כמו כל מחלה נפשית אחרת, הפרעה דו-קוטבית לא ניתנת לזיהוי בצורה פיזיולוגית, כמו באמצעות בדיקת-דם או סריקה של המוח. לכן, דיאגנוזה של הפרעה דו-קוטבית נעשית על בסיס התסמינים שהוזכרו לעיל, היסטוריית המחלה, וכשיש – גם היסטוריה משפחתית. הקריטריונים לאבחון של הפרעה דו-קוטבית מתוארים ב-Diagnostic and Statistical Manual for Mental Disorders, fourth edition (DSM-IV)

תיאורים של אנשים עם הפרעה דו-קוטבית מעניקים מידע בעל-ערך על כל אחד ממצבי הרוח המקושרים למחלה:

דיכאון: "אני מטיל ספק ביכולתי לעשות משהו כראוי. נראה כי מוחי נעשה איטי והגיע למצב של חוסר יעילות לחלוטין, אני מוטרד מחוסר התקווה לגבי כל דבר. אחרים אומרים 'זה רק זמני, זה יעבור, אתה תתגבר על זה', אבל כמובן שאין להם מושג איך אני מרגיש, למרות שהם בטוחים שיש להם. אם אני לא יכול להרגיש, לזוז, לחשוב או שיהיה לי איכפת ממשהו, אז מה הפואנטה?"

היפומאניה: "בהתחלה כשאני בהיי, זה אדיר. רעיונות מהירים, כמו לעקוב אחרי כוכבים נופלים – כל פעם מופיע אחד זוהר יותר. כל העכבות נעלמות, יש את כל המילים וההבעות הנכונות, אנשים ודברים לא מעניינים פתאום הופכים למעניינים מאוד. החושניות רבה, הרצון לפתות ולהתפתות הוא בלתי-נשלט. המוח שלך מוצף ברגשות בלתי-יאומנו של שלווה, כוח, כל-יכול, אופוריה, אתה יכול לעשות הכל, אבל איפה שהוא זה משתנה".

מאניה: הרעיונות המהירים פתאום נעשים מהירים מידי ורבים מידי. בלבול עצום מחליף את הצלילות. אתה מפסיק לעקוב, הזיכרון דוהה. הומור מדבק מפסיק להצחיק. החברים שלך פתאום מפחדים, הכל פתאום הפוך, אתה עצבני, כועס, מפוחד, לא ניתן לשליטה וכלוא.

התאבדות

יש אנשים עם הפרעה דו-קוטבית שהופכים לאובדניים. כל אחד ששוקל התאבדות זקוק לתשומת-לב מיידית, עדיף ממישהו מקצועי בתחום בריאות-הנפש או רופא. צריך להתייחס ברצינות לכל אחד שמדבר על התאבדות. סיכון להתאבדות הנו גבוה יותר בשלבים הראשוניים של המחלה. לכן, זיהוי ההפרעה הדו-קוטבית בשלב מוקדם ולמידה איך להתמודד איתה – יכולים להפחית את הסיכון למוות בהתאבדות.

סימנים ותסמינים שיכולים ללוות תחושות אובדניות כוללים:
• דיבורים על רצון להתאבד או רצון למות
• תחושת אובדן תקווה, ששום דבר לא ישתנה או יהיה טוב יותר
• תחושת חוסר-אונים, ששום דבר שעושים לא ישנה
• תחושת של להיות נטל על המשפחה או על חברים
• שימוש באלכוהול או סמים
• סידורים שונים, כגון ארגון כספים, או מסירת רכוש כהכנה למוות
• כתיבת מכתב התאבדות
• התנהגות ברת סיכון עד כדי סכנת מוות

אם אתה מרגיש אובדני או אתה מכיר מישהו שמרגיש כך:
• התקשר לרופא, חדר מיון או מוקד חירום על מנת לקבל עזרה
• וודא כי אתה, או האדם האובדני לא ת/ישאר לבד
• וודא כי אין גישה לתרופות, לנשק, או לדברים אחרים שיכולים לשמש לפגיעה עצמית

בעוד שחלק מניסיונות ההתאבדות הם מתוכננים לאורך זמן, חלקם הם אימפולסיביים ללא חשיבה על פרטים עד הסוף. לכן, הנקודה הסופית בסעיפים למעלה יכולה להיות אסטרטגיה ארוכת טווח לאנשים עם הפרעה דו קוטבית. בכל מקרה, חשוב להבין שרגשות ומעשים אובדניים הם תסמינים של מחלה שניתנת לטיפול. עם טיפול נכון ניתן להתגבר על תחושות אובדניות.

מהו המסלול של ההפרעה הדו-קוטבית?

אפיזודות של מאניה ודפרסיה בדרך-כלל חוזרות לאורך החיים. בין אפיזודות, החולים בהפרעה דו- קוטבית משוחררים מתסמינים, אבל לכשליש מהחולים יש שרידים של אלו. אחוז קטן מהחולים חווה תסמינים מתמידים למרות הטיפול.

הצורה הקלאסית של המחלה, שמלווה באפיזודות חוזרות ונשנות של מאניה ודפרסיה נקראת הפרעה דו-קוטבית. יש חולים, שלא יפתחו מאניה חריפה, אבל במקום זאת יחוו אפיזודות מתונות יותר של היפומאניה שמתחלפת בדפרסיה. תצורה זאת נקראת הפרעה דו-קוטבית II. כאשר ארבע אפיזודות או יותר של המחלה מתרחשים בתוך פרק זמן של 12 חודשים, אומרים שלחולה יש הפרעה דו קוטבית במחזוריות מהירה. יש אנשים שחווים אפיזודות רבות בתוך שבוע, או אפילו בתוך יום אחד. מחזוריות מהירה נוטה להתפתח בשלבים המאוחרים יותר של המחלה והיא שכיחה יותר בקרב נשים מאשר גברים.

אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים לנהל חיים בריאים ומועילים כאשר המחלה מטופלת כראוי. בלי טיפול, המהלך הטבעי של המחלה נוטה להחמיר. עם הזמן האדם יכול לחוות אפיזודות חריפות יותר ובתדירות גבוהה יותר של מאניה ושל דפרסיה מאשר אלו שהופיעו כאשר המחלה רק התחילה. אבל ברוב המקרים, טיפול נאות יכול להפחית את התדירות וחומרת האפיזודות ויכול לעזור לחולים בהפרעה דו-קוטבית לשמור על איכות חיים טובה.

ילדים ונוער יכולים לחלות בהפרעה דו-קוטבית?

גם ילדים ובני נוער יכולים לפתח הפרעה דו-קוטבית. היא בעלת סיכוי גבוה יותר להופיע אצל ילדים של הורים החולים במחלה.

בניגוד להרבה מבוגרים עם הפרעה דו-קוטבית, שהאפיזודות שלהם נוטות להיות יותר ברורות, ילדים ובני נוער החולים במחלה לעיתים חווים תנודות חדות במצבי-הרוח בין דפרסיה ומאניה מספר פעמים ביום. ילדים עם מאניה סביר שיהיו עצבניים ונוטים להתקפי הרס יותר מאשר לשמחת-יתר והתרוממות-רוח. תסמינים מעורבים שכיחים גם הם בקרב צעירים עם הפרעה דו-קוטבית. מתבגרים מבוגרים יותר שמפתחים את המחלה לרוב יחוו תסמינים ואפיזודות אשר יותר אופייניים למבוגרים.

הפרעה דו-קוטבית בילדים ומתבגרים יכולה להיות קשה לזיהוי יותר מבעיות אחרות שיכולות להופיע בגילאים האלה. לדוגמא: עצבנות ותוקפנות יכולים להצביע על הפרעה דו-קוטבית, אבל יכולים גם להעיד על סינדרום של היפראקטיביות שקשור להפרעה בקשב וריכוז, על הפרעת התנהגות, או על סוגים אחרים של מחלות נפשיות דיכאון או סכיזופרניה. שימוש בסמים גם יכול לבוא לידי ביטוי בתסמינים דומים.

בכל אופן, טיפול נכון לכל מחלה תלוי באבחון מתאים. ילדים או מתבגרים עם תסמינים רגשיים או התנהגותיים צריכים להיות מאובחנים ע"י איש מקצוע בתחום בריאות-הנפש. כל ילד או נער שיש לו תחושות אובדניות, מדבר על התאבדות, או מנסה לבצע התאבדות – צריך להתייחס אליו ברצינות וצריך שיקבל עזרה מיידית מאיש-מקצוע בתחום בריאות-הנפש.

מה גורם להפרעה דו-קוטבית?

מדענים לומדים על הגורמים האפשריים להפרעה דו-קוטבית באמצעות מחקרים רבים ושונים. רוב המדענים מסכימים שאין סיבה יחידה להפרעה דו-קוטבית, אלא מספר גורמים אפשריים המביאים להתפתחות המחלה.

מכיוון שהפרעה דו-קוטבית נוטה להיות תורשתית, חוקרים מחפשים את הגנים (המרכיבים המיקרוסקופיים של ה-DNA בתוך התאים אשר משפיעים על הצורה שבה הגוף והנפש מתפקדים ומתפתחים) שעברו מדור לדור ועלולים להגביר את הסיכוי של האדם לפתח את המחלה. מחקרים על תאומים זהים, שחולקים את אותם הגנים, מראים שגם גנים וגם גורמים אחרים משחקים תפקיד מפתח לגבי הפרעה דו-קוטבית. אם הפרעה דו-קוטבית הייתה נגרמת רק בגלל הגנים, אזי התאום הזהה של חולה במחלה היה בהכרח תמיד מפתח את המחלה, אך מחקרים מראים שזה לא המקרה. עם זאת, אם תאום אחד חולה במחלה, לתאום השני יש סיכויים גבוהים יותר לפתח את המחלה מאשר לאח אחר.

בנוסף, ממצאים מחקרים גנטיים מרמזים שהפרעה דו-קוטבית, כמו כל מחלה נפשית אחרת, לא מתרחשת בגלל גן אחד בלבד. נראה כי כמה גנים ביחד, בנוסף לגורמים אחרים באדם או בסביבתו, הם אלה שגורמים למחלה. קשה מאד לזהות את הגנים האלה, אשר כל אחד תורם חלק קטן לפיתוח המחלה. אבל מדענים מצפים שהכלים המחקריים המתקדמים שעושים בהם היום שימוש יובילו לממצאים הללו ולטיפול חדש וטוב יותר בהפרעה הדו-קוטבית.

מחקרים המשתמשים בהדמיה מוחית עוזרים למדענים ללמוד מה לא בסדר במוח שגורם להפרעה דו-קוטבית ומחלות נפשיות אחרות. טכניקות חדשות מאפשרות לחוקרים לצלם את המוח בפעולה, לנתח את המבנה והפעילות שלו, ללא צורך בניתוח או פעולות חודרניות אחרות. הטכניקות האלה כוללות MRI, PET, ו-fMRI. יש ראיות לכך שקיימים הבדלים מסויימים בין אזורים במוח של חולים במחלה לבין אלה של אנשים בריאים. ככל שההבדלים נעשים ברורים יותר וקלים לזיהוי באמצעות המחקר, מדענים יבינו טוב יותר את הגורמים למחלה ולבסוף אולי יצליחו לנבא איזה סוג של טיפול יהיה אפקטיבי יותר.

* מאמר זה תורגם מפרסום רשמי של מחלקת בריאות הנפש במשרד הבריאות האמריקאי והותאם לעברית ולהוויה הישראלית.    ניתן למצוא רשימה ביבליוגרפית מלאה באתר האמריקאי. 

מטופלים, משפחה, חברים ואנשי מקצוע בתחום הבריאות צריכים לגלות גישה של דאגה ורחמים כשעולה האפשרות של התאבדות. התאבדות יכולה להיות תוצאה של דיכאון שאינו מטופל, התנסות טראומטית, בעיות בריאות, פציעה, או הצטברות הדרגתית ובלתי מורגשת של אירועים גורמי מתח או טראגיים. רגשות והתנהגויות אובדניים כמעט תמיד מזוהים עם סימפטומים של דיכאון, חרדה, או כתוצאה מבעיה רפואית הקשורה לחוסר איזון כימי. הבנה של המחשבות, הרגשות וההתנהגויות האובדניות מהווה את הצעד הראשון בזיהוי הרגע הנכון לפנות לעזרה.

מדוע אנשים מתאבדים?

אלפי מאמרים וספרים נכתבו על הסיבות להתאבדות ומניעתה. למטרות הבנת הנושא (אך לא לצורכי מחקר), ניתן להתייחס לשש סיבות בסיסיות להתאבדות. הבנת הסיבות הללו יכולה לעזור לזהות את סכנת ההתאבדות בהתהוותה:

שינוי – התאבדות היא דרך לחולל שינוי בהרגשה ובאירועים בחייו של האדם באותו זמן.

בחירה – התאבדות מהווה הצהרה על האפשרות לבחור, או על נקיטת בחירה בפועל, במצב שבו אין בחירה או שהבחירות החשובות כבר נעשו.

שליטה – המעשה האובדני נועד להפסיק התנהגות של האדם עצמו, לשלוט באירועים בחייו, או לגרום לשינוי כלשהו באנשים אחרים.

ענישה עצמית – המעשה האובדני אמור להקל על הרגשת אשמה או להעניש את האדם עצמו על מעשיו.

ענישה של אחרים – המעשה האובדני נועד להעניש או לגרום נזק לאחרים.

מצב פסיכוטי – המעשה האובדני מהווה תוצאה של אמונות ביזאריות שנגרמו בשל מחלת נפש או בעיה רפואית חמורה.

גורמי סכנה קריטיים להתאבדות:

– לרצות לא להתקיים;
– מחשבות על ללכת לישון ולא להתעורר;
– מחשבות על מוות;
– מחשבות או רגשות שיהיה לך טוב יותר אם תמות;
– מחשבות על התאבדות או הרגשה אובדנית;
– התנהגויות של פגיעה עצמית, התנהגויות מסוכנות או אובדניות שהתרחשו לאחרונה;

גורמי סכנה שיכולים לתרום להתרחשות של התנהגות אובדנית:

שימוש יתר באלכוהול ובסמים;
אימפולסיביות או שינויים בהתנהגות הרגילה;
התפרצויות זעם;
חשיבה המתאפיינת בהכללת יתר, חוסר הגיון, או "הכל או לא כלום";
דיכאון או החמרה בדיכאון;
התבודדות או התכנסות;
רגשות של דחייה, חוסר אונים וחוסר תקווה;
מסירה לאחרים של חפצים אישיים חשובים;
הרגשה עמוקה של אובדן ונטישה;
יום שנה למוות של הורה, בן זוג, קרוב משפחה או חבר שהתרחש לא מזמן;
התנהגות יוצאת דופן בצירוף לדיכאון שהיה קיים קודם לכן;
גירושין של האדם עצמו או של ההורים;
אובדן של חברים, מערכות יחסים, או של אנשים בעלי חשיבות רגשית גבוהה;
כשלון של ניסיונות להשיג או לבקש עזרה;
היסטוריה של בעיות פסיכיאטריות;
מחלה כרונית או פגיעה קשה בבריאות בשנה האחרונה;
תקשורת לקויה וחוסר יכולת לפתור עימותים בבית, עם חברים, בעבודה;
רקע של עבודה משטרתית או צבאית (כנראה בשל התנסויות שעלולות להיות טראומטיות, ה.מ.);
הורים, אחים, או אנשים אהובים שהתאבדו;
אובדן או אובדן פוטנציאלי של היכולת לעמוד במחויבויות;
אובדן או אובדן פוטנציאלי של מעמד או מוניטין;

מידע וצעדים שיכולים לעזור

אין להמעיט בערכם של מחשבות, רגשות, או התנהגות אובדנית או להתעלם מהם.

קיומם של כל אחד מהגורמים הקריטיים מהווה מצב חירום פוטנציאלי עד שיוערכו על ידי איש מקצוע בתחום בריאות הנפש או מומחה להתערבות במשבר.

צור קשר עם מומחה להתערבות במשבר או איש מקצוע מוסמך אם אתה, או מישהו שאתה מכיר, אובדני.

הכרה בסימנים לנוכחותה של סכנת התאבדות תעזור לך לדעת מתי לחפש עזרה ומה להגיד.

אם אתה מרגיש אובדני, או מכיר מישהו שמרגיש כך, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא להשיג עזרה מוסמכת.

לשאול חבר או בן משפחה אם הוא אובדני בצורה דיסקרטית ואכפתית, תוך הבנה ששאלה כזאת אינה גורמת להם להפוך לאובדניים.

כאשר אתה או אדם אחר בסכנת התאבדות, חיפוש עצה והערכה, ופיתוח תכנית לטיפול, הם תמיד דבר נכון ומתאים.

הפחתה של מתח ופתרון סכסוכים בצורה חיובית, תוך הפגנת תמיכה, תקווה ובטחון יעזרו אך לא כפתרון של קבע.

הערכה וטיפול בהתמכרויות לאלכוהול או סמים (בין אם וודאי או בגדר חשד) הינם חלק קריטי בהתערבות ומניעה של התאבדות.

מומלץ לבנות תכנית מוסכמת, בשיתוף אנשי מקצוע בתחום הבריאותי ואנשים אכפתיים ואחראיים מהסביבה הקרובה, למקרה שהמחשבות והרגשות או המעשים האובדניים ישובו ויופיעו.

עם ההחמרה בדרגת הסכנה לרמה קריטית, יש להשיג עזרה מקצועית מיידית.

מומלץ להכיר את  דרך הפעולה של שירותי החירום בעניין מניעת התאבדות למקרה שמישהו שקרוב אליך יזדקק לעזרה מיידית.

* המאמר תורגם מכאן ברשות המחבר: ד"ר מיכאל קונר, פסיכולוג קליני ורפואי

מיתוס: התאבדות אינה בעיה חמורה בישראל.

לא נכון. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתאבדים בישראל מדי שנה בין 400 ל-500 בני אדם.  ההערכות הכלל עולמיות לגבי הנתון האמיתי של מספר מתאבדים מדברות על פי 2-3 מהמספרים המדווחים, מאחר שמקרים רבים של "מוות בתאונה" הם למעשה התאבדות. חוקרים בתחום מעריכים כי מספר המנסים להתאבד הוא פי 10 ממספר המתאבדים בפועל.

מיתוס: אנשים שמדברים על התאבדות אינם מתאבדים, מלבד מקרים נדירים.

זה לא בהכרח נכון. אנשים שמתאבדים בדרך כלל נותנים רמז או אזהרה לפני המעשה, דרך אמירות כמו: "הלוואי שלא הייתי כאן יותר", "כבר אין ערך לחיים בעיניי". יש להתייחס תמיד ברצינות רבה גם לאיומים הקטנים והמרומזים ביותר. מרבית המתאבדים מגיעים מסיבות שונות לבדיקה אצל רופא משפחה בחודשיים-שלושה האחרונים לחייהם. מכאן שעירנות המשפחה, החברים והרופאים עשויה לעצור את התהליך שמביא להתאבדות. למרות זאת, רבים לא יודו שיש להם מחשבות או תוכניות התאבדות, ויסתירו את ייאושם ואת כוונותיהם ההרסניות מתחת לחזות נעימה.

מיתוס: המתאבדים באמת רוצים למות, לכן איש אינו יכול לעזור להם.

לא נכון. אנשים בעלי נטיות התאבדות בדרך כלל אינם משוכנעים ברצונם למות ולמעשה לרוב אינם רוצים למות. הם רוצים רק לעצור את הסבל הרגשי הנורא שהם חווים. למעשה הם מהמרים על החיים או על המוות מתוך תקווה שמישהו יציל אותם ברגע האחרון. לכן, שיחות עם מישהו שאכפת לו בהחלט יכולות לעזור.

כמה עצות למי שרוצה לדבר על ליבו של אדם הנמצא בסכנת התאבדות:

– היו ישירים. דברו בפתיחות וברוגע על נושא ההתאבדות.

– היו מוכנים להקשיב. הרשו לעצמכם להביע רגשות.

– אל תשפטו. אל תיכנסו לוויכוח אם התאבדות היא פתרון נכון או אם רגשותיו של האדם שמולכם רעים או טובים.

– אל תרצו על ערך החיים, האדם שמולכם ממילא אינו מאמין. בעבורו החיים כבר אינם שווים דבר. מצד שני, הרגיעו אותו והבטיחו שטיפול הוא דבר אפשרי, שעשוי לעזור לו להתגבר על הדיכאון ואז הוא יוכל ליהנות יותר מהחיים.

– היו מעורבים. היו זמינים. גלו עניין ותמיכה.

– אל תישבעו לסודיות. אתם עלולים להגיע למצב שבו תיאלצו לערב אנשים נוספים במצב.

– הביעו תקווה ואמונה שקיימות אלטרנטיבות להתאבדות.

– קחו יוזמה. אם אפשר, ערבו בני משפחה וחברים. יחד תדאגו להרחיק אמצעים שעלולים לסייע למתאבד, כגון כלי נשק או תרופות מיותרות.

– בקשו עצה ממומחים לפתרון משברים או למניעת התאבדויות.

מיתוס: אנשים שטוענים לדיכאוניות הם עצלנים, ורק צריכים "לקחת את עצמם בידיים".

דיכאון הוא מצב רפואי אמיתי. הוא משתק, ובהחלט אינו קשור לעצלנות, לגישה שלילית או לחולשה. מדוכאים זקוקים לטיפול מקצועי ועזרה. פסיכולוג מיומן או יועץ יכולים לעזור להם לחשוב על עצמם בדרך חיובית יותר, להתמודד עם בעיות בצורה טובה יותר ולנהל יחסים אישיים אחרים. פסיכיאטר

יכול לרשום תרופות להקלה על סימפטומים של דיכאון. בעבור רוב המדוכאים, השילוב של טיפול

פסיכולוגי עם טיפול תרופתי הוא הפתרון היעיל ביותר.

מיתוס: ההתאבדות שכיחה הרבה יותר בקרב אנשים עניים.

לא נכון. התאבדות שכיחה באופן שווה בין עניים, בני המעמד הבינוני ועשירים. ואולם, מבחינה

סטטיסטית, לבעלי היסטוריה משפחתית של התאבדויות, אלמנים או גרושים – יש סיכוי גדול יותר

להתאבד בשל חשיפה המוגברת לנושא המוות והניתוק מאנשים שיקרים להם.

מיתוס: יש דרכים חד-משמעיות לצפות את הסיכון להתאבדות.

אין שום דרך מדעית לצפות התאבדויות, אבל יש כמה גורמי סיכון שצריך לקחת בחשבון, ואלו הם:

הפרעות פסיכיאטריות: אלכוהוליזם, סכיזופרניה, דיכאוניים רבים סובלים בעצם מסוג של מחלת נפש לא מזוהה.

גיל: התאבדות שכיחה יותר בקרב מבוגרים.

נסיבות חיים: אנשים בודדים, מובטלים או אחרי אובדן, נמצאים בסיכון התאבדות גבוה.

מיתוס: כשחל שיפור אחרי משבר אובדני, המשמעות היא שהסיכון להתאבדות נעלם.

לא נכון. גם כאשר אדם בעל נטיות אובדניות מתחיל להרגיש טוב יותר, הוא עדיין צריך להתמודד עם בעיות וקשיים בחיים. זה עלול להיות קשה, והאדם עלול לחזור למחשבות אובדניות. החלמה שלמה מדיכאון ומרצון להתאבד היא תהליך הדרגתי. יכולים לעבור חודשים עד שהמחלים יוכל להרגיש טוב יותר ובשליטה על חייו.

מיתוס: כל מי שרוצה להרוג את עצמו הוא משוגע.

לא נכון. למרבית האנשים יש סיבות לרגשות האובדניים שלהם, בלי להיות משוגעים או פסיכוטיים. למרות זאת, צורת המחשבה שלהם ללא ספק מעוותת. יש חמש הפרעות נפשיות הקשורות או מובילות להתנהגות האובדנית: הפרעות מצב-רוח, הפרעת פאניקה, אלכוהוליזם, הפרעת אישיות גבולית, וסכיזופרניה.

מיתוס: ניסיון התאבדות אומר שלאדם תמיד יהיו מחשבות אובדניות.

לא נכון. במוחם של כל בני האדם חלפה לפחות פעם אחת המחשבה התיאורטית על התאבדות. כשליש מבני האדם חשבו ברצינות פעם אחת על התאבדות. מרביתם מחליטים לבחור לחיות, כי הם מבינים שהמשבר הנפשי הוא זמני, ואילו המוות – קבוע.

מיתוס: הבעיות שבגללן אדם מסוים שוקל להתאבד אינן שוות למות בגללן.

אמת: אין קשר בין חומרת הבעיה כפי שהיא נתפסת בעיניך למחשבות האובדניות של האחר. הקשר היחיד הוא כמה אותה בעיה מכאיבה לאדם שעליו מדברים. רגשותיך כלפי הבעיה אינם רלוונטיים במקרה זה.

מיתוס: לדבר על זה יכול לתת למישהו רעיונות…

לא נכון. הרעיון כבר קיים שם. התאבדות מדוברת לעתים קרובות בתקשורת. להיפך, אם אתם שואלים אדם מיואש את השאלה הזאת, אתם עושים בשבילו דבר גדול – אתם מראים לו שאתם מתייחסים אליו ברצינות, שאכפת לכם ממנו, שאתם רוצים לאפשר לו לחלוק אתכם את הכאב שלו. אתם נותנים לו הזדמנות לפרוק ולאוורר רגשות מכאיבים. אם לאדם יש מחשבות אובדניות, בדקו עד כמה הוא הרחיק לכת עם הרעיון.

מיתוס: יותר אנשים מתים כתוצאה מרצח מאשר בגלל התאבדות.

לא נכון. התאבדות היא אחת מסיבות המוות העיקריות. למעשה, מספר ההתאבדויות לפחות כפול ממספר הרציחות.

מיתוס: גברים מתאבדים יותר מאשר נשים.

נשים מבצעות יותר ניסיונות אובדניים, אך יותר גברים מתים מהתאבדות.

מיתוס: יותר התאבדויות נגרמות בשל אירוע טראומתי או מעציב.

לא מדויק. גורמים כאלה יכולים לעורר החלטה להתאבד. ואולם למעשה, המתאבד הטיפוסי הוא אדם מוטרד ביותר, מדוכא, שאיבד את האמונה שיוכל להתמודד עם החיים, שאיבד את כבודו העצמי ושאין לו תקווה בנוגע לעתידו.

מיתוס: התאבדות היא עניין תורשתי.

אין שום יסוד גנטי לנטייה להתאבד. התאבדות אינה עוברת בירושה מדור לדור ברמה הגנטית, היא אינה תכונת אישיות אלא צורת התנהגות נלמדת.

מיתוס: אנשים שמתאבדים הם מהסוג שאינו רוצה לקבל עזרה.

מחקרים על קורבנות התאבדות מצביעים על כך שרבים מהם חיפשו עזרה מקצועית בששת החודשים שקדמו להתאבדות. ואולם הרבה חשו ייאוש מהאיטיות של השפעת הטיפולים השונים.

מיתוס: אנשים שניסו להתאבד וניצלו – לא ינסו שוב.

לא נכון. מתברר ש 80% מהאנשים שמתו בגין אקט אובדני עברו לפני כן ניסון אובדני (אחד או יותר) שלא התממש. הדבר נכון במיוחד כשמדובר כאשר האנשים המתאבדים הם צעירים.

דיכאון ומצוקה קשה עלולים לגרום לסבל נפשי בל-יתואר. רק מי שחווה סבל זה יכול להבין עד כמה הוא קשה, שוחק, מפחיד ומייאש. המצוקה היא לפעמים כה קשה עד כי נדמה שאין ממנה מוצא ורק המוות יביא להפסקת הכאב.

אם אתם במצוקה כזו יתכן ואתם מרגישים:

– דיכאון
– יאוש
– חוסר-אונים
– סערה רגשית
– חוסר שליטה
– עוד אתם מרגישים ש –
– שרגשות עזים ובלתי מוכרים מציפים אתכם
– שדברים מוזרים קורים לכם
– שאתם אולי אפילו חוששים לאבד את שפיות דעתכם

יתכן ואתם מרגישים כי בכל פעם שאתם מוצפים בתחושה קשה, היא כואבת יותר מקודמתה. לעיתים יתכן ואתם מרגישים רגיעה, אך לאחר זמן מה הרגשות הקשים שבים ומציפים אתכם. לפעמים הבוקר הוא הזמן הקשה ביותר ולפעמים דווקא הערבים והלילות.

מעל לכל אתם מבוהלים ומאמינים שהכאב הזה לא יחלוף לעולם וכי אין פתרון אמיתי למצוקה שאתם מתמודדים עמה.

חשוב שתדעו כי מצב נפשי כזה הוא כמעט תמיד בר-חלוף, הוא איננו נשאר לתמיד גם אם לפעמים הוא נמשך חודשים.

ידוע כי אנשים רבים שהיו במצוקה כזו נחלצו ממנה והמשיכו לחיות חיים מלאי סיפוק. הם הצליחו לראות כי מה שחשבו שאינו ניתן לפתרון הוא בהחלט ניתן לפתרון, וכי המצב הנפשי הקשה חלף ועבר לו.

חלק מן המצוקה הזו מקורה במצב רפואי ויש לכך מענה תרופתי. חלק אחר קשור למצבים ובעיות נפשיות (שאינן מעידות דווקא על אי-שפיות) ולאלה עוזר הטיפול הנפשי. תרופות עשויות גם לעזור במצבים של כאבים פיזיים ומחלות קשות.

העצה הטובה ביותר שניתן לתת במצבים כאלה היא להתגבר על הפחד והבושה ולפנות לאיש מקצוע (פסיכיאטר/פסיכולוג). שילוב של טיפול תרופתי וטיפול נפשי הם האמצעים היעילים ביותר בהחלצות מן המצב הקשה הזה.

לפעמים קשה להגיע באופן מיידי לאיש מקצוע לכן בפניך שורה של פעולות, שעשויות להקל על הרגשתך, ולו באופן זמני. אנו רוצים להדגיש בשנית כי אין בכך תחליף אמיתי לקבלת עזרה מאיש מקצוע:

היפתחו מבחינה רגשית ודברו עם אדם קרוב. בחרו לכם אדם קרוב שאתם מאמינים בו ויודעים כי הוא מסוגל להאזין לכם, מבלי לשפוט אתכם ומבלי להטיף לכם. הפתיחות הרגשית והשיחה עוזרת בהרבה מקרים להוריד מן הנטל. יש סיכוי רב שתגלו שיש לכם יותר ידידים אכפתיים ממה שחשבתם.

תוכנית פעולה והתעסקות יומית. הקיפאון וחוסר המעש מקשים עוד יותר על הסבל. חשוב שתתכננו את יומכם ואת מעשיכם כך שהיום יהיה מלא בפעילות, ביחוד זו החביבה עליכם. העיסוקים יכולים לעזור לכם להשכיח את הרגעים הקשים. ככל שתעשו יותר תרגישו פחות חלשים ועם יותר כוחות.

שמרו על קשר חברתי. במצב של דיכאון, קשה לפעמים להיות בנוכחות של אנשים אחרים. לפעמים קיים חשש כי אתם שקופים, כי כל מה שעובר עליכם, אחרים רואים. לרוב אין זה נכון, גם אם אנשים רואים את השינוי שחל בכם, אין הם רואים כל מה שאתם חשים. יחד עם זאת, יהיה קל יותר אם לא תנסו להסתיר את מה שעובר עליכם, ותוכלו לשתף אחרים בכך, שאתם עוברים חוויה קשה, ותמצאו לפעמים אנשים המוכנים להקשיב ואף לספר לכם שהם עברו חוויות דומות. תמצאו כי הקשר החברתי עשוי להקל עליכם, למרות הקושי שאתם חשים לשהות בחברת אחרים. אל תנסו להסתתר. מותר לכל אחד להרגיש רע לפעמים. אנשים אינם שופטים אתכם על כך. רובם מבינים את המצב מנסיונם האישי.

פנקו את עצמכם. הרבו בפעילות שבד"כ גורמת לכם הנאה, גם אם אתם חשים כי עכשיו אין היא מהנה כפי שהיתה פעם. פנקו עצמכם במזון, בבגדים, בטעמים, בתחושות ובתחביבים. הקפידו גם על ההופעה והניקיון. עכשיו אתם ראויים לכך יותר מתמיד.

דברו אל עצמכם טובות. לפעמים אנו יכולים להרגיע את עצמנו בצורה הטובה ביותר, כנגד מחשבות שליליות שעלולת לצוץ כמו, תחושת חוסר ערך, חוסר תקווה, חוסר הצלחה ונואשות. עודדו את עצמכם. מותר לכם להחמיא לעצמכם, להזכיר לעצמכם את תכונותיכם הטובות, הצלחותיכם ואת המיוחד שבכם. רצוי שתזכירו לעצמכם שאתם אוהבים ומכבדים את עצמכם, שאתם מצליחים להתמודד למרות הקושי ושאתם יודעים כי תוכלו להתגבר. חשוב כי תזכרו ותגידו לעצמכם שהמצב הקשה הוא זמני, שהוא יחלוף, שאינכם יוצאי-דופן, שאתם יכולים להמשיך לעשות הכל. רשמו את הישגיכם בעבר ובהווה.

הכירו את כוחותיכם. גם במצבים הקשים ביותר אנשים מצליחים לשכוח ולהנות. חשוב לשים לב לעובדה זו ולהכיר כי גם במצב הקשה אתם מצליחים להנות וזה חלק מהחוזק שלכם.

הכירו את כאבכם. שימו לב מה מקל ומה מקשה עליכם, מה גורם לסיפוק (אפילו זמני), מה מכאיב לכם ומתי. שימו לב גם לשינויים במצב רוחכם ואל מה הם קשורים. זה יואיל אם תעשו יומן של הארועים והחוויות הקשות והמקילות כאחד. תנו לעצמכם נקודות זכות (רשמו) על ההתמודדויות שאתם מרגישים שהן חיוביות, גם אם הן עולות במאמצים. כך תגדל תחושת השליטה שלכם במצב.

הכירו את השינויים שאתם חווים. אל תיבהלו מן השינויים שחלים במצב רוחכם. השינויים הפתאומיים שחלים במצב הרוח הדכאוני מהווים את אחד הקשיים הגדולים ביותר. לפעמים, הנפילה שבאה לאחר שמצב הרוח השתפר, מבהילה ומייאשת ונותנת הרגשה כי המצב לא ישתנה. אין זה נכון; השינויים הם חלק מהמצב הקשה ואין הם מעידים בשום פנים ואופן כי המצב הוא אבוד. המצב הוא בהחלט הפיך לטובה. במקום להיבהל מן השינויים – רשמו אותם.

זכרו שבעיות ניתנות לפיתרון. חשוב שתזכרו ותזכירו לעצמכם, שאין בעיה שאינה ניתנת לפיתרון גם אם הפיתרון האפשרי נראה לכם עכשיו כבלתי ניתן להשגה או ככרוך באי נעימות. התחושה שהמצב אינו ניתן לפיתרון היא עניין נפשי ולא מציאותי. ערכו רשימה של פתרונות אפשריים להתמודדות עם הבעיה שאתם סבורים שאינה ניתנת לפיתרון, חפשו אלטרנטיבות, ראו מהם היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן, בחרו במתאימות לכם ביותר. יתכן שלצורך מציאת האלטרנטיבות והפתרונות יהיה כדאי להתייעץ עם חבר או איש מקצוע. חישבו גם על אותם פתרונות שאינם באים בחשבון עבורכם ועל כך שאחרים בכ"ז השתמשו בהם והצליחו בכך.

זכרו, המוות הוא קטילת כל האפשרויות של העתיד. ברגעים קריטיים נראה כי הפיתרון היחיד הוא המוות. יתכן כי נראה לכם שרק אז יבואו השלווה והשקט. אלה מחשבות נכלוליות וממלכדות. המוות אינו פיתרון, הוא סוף. המוות יכול לקטוע את כל עתידכם, את כל ההנאות והסיפוקים שעוד מחכים לכם, את כל התוכניות שעוד תוכלו להגשים. אנו יודעים כי היו אנשים רבים שהיו במצב דומה לשלכם והחליטו לשים קץ לחייהם, אך ניצלו בנס. הם הצליחו להביא לשינוי בחייהם, לחיות חיים מאושרים ואף לעשות אחרים מאושרים. המוות, לעומת זאת, לא זו בלבד שיביא סוף לכל ההנאות והסיפוק, הוא גם מהווה מכה קשה לקרובים לכם באופן שלא יוכלו להתאושש ממנו לעולם. יתכן ונדמה לכם כי בכך תוכלו לחסל חשבונות עם אנשים שאתם כועסים עליהם מאוד, או מבקשים למחות נגדם. אולם בסופו של דבר תוכלו למצוא דרכים גם להביע את כעסכם מבלי לפגוע בעצמכם ומבלי לקטול את עתידכם.

זכרו, אפשר ללמוד להתגבר על קשיים ותסכולים. דיכאון ויאוש קשורים לפעמים בתסכולים קשים של הצרכים החשובים ביותר בחייכם (בערך עצמי, בהגשמה עצמית, באהבה, ועוד). התסכול המתמיד גורם למצוקה ולכאב. אולם, דעו לכם כי ניתן ללמוד כיצד להתגבר על תסכולים ולספק את הצרכים החשובים. לשם כך צריך לגשת לבעיות בצורה חדשה ממה שעשיתם עד כה ואת זה ניתן בהחלט ללמוד.

בקשו עזרה מקצועית. למרות הסבל הרב יש אנשים הנמנעים מלבקש עזרה נפשית ורפואית. יתכן כי גם אתם נמנעים מכך מפאת הבושה, חוסר האמון, פחד מתלות בתרופות, פחד מסטיגמה או העדר אמצעים. כל אלה הם חסרי ערך מול האפשרות שתוכלו להעזר כדי לצאת מן המצב הקשה ולחוות ניצחון עליו. עזרה נפשית אינה הופכת אנשים לחלשים או מעידה על חולשה. ההיפך הוא הנכון – האומץ להודות בצורך בעזרה הוא סימן לעוצמה נפשית. תרופות שנועדו להקל על המצב בד"כ אינן ממכרות וכאשר המצב הנפשי משתפר, ניתן בהחלט לוותר עליהן. יש גם לזכור כי השינוי שבא בעקבות עזרה נפשית או תרופתית אינו תמיד מיידי, אך ללא ספק הסבלנות משתלמת.

אל תתפתו לרשעות המעודדת התאבדות. אם הגעתם לאתר זה, אולי נתקלתם גם באתרים אחרים העוסקים בנושא זה. אם אכן כן, יתכן שתמצאו באתרים גם הודעות מאנשים המעודדים אתכם להתאבד ואף מציעים דרכים כיצד לעשות זאת. חשוב שתזכרו כי ישנם גם אנשים המונעים ע"י רשעות לשמה והנהנים לזרות מלח על הפצעים ולהגביר את הסבל. אלה אנשים בעלי ערך עצמי נמוך, חלשים, מתוסכלים, מלאי כעס על העולם, חסרי כישורים, שמוצאים את סיפוקם בהתנהגות מרושעת ורוצים לראות את האחרים כחלשים מהם וכנכשלים יותר מהם. סבלו של האחר מחזק אותם. זוהי דרך נלוזה לשמור על דימוי עצמי ועל ערך עצמי על חשבונכם. אל תתפתו למסרים שלהם ואל תקבלו מהם עצות. ההתעלמות וההתנגדות שלכם למסרים של אנשים כאלה יכולה להיות הצעד הראשון שלכם להתמודדות טובה יותר ונחרצת יותר עם הקשיים. אל תיתנו להם לנצל אתכם ולהיבנות על חשבונכם. השיבו מלחמה שערה.

נקטו פעולה עכשיו – צרו קשר איתנו, קראו חומר שיכול לעזור לכם להתמודד והעיקר –
אל תשארו עם זה לבד.

התאבדות היא בעיה חמורה בעולם כולו. ישנם הבדלים בשיעורי ההתאבדות בין מדינות שונות ותרבויות שונות, אך ככלל, יש עלייה בשיעורי ההתאבדויות בעולם. עם זאת, נראה כי המאמצים למניעת התאבדות באמצעים שונים (תרופות, פעילות מרכזים למניעת התאבדויות, וטיפול נפשי) נושאים פרי ומורידים את שיעורי ההתאבדות במקומות שבהם מאמצים אלה יוצאים לפועל. התאבדות שכיחה בקרב אוכלוסיות במצב כלכלי גבוה ונמוך במידה שווה. אנשים בודדים נמצאים בסיכון גבוה יותר. גברים מתאבדים בערך פי ארבע מנשים, ונשים עושות יותר ניסיונות התאבדות מגברים – בערך פי שלושה.

רוב המתאבדים נותנים רמז או אזהרה לפני המעשה. אלה יכולים להיעשות באופן ישיר או באופן עקיף. אנשים עשויים להצהיר באופן מפורש על כוונת התאבדות או לרמוז באמירות כגון: הלוואי שלא הייתי כאן יותר, כבר אין ערך לחיים בעיניי, אין טעם לחיים, בשביל מה לסבול כל כך הרבה. אנשים יכולים גם לתת סימנים עקיפים, ע"י התנהגות המרמזת על פרידה: חלוקת מתנות, כתיבת צוואות. להתנהגויות אלה יש תוקף של סיכון בייחוד נוכח מצב רוח ירוד, דיכאון או סבל. יש להתייחס תמיד ברצינות רבה גם לאיומים הקטנים המרומזים ביותר. מרבית המתאבדים מגיעים, מסיבות שונות, לבדיקה אצל רופא משפחה כחודשיים-שלושה לפני ביצוע ההתאבדות. מכאן שעירנות המשפחה, החברים והרופאים עשויה לעצור את התהליך שמביא להתאבדות. למרות זאת, רבים לא יודו שיש להם מחשבות או תכניות התאבדות ויסתירו את ייאושם ואת כוונותיהם ההרסניות מתחת לפסאדה נעימה. פעמים רבות קורה שאדם סובל מראה לפתע שינוי דרמתי לטובה במצב רוחו. אם אין סיבה ברורה המסבירה את השינוי (השפעה חיובית של תרופות; שיפור בעקבות טיפול נפשי; שינוי חשוב וחיובי בחיים), הרי שזה עלול להיות סימן דווקא להחלטה להתאבד.

אין דרך מדעית לצפות התאבדויות, אבל ישנם כמה גורמי סיכון שיש לקחת בחשבון, כגון: הפרעות נפשיות, אלכוהוליזם, שימוש בסמים, בדידות, אובדן ועוד. עם זאת, חשוב להדגיש כי לא כל מי שמנסה להרוג את עצמו הוא בהכרח חולה נפש. שכיחות ההתאבדויות עולה עם הגיל, ומרב ההתאבדויות הן בקרב מבוגרים. התנהגות אובדנית כגון מחשבות על התאבדות, איומים וניסיונות, מופיעה בפעם הראשונה בגיל ההתבגרות (גיל 15). התנהגויות אלה (לא כולל התאבדות ממש) לובשות ממדים מגפתיים כמעט בגיל זה. רוב ההתנהגויות הללו אינן מסוכנות, אך הן מעידות על מצוקה, שיש להתייחס אליה ברצינות. למרות זאת, יש לזכור כי גם מתבגרים מתאבדים.

הסיבות המביאות להתאבדות הן רבות ומגוונות. סיבות אלה כוללות סבל פיזי, דיכאון נפשי, אכזבות קשות, בדידות, אובדן של אדם קרוב, אובדן מעמד, פרנסה ויכולת תפקוד, מחלת נפש, תחושת דחייה וכו'. המשותף לכל הסיבות האלה הוא היווצרותה של תחושת כאב נפשי בלתי נסבל ואמונה כי המצב הקשה לא ישתנה לעולם. דיכאון וכאב נפשי אינם ביטוי לעצלנות או פינוק. זהו מצב אמיתי.

למרות המצב הקשה ולמרות הרצון העז למות, בהחלט אפשר לעזור לאנשים המבקשים להתאבד. בדרך כלל יש לאנשים האלה יחס אמביוולנטי למוות – הם רוצים למות, אך גם רוצים להמשיך לחיות. בעיקר הם מבקשים להפסיק את הסבל הנפשי ולברוח ממנו. האדם המוסמך ביותר לעזור למי שמבקש להתאבד הוא כמובן איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, ואולם למעשה כל אחד יכול לתרום למניעת התאבדות. אפשר לעשות זאת בעזרת הקשבה, דיבור ישיר וענייני, גישה אופטימית אך לא מבטלת, עידוד, העלאת פתרונות חלופיים, הרחקת אמצעים קטלניים, גישה אכפתית ושיחה על מקורות לעזרה (ראו גם מה תוכל לעשות כאשר חבר או חברה שלכם מדברים על התאבדות). חשוב לדעת כי המצב הקשה והדיכאון הם בהחלט מצבים חולפים והפיכים, וכי טיפול נפשי עם טיפול תרופתי יכולים להועיל בהקלה במצב ובהיחלצות ממנו.

גם כאשר אדם בעל נטיות התאבדות מתחיל להרגיש טוב יותר, הוא עדיין צריך להתמודד עם בעיות וקשיים בחיים. זה עלול להיות קשה והאדם עלול לחזור למחשבות והלך רוח התאבדותי. החלמה מדיכאון ומנטיות התאבדות היא תהליך הדרגתי. יכולים לעבור חודשים עד שהמחלים יוכל להרגיש טוב יותר ובשליטה על חייו. יש לזכור כי גם התרופות היעילות נגד דיכאון אינן משפיעות מיד אלא לאחר ימים ואף שבועות. יש כמה תרופות נגד דיכאון ולא כולן יעילות לכל האנשים, אך המגוון מאפשר בדרך כלל החלמה טובה לרוב הגדול של הסובלים.

גם במקרים שבהם יש לאדם מחשבות על התאבדות ורצונות להתאבד, אין זאת אומרת כי הם יישארו כך לעולם. אנשים מחלימים ממצבי דיכאון ומנטיות להתאבדות ויכולים לנהל חיים בריאים ומספקים גם אם בעבר רצו להתאבד.

נכתב ע"י פרופ' ישראל אור-בך אוניברסיטת בר אילן

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שְׁבוֹר

שֵׁב אִתּוֹ עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר

אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן

אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר

בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת

שָׂב אִתּוֹ

שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׂם לְבַד. 

 

סמדר וינשטוק /  "צל עריות" הוצאת סטימצקי

 

אם אתם קוראים מאמר זה, ניתן לשער שאתם מבקשים לעזור למי שנמצא במצוקה קשה. הרצון להיות לצד אדם שמתמודד עם מצב משבר אינו מובן  מאילו. בעצם הרצון הזה, בעצם המוכנות להתקרב ולסייע- גלום הפוטנציאל להציל חיי אדם. 

 

איך לסייע לאדם שמתמודד עם  כאב נפשי ומחשבות אובדניות

מאמר זה הוא הזמנה להעמיק ולהבין:

• מה הן נורות האזהרה שחשוב להכיר בתקשורת ובקשר עם 'אדם אובדני'?
•  איך, מתי ומה אפשר לעשות כשאדם בסביבתכם הקרובה, מדבר על התאבדות?

כמה נקודות חשובות לפני הקריאה:

• • הכאב האובדני מלווה לא פעם בתחושות כמו אשמה, בושה, הסתרה, ואמונה לקויה ש״ייטב לסביבה הקרובה בלעדיי״
  • חשוב וכדאי שתהיה מעורבות של איש טיפול  (כגון: רופא, פסיכיאטר, עובד סוציאלי, פסיכולוג, יועץ.) בליוויי אדם הנמצא במצוקה קשה , עם זאת, רבים יפנו לא פעם דווקא לסביבתם הקרובה, זו שמשדרת חמלה והכלה, שיש בה תחושה של לגיטימציה וחוסר שיפוטיות.
  • יש דברים שניתן לעשות על מנת לנסות ולהקל על המצוקה כשמשתפים אתכם 'במצוקתה אובדנית'
  • יש נורות אזהרה שחשוב להסב אליהן תשומת לב על רקע של שיתוף תכנים אובדניים
  • כמעט תמיד, זה המכלול שמעיד על הסיכון.

בין הסיבות בגינן אדם יכול לבצע ניסיון אובדני:

דיכאון, בדידות, אישיות פרפקציוניסטית, הסתבכות עם החוק, תקיפה מינית/פיזית/אלימות במשפחה, גירושין קשים, בריונות, תחושת דחייה מתמשכת, תחושת כישלון, דחייה חוסר שייכות ועוד.

 

נורות אזהרה הקשורות לכוונה אובדנית: 

• הצהרה קונקרטית, נחרצת, גם כזו שחוזרת על עצמה: אדם שמצהיר על 'הרצון' למות, להיעלם, להפסיק הכל. הצהרה שכזו על רקע משבר / אירוע דחק (בחוויה הסובייקטיבית של האדם) ו/או התמודדות נפשית הינה נורת אזהרה בוהקת. אל תתעלמו ממנה.
• אמצעים זמינים- נשק, כדורים וכיוצא באלה: כאשר אדם משתף בכאב בלתי נסבל, מצהיר הצהרות אובדניות וידוע כי ישנה נגישות לאמצעים בהם סיכון לחיי אדם, מתחייבת פעולה אקטיבית מיידית!
• חלוקת רכוש אישי, יקר ללב: מעשה שיכול להעיד על הרצון 'להשאיר משהו ממני כשכבר לא אהיה כאן'
• מכתב פרידה: אדם המתמודד עם משבר ודחק גבוה, משאיר מכתב ומבקש, 'תקרא רק כשלא אהיה לידך' – הביעו ושקפו דאגה רבה. הזמינו אות לסמוך עליכם ולשתף.
• שינוי פתאומי חיובי אך בלתי מוסבר למצבו הקשה או הבטחה כי הוא זנח את תוכניותיו להתאבד:  לעיתים, דווקא לפני אקט אובדני, נראה כי מצבו של האדם השתפר. אולי בשל תחושת ״הקלה״ שעולה מן ההחלטה להתאבד ויכולה להעיד על המחשבה כי ׳הסוף לכל הסבל קרוב'
• ניסיונות אובדניים בעבר
• התמודדות ממושכת עם דיכאון
• שינה לא סדורה, הזנחה אישית
• התנהגות תוקפנית
• התרחקות, התנתקות מהסביבה ומעשיה של דברים שפעם היו משמעותיים ומהותיים
• שימוש בנרקוטיים על רקע אישיות אימפולסיבית
• ועוד.

אז מה אפשר בכל זאת לעשות?

1. פנו זמו, קחו אוויר ונסו לנהל שיחה, בגובה העינייים.

שיחה כזו משדרת ביטחון ומאפשרת לאדם לפרוק ולהרגיש מוחזק.

2. סלקו כל אמצעי שבעזרתו אדם עלול להזיק לעצמו- שקפו דאגה כנה.

3. הקשיבו 

•  גם אם אנחנו לא מבינים את הסיבה או את העוצמה לכאב המכלה, הקשבה אותנטית משדרת מוכנות, כבוד ומספקת תחושת נראות. 
• אל תלכו שולל אחרי שינוי פתאומי חיובי,  אך בלתי מוסבר, למצבו הקשה או להבטחה כי הוא זנח את תוכניותיו להתאבד- לפעמים הקלה אחרי ניסיון אובדני או שחרור מאישפוז יכולה להעיד על סיכון גבוה

4. דובבו

• לאט, בענווה, עם מסר ברור של חיבור, דאגה ואכפתיות,  'עמתו' את האדם המתמודד עם כאב אובדני מול שאלה ישירה שתאפשר  חשיפה, פורקן וגם- תשובה . הנה דוגמא לאופן שבו ניתן לשאול את השאלה:  ״חבר אהוב, אני דואגת לך ממש! אתה חשוב לי.. האם הכאב הזה מכיל בתוכו גם משאלת מוות?״ ,  או: ״אני מנסה להבין אותך יותר.. האם הכאב  עמוק כל כך שכבר חשבת על תוכנית?״

• שאלה 'מעמתת' שמגיעה ברגישות ובענווה רבה, אינה שותלת רעיונות , היא יכולה להציל חיי אדם. לרוב, אדם שמצליח לשתף הוא אדם שמושיט יד, ומכאן, אדם שניתן לעזור לו.

5. כבדו את עוצמת הכאב.

ה׳ראיה אובדנית' נקראת לעיתים ראיית מנהרה- כמוה היא צרה, חשוכה ומאיימת. הכאב של האדם האובדני הוא אמיתי ועוצמתי, אל תבטלו את הכאב.

• במקביל, הדהדו ״אמונה בשינוי״ שגם אם הוא מרגיש שהמצב לעולם לא ישתנה, כי כרגע הוא בעין הסערה, יחד אפשר לנסות ולצאת ממנה. זה עשוי לקחת זמן, אבל זה לא בלתי אפשרי! אובדנות היא פתרון סופי למצוקה (שיכולה להיות) זמנית. 

6. עזרו לזהות עוגנים- כשיש מטרה, יש סיבה. 

• הזמינו שיח על אנשים משמעותיים בחייו, על בעל החיים שלו/שלה, על חלום ששיתף אתכן/ם פעם- על הסיבות שראוי לנסות עבורן ודרכן להאבק, לשרוד, להצליח!

7. הדהדו כמה הוא/היא חשובים לכם, כמה הם משמעותיים בחייכם

• אדם אובדני מרגיש לא פעם נטל על סביבתו, מיותר, מעיב- פוגגו אמונה זו עבורו
• הבהירו כמה מאיימת המחשבה שיקרה לו משהו, כמה היא מרסקת לכם את הלב.

8. הביעו את דאגתכם באותנטיות, בכנות

• גשו לשיחה עם אמונה שיש מה לעשות, שאפשר לעבור את הגל (כי עבור רבים- זה אכן כך!!)
• מבלי להעביר אחריות או להכביד עוד על כתפיו של האחר,  שקפו גם את הדאגה, את החשש הגדול- זה אנושי וזה לגיטימי
• התעניינו בשלומו לעיתים תכופות
• גששו, הציעו בעדינות לבלות יחד, לעשות דברים שיש בהם גם הנאה

9. התאזרו בסבלנות

• לא פשוט לשתף בתחושה שיש בה חידלון. למצוא את המילים, להתגבר על הפחד מדחייה ומשיפוטיות . להצליח לספר על מה עובר עליך כשבראשיש מחשבות פסימיותכמו 'המצב לעולם לא ישתנה אז מה בכלל הטעם..'
• ויחד עם זאת, אדם שירגיש שמכבדים אותו, שקשובים לו, שמתעניינים בו באמת- ישתף יותר. זה לוקח זמן. צריך סבלנות. 

10. נסו לא להבטיח שמירת סודיות בנוגע לתוכניות להתאבד

• ואם נאלצתם לתת הבטחה שכזו כדי לאפשר שיתוף, זכרו שאם הסיכון גבוה- 'עדיף לאבד חבר לרגע, מאשר לאבד חבר ברגע'

11. אם יש חשש כי יפגע בעצמו, נסו לא להשאיר אותו לבד!

• גייסו רשת ביטחון- אנשים שיכולים לשהות במחיצתו בהשגחה שוטפת, רגישה ואמפתית
• אם אתם נאלצים להיפרד- קבעו מראש את המקום, המועד והשעה לפגישה או לשיחה הבאה- צרו המשכיות מוצהרת או גייסו אדם אחר שישהה לצידו
• במצבים של סיכון קונקרטי וממשי- אל תהססו- ערבו  איש מקצוע
• זכרו ששיתוף והתייעצות אינם הלשנה הם דאגה כנה שיכולה להציל חיי אדם

12. השאירו את הדלת פתוחה וערוץ תקשורת זמין

• לפעמים לוקח זמן לשתף, לחלוק. 
• המסר שאנחנו מעבירים כשאנחנו מזמינים המשך שיח הוא יציבות, נוכחות, אמונה ומהם יכולה להיגזר גם תחושה של שייכות
• אפשר יחד להכין 'רשימת ביטחון'-  'אל מי פונים כשהגל מציף ומאיים להטביע'- רשימה שיש בה מסר- 'יש מה לעשות, את.ה לא (לגמרי) לבד
• ברשימה העלו פרטי קשר של סיוע מקצועי,  דוגמת זה שניתן בצ'אט של עמותת סה"ר וגם פרטים של רופא תורן, חבר, בן משפחה, שירותי אמבולנס, מיון וכיוצא באלה

13. עודדו פניה לעזרה מקצועית, הדגישו את הערך המשמעותי בפנייה כזו

•  ניתן להציע לפנות, לרופא משפחה, פסיכיאטר, עובד סוציאלי, פסיכולוג, יועץ וכיוצא באלה
• אם אתם סבורים שהאדם מולכן בסכנה מיידית- יש לגשת איתו/ה לחדר מיון הקרוב לאזור מגוריכם ללא השתהות!!.

14. חשוב לא פחות- גייסו סביבכם רשת ביטחון

•  חברים, אנשי מקצוע- התייעצו, קראו, הבינו עוד..

• וזיכרו- ההזמנה שלכם לשתף בכאב אמנם הופכת אתכם לשותפים בהחזקתו אבל לא אחראים (בלעדיים) להתמודדות עימו-  הקפידו לא להישאר לבד!
• לשיקולכם- מוזמנים להתייעץ גם איתנו בשיחה אישית, אנונימית שבה אין חשיפה של האדם האובדני ופרטיו האישיים.

 

ואם נכנסת וקראת עד כאן- יכול להיות שיש אדם כזה בחייך ואם אכן כך, כמה שהוא/היא ברי מזל שאת.ה שם לצידו, עבורו.. -למענו!

(((שולחים חיבוק סהרי גדול- ואל תישארו גם אתן/ם לבד)))

מקורות ומידע נוסף:

התאבדות מחשבות אובדניות דיכאון – כיצד למנוע אובדנות ולהציל חיים | פרופ' יוסי לוי בלז בסדרת רשת הגות

אור-בך, י. (1987) ילדים שאינם רוצים לחיות. תל-אביב: אוניברסיטת בר-אילן.

אור-בך, י., ופרס, מ. (1992) הסתכלות ניסויית אל תת-ההכרה הדינמי. שיחות, ו: 214-221.

אור-בך, י. (1992) עולמות נסתרים: התבוננויות בתת-ההכרה. ירושלים: שוקן.

Orbach, I. (1995) The Hidden Mind. New York: Wiley

אור-בך, י. (2000) כאב עד כלות. ירושלים: שוקן.

Orbach, I. (2003) Suicide and the Suicidal Body. Suicide and Life-Threatening Behavior, 33: 1-8.

Orbach, I. (2007) Self-Destructive Processes and Suicide. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 44: 266-279.

ברגמן, ז. (2003) אהבה זה לא סכין. תל-אביב: ידיעות אחרונות.

אליצור, א. ועומר, ח. (1999) מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, א: 11-19.

אור-בך, י. (1999) איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה למאמרם של אליצור ועומר. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, א: 20-22.

אור-בך, י. (2003) על קופסאות וחפצים: נקודת מבט ביקורתית על תיאוריית יחסי האובייקט. שיחות, י"ז: 266-273.

בונשטיין, א. (2004) על האפשרות לבחור לדעת והסוגסטיה שלא מדעת. שיחות, י"ט: 79-80. נוסח מורחב: http://www.mutuality.co.il/klein%20and%20bion.htm

כתוב את הכותרת כאן

מדוע אנשים מתאבדים?

אנשים מתאבדים מסיבות מגוונות. לרוב, כי הם מבקשים להפסיק את תחושת הסבל המלווה באמונה שלעולם המצב לא ישתנה. בסופו של יום,  אדם שטוב לו- לא מתאבד.

• לעיתים אובדנות תתרחש על רקע אירוע בודד שמהווה טריגר. לעיתים על רקע אירוע דחק מתמשך (כגון אלימות במשפחה, גירושין, מחלה, הגירה, זקנה, בדידות קשה, פגיעה מינית, בריונות-דחיה חברתית, התמכרויות ועוד.)
• אקט אובדני יכול להתרחש על רקע גילאי. גיל שיש בו נטייה לאימפולסיביות, קושי בוויסות והכלה של סיטואציות הנתפסות הרות גורל.
• אדם יכול לבצע אקט אובדני בגין מיעוט משאבי חוסן ותמך, תחושת העדר משמעות וחוסר שייכות המלווים לא פעם באמונה ש'אני נטל על הסובבים אותי, עדיף מותי על חיי'.

לרוב,  זה המכלול שמעיד על הסיכון.

עד כמה דיכאון הוא פקטור בסיכון אובדני?

מחקרים מעידים כי לא כל אדם המתמודד עם דיכאון בהכרח יבצע ניסיון אובדני אך מרבית האנשים שמתו כתוצאה מאובדנות, התמודדו עם דיכאון עמוק.

אלו סימפטומים שכיחים של דיכאון  אשר עשויים להעיד על העדר חוסן ויכולת התמודדות:

• הערכה עצמית נמוכה
• תחושת ייאוש, חוסר אונים וחוסר משמעות בעשייה יום יומית
• נטייה לאשמה והלקאה עצמית מלווים בתחושות ש'אני מעמסה על הסובבים אותי'
• חוסר סובלנות לעצמי ולסביבה שלי
• 'עיוות קוגניטיבי'- קושי בקבלת החלטות אל מול אימפולסיביות
• נטייה להימנעות מפעילויות חברתיות/ תחביבים – תחושת בדידות וחוסר שייכות
• הפרעה בדפוסי שינה/ אכילה
• נטייה להזנחה פיזית
• גורמים מתווכים המשפיעים בהתמודדות עם דיכאון: שימוש בסמים ובאלכוהול, ברינות, פרידה, כישלון ואובדן

בדיכאון נוכח דפוס של עצבות קיצונית, תפיסת עצמי שלילית מלווה ברגשות של חוסר שווי או אשמה, מחשבות שליליות היכולות לכלול מחשבות אובדניות וחוסר תקווה לגבי העתיד.

ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization, WHO ) קבע שדיכאון מג'ורי מהווה 12% מהמוגבלויות אצל מבוגרים, קשישים וילדים בכל העולם. המחלה היא תוצר של שילוב בין פגיעות גנטית וגורמי לחץ סביבתיים המעוררים את התפתחותה והיא משפיעה על תחומי החיים העיקריים של האדם כמו עבודה, בית ומשפחה.

( Ahlstrom, Skarsater & Danielson, 2009 Lovallo, 1997; Weiss, 1980 מתוך: "לחיות עם הסוד"החוויה של הסתרת ההתמודדות עם דיכאון מג'ורי )

התמודדות עם דיכאון אינה בחירה – איש אינו מחפש זאת, ממש כמו שאנשים לא מבקשים לחלות במחלות קשות אחרות. ועדיין, זו מחלה שבצידה המון סטיגמה והסתרה שמעצימות את תחושת הבדידות הקשה, המהווה פקטור משפיע בחשיבה אובדנית.

מה צריך מאיתנו אדם המתמודד עם מחשבות אובדניות?

שנראה אותו! שננסה לראות גם את מה שהוא כבר לא מצליח לשתף ושניתן לזה שם, הזדמנות, מקום. האדם מבקש מאיתנו כתף להישען עליה, התייחסות שיש בה להעיד על שותפות, הכלה ואמפתיה.

'האקט האובדני' מעיד על זעקה רמה, על מאבק בלתי נסבל במחשבות מצמצמות, מקטינות ומאיימות, על תחושה של מובסות- על קושי רחב וגדול כל כך. לעיתים הקושי מתבטא אפילו ביישום פעולות בסיסיות עד כדי קושי בנשימה. אותו אדם מבקש וצריך שלא ניבהל, שלא נשפוט- וגם אם לא הצלחנו להבין- שפשוט נהיה איתו, לצידו. לעיתים הוא צריך מידע, לעיתים הכוונה, דחיפה וליווי לטיפול אצל איש מקצוע.

מי נמצא בקבוצת סיכון לאובדנות?

כל אחד עלול להיות בסיכון ממשי,  בהינתן מעורבותו במצב דחק ומשבר הנתפס על ידו כחמור.

קבוצות בהן הסיכון האובדני גבוה במיוחד:

• גברים יותר מנשים (יחס של כ1 ל-4)
• קשישים
• מתבגרים
• אנשים שביצעו בעבר ניסיונות התאבדות
• אנשים שאובחנו כסובלים מהפרעות נפשיות
• חולים במחלות גופניות קשות
• עולים ומהגרים
• אנשים המצויים במצבי לחץ ומשבר
• אדם המבטא מחשבות התאבדות 
• אדם המבטא חוסר תקווה, ייאוש, או תחושת חוסר מוצא מבעיותיו
• כשישנה נגישות לאמצעים מסכני חיים
• נפגעי פגיעה מינית
• מתמודדים עם משבר זהות מינית/ מגדרית
• יוצאי כתות
•  

האם יש דרך להעריך סיכון אובדני?

כן-  הערכת הסיכון להתאבדות דורשת מיומנות גבוהה וניסיון ויעשו בדרך כלל בידי פסיכיאטר או איש מקצוע שהוכשר לכך. לאחר הערכת הסיכון, איש המקצוע יכין תוכנית התערבות.

אלמנטים בהערכת סיכון:

• כוונה אובדנית

• תכנון האם היו ביטויי פרידה, חלוקת רכוש אישי

• התנהגויות הרס עצמי, ניסיונות אובדניים בעבר, פגיעה עצמית ממושכת

• מצב פיסיולוגי, רגשי וקוגניטיבי. אדם המתמודד עם דיכאון

• גורמי משבר ודחק- רמת חשיפה, המשכיות והיקף

• משאבי חוסן נפשי- יכולת להתמודד עם מצבי דחק

• גורמי סיכון אפידמיולוגיים, 'השתייכות' לקבוצת סיכון

• מערכת תמיכה זמינה ויציבה

• אמצעים קטלניים זמינים ונגישים

האם כל אחד יכול להשפיע על אדם המתמודד עם מחשבות "ורצון" למות?

כן. כל אדם שבוחר ומוכן להבין, לקרוא, להעמיק, לקבל כלים, יכול בהינתן מצב חירום, להיות שם עבור אדם אחר.

אם נשאל את עצמינו "מה הגורם העיקרי לכאב נפשי?" במילה אחת – זו הבדידות. הבדידות, בתמצית, היא הקשר להתאבדות: מי שמנסה להתאבד מרגיש בודד. גם אם הוא מוקף חברים ומשפחה אוהבת, גם אם הוא עטוף בדאגה ובחיבה, החוויה הסובייקטיבית שלו היא של בדידות נוראה וכאב נפשי בלתי נסבל. וכאן נכנסות לפעולה שתי התרופות הטובות ביותר בעולם נגד התאבדות: אהבה ותקווה" (פרופ' יורם יובל, 2018)

כיצד לדבר עם מי שרוצה להתאבד?

תוכניות שונות מלמדות איך לגשת, לדבר  ו'להחזיק' אדם במצב משברי חמור.

להלן הצצה על מודל תש"ה – QPR – תשאול Question, שכנוע Persuade, הפנייה Refer. (מתוך התוכנית להכשרת שומרי סף בקהילה.)



על פי המודל, ישנם  שלושה צעדים בדרך למנוע מאדם להתאבד:


1. תשאול : חשוב שאנשים יזהו את סימני האזהרה למחשבות ולרגשות אובדניים. ככל שסימני האזהרה המוקדמים מזוהים מוקדם והאדם שנמצא בסיכון מקבל עזרה, כך תהיה התוצאה טובה יותר.

2.  שכנוע : התשאול יכול להוביל לשיחה, שבה מעודדים את האדם לקבל הפנייה לטיפול.

3. הפניה : מובילה לביצוע התערבות וטיפול מוקדם, שיובילו לתוצאות טובות יותר.

הכשרת 'שומרי סף' מהווה חלק מגישה למניעת התאבדויות, שבמסגרתה מכשירים אנשים מן השורה בזיהוי אנשים המראים סימנים לאובדנות, במטרה לעודד אותם לפנות לעזרה ולהפנותם למסגרות לטיפול נפשי. 

האם יש אסטרטגיות יעילות ומוכרות במניעת אובדנות?

פרופסור גיל זלצמן ועמיתים (2016) ופרופסור ג׳ון מאן ועמיתים (2021), בחנו את יעילותן של אסטרטגיות שונות למניעת אובדנות.

תוצאות המחקרים הראו כי הצעדים היעילים הם:

• הגבלת אמצעים וכלי נשק לביצוע התאבדות נמצאו כמונעי התאבדות.
• הכשרת רופאים ורופאות בקהילה לזיהוי דיכאון ומתן טיפול תואם מונעת התאבדות.
• תכניות התערבות המעלות מודעות למניעת אובדנות בבתי הספר מונעות התנהגות אובדנית.
• יצירת קשר עם מטופלים אובדניים לאחר אשפוז או משבר אובדני מונעת התנהגות אובדנית.
• טיפול תרופתי מפחית את הסיכון האובדני.
• טיפולים פסיכולוגים מסוג CBT, DBT מונעים התנהגות אובדנית.

את האסטרטגיות למניעת אובדנות נהוג לחלק ל 3 רמות מניעה:

• מניעה ראשונית – מתייחסת לכלל האוכלוסייה 
• מניעה שניונית – מתייחסת לקבוצות סיכון 
• מניעה שלישונית – לאנשים בעלי רמת סיכון גבוהה 

(מתוך: מניעת אובדנות – אסטרטגיות )

האם יש קשר בין פגיעה עצמית לאובדנות?

כן ולא. פגיעה עצמית לא מעידה בהכרח על סיכון אובדני ולפעמים מתרחשת על רקע של רצון בהשתייכות לקבוצת השווים לי. יש בה אלמנטים של הוכחה, שליטה, נראות ועוד.

עם זאת, לא פעם,  ניתן לזהות דפוס התנהגויות סיכון ומנגנוני התמודדות לקויים אצל אדם הפוגע בעצמו כגון: אימפולסיביות, קושי בדחיית סיפוקים, ביקורתיות ופרפקציוניזם גבוה כמו גם רקע והיסטוריה של פגיעה ומשבר דוגמת התעללות בילדות, דחייה וניכור, תחושת בדידות גבוהה ועוד.

לפגיעה העצמית תפקיד בהתמודדות הנפשית בשלושה אספקטים: פסיכולוגי, סביבתי וביולוגי- יכולים להיות בה קריאה לעזרה, התרסה מבקרת,  תחושה ש "הכאב בנשמה כל כך גדול שהדרך היחידה להמירו היא לפגוע בגוף- "לנהל את הכאב".

ולשאלה , האם יש קשר בין פגיעה עצמית לאובדנות- ההבדל העיקרי בין השניים טמון בכוונה של האדם לסיים את חייו. 

זאת ועוד,  חשוב להבין שגם אם מתרחשת פגיעה עצמית- לא אובדנית,  פעולות מסוימות עלולות למעשה להסתיים במוות – עקב חוסר-ידע , פזיזות וכיוצא באלה.

'חברה שלי שיתפה אותי שהיא רוצה למות, מה אני אמורה לעשות עכשיו?'

העובדה שאתם מחפשים מידע ומבקשים להבין עוד על הנושא היא כבר צעד ראשון בניהול אירוע שיש בו אלמנטים של לחץ, תחושת אחריות, פחד עד איום, אי וודאות ולעיתים אפילו כעס ותסכול.

דברים שאפשר לעשות:

• העריכו את השיתוף- כמה אומץ וודאי נדרש כדי להיחשף כך. 
• בואו בענווה מתוך גישה והבנה שלא את הכל אנחנו יודעים ומבינים- אל תשפטו
• חזקו את האחר שהוא לא לבד, שהוא חשוב לכם, שאתם מאמינים בו/ בה- שמחשבה אובדנית, קונקרטית היא כמו גל שסוחף אך יכול גם להירגע 
• וודאו שאין זמינות של אמצעים קטלניים- במידה וכן, הקפידו להרחיקם!
• עמתו בעדינות, בזהירות עם גורמים משמעותיים בחייו- לדוגמה: 'אחותך הקטנה לא תוכל לחיות אם לא תהיי כאן..' וכיוצא באלה
• זכרו שלדבר על אובדנות בענווה, ברגישות, בחמלה, תובע רגישות ותשומת לב. פנו לכך זמן.
• נסו לקבל עוד מידע- מתוך המקום הדואג, המבקש להבין: מי עוד יודע, האם יש תוכניות ביצוע, אמצעים, האם יש יעד 
• אל תישארו לבד!- ערבו אדם שאתם סומכים עליו, במידה ואתם קטינים, שיהיה בוגר דיה לתמוך, לעזור באופן פרואקטיבי, להפעיל שיקול דעת, לנהל את האירוע

חשוב להבין שישנם אלמנטים מהותיים ובעלי השפעה על הסקת חירום ממשי וסיכון לחיי אדם, כמו גילכם, קבוצות השתייכות משמעותיות בחיי האדם שהצהיר, דוגמת: משפחה, זוגיות, חברים, עבודה וכיוצא באלה, כמו גם אופי ההצהרה-נחרצות, היקף, מומנטום, נגישות לאמצעים, מכתב פרידה, ניסיונות אובדניים בעבר, מוות כתוצא מאובדנות במשפחה ועוד .

הערכת סיכון נעשית על ידי איש מקצוע שהוכשר לכך!

גם אם החבר.ה 'מוציאה' ממך הבטחה שלא לשתף, שזו תהיה בגידה- זכרו ששיתוף  איש מקצוע יכול להציל חיים! 

אם יש ספק לסיכון ממשי לחיי אדם, אין ספק- התקשרו 100 למשטרה/ 105 אם אתם קטינים

ניתן לשתף, לקבל עוד מידע, להיעזר בהתאם לצורך, גם  ב: 

• מוקד מידע וסיוע – 118 | משרד הרווחה והביטחון החברתי – Gov
• מוקד 1221 איחוד הצלה -במידה וישנו  סיכון לחיי אדם- מידי, קונקרטי: מזניק את מתנדבי איחוד הצלה לאירועי חירום ומעביר את הקריאה למוקד של מגן דוד
• מוקד 101 – מוקד החירום של מד"א (מגן דוד אדום בישראל)
• 6552* – מוקדי השירות של משרד החינוך
• מוקד 106- עירייה

עוד מידע שאולי יוכל לעזור, תמצאו בקובץ ארגוני סיוע שבאתר

לנשום!- וחשוב לא פחות- וודאו כי אתם בטוחים ושלא נשקפת לכם סכנה.

מה היא חובת הדיווח במקרה שמישהו משתף אותי שהוא/היא רוצה להתאבד ?

ניתן לשער כי שאלה שכזו מתעוררת מול תחושת אחריות ואי נוחות, ואולי גם רצון להבין חובה מול בחירה. במידה ואתם חשופים למידע המעיד על סיכון לחייו של אדם- התייעצו עם איש מקצוע: מטפל, פסיכיאטר, עו"ד, הבינו מה חובתכם. שיתוף בדרך לדיווח יכול לשפוך אור על הצעד הבא- אל תישארו לבד.

לעיתים, מול דילמה שכזו ישנו מאבק בין תחושת מוסר ואחריות לבין החשש להרע, לפגוע, לבגוד באמונו של אדם משמעותי.  זכרו שלפעמים דיווח יכול הלכה למעשה, להציל חיים.

(אין בנאמר להוות תחליף להתייעצות עם גורם מקצועי ומוסמך , ואין לסה"ר כל אחריות לבחירת אופן ההתנהלות במצב שכזה*)

האם אדם מדוכא, המתמודד עם מחשבות אובדניות, יכול להסתיר את הכאב/ את ההתמודדות שלו? 

זאת אחת הסוגיות המייסרות ומכאיבות מול מוות כתוצאה לאובדנות. השאלה האם היו סימנים מקדימים? ולצערנו, לא תמיד יש סימנים מספיק בוהקים, ברורים, חדים שניתן להסיק מהם סיכון או מצב שיש בו חירום.

לפרקים מחשבות כאלה הן תגובה לפתולוגיה הנמשכת  שנים כמו דיכאון, הפרעות אישיות, הפרעה בי פולרית וכיוצא באלה.  לעיתים מדובר במחשבה שהתעוררה לאור לחוויה של דחיה או כישלון המעוררת לצידה פחד להיות חשוף, שילגלגו עלי, שלא יבינו, שישפטו ואז האדם מסתיר ומסתתר. 

לעיתים יופיעו רמזים דקים, אמירות שמעידות על ייאוש, עייפות ודחק.  הסימנים שכדאי להסב להם תשומת לב:

• הצהרות אובדניות על רקע של התמודדות עם חווית דחק-  מעריכים ש-80% מהאנשים שהתאבדו, הזכירו את כוונתם זו לרופא המשפחה, לחבר או לקרוב משפחה לפני שמתו
• כשנוכח עיסוק יתר במוות, בהתנהגויות מסכנות חיים
• כשנראה אבדן עניין בדברים שבדרך כלל חשובים לאותו אדם, חוסר אכפתיות באופן כללי. 

האם "לדבר על זה" מספיק כדי לרפא דיכאון?

לפעמים כן, לפעמים לא- תלוי בעוצמת הדיכאון, משך זמן ההתמודדות עימו, מוטיבים נוספים כמו ניתוק חברתי, הזנחה, הצטמצמות ועוד. חשוב שיעשה אבחון מקצועי כדי להסיק יעילות וצורך.

במקביל, ומבלי לשלול את חשיבות האבחון המקצועי, שיחה עם חבר/ה יכולה להיות משמעותית בעיקר לאור העובדה שרבים המתמודדים עם דיכאון מרגישים לא ראויים, שקופים, נטל על הסביבה שלהם- שיחה שכזו משדרת אכפתיות, רגישות ומוכנות. חשוב להבין שיש הבדל בין שיח עם חבר/ הורה/ מטפל- לכל אחד השפעה אחרת.

איך לשמור על עצמך, מול חשיפה לכאב כל כך קשה?

לזכור שלאורך החיים אנחנו מוצאים את עצמינו מתמודדים לא פעם עם מצבי דחק חמורים יותר או פחות. היכולת לזהות מה עוזר לי במצבים שכאלה יכול לשרת אותי בסיטואציות דומות גם בעתיד.

כשאנחנו בעין הסערה לפעמים קשה לדמיין שיהיה אחרת- עולה מפלס הלחץ, תחושת האחריות, החרדה הנלוות- על מנת לבנות חוסן נפשי כדאי לתרגל ולהגמיש 'את השריר' בזמן שגרה להבין עוד מה משמעותי עבורי איך אני מרגיע את עצמי.

משאבי חוסן מוגדרים כ "יכולת להתמודד באופן מוצלח עם מצבים קשים ובתוכם מצבים טראומטיים": משאבים משמעותיים כמו תמיכה ולכידות חברתית, אופטימיות, היכולת להתייחס לדברים בפרופורציה, שיח פנימי מווסת ומרגיע, תקווה, אמונה, חמלה עצמית, הומור, גמישות מחשבתית, יזמות, פעילות גופנית ועוד

המוכנות להיות למען האחר בצמתים של כאב אף פעם אינה ברור מאילו- על מנת שנוכל להמשיך ולעשות זאת עלינו לדאוג לעצמינו לא פחות. להבין מה עושה לנו טוב ולהשקיע בעצמינו-להתאוורר, להיות בחמלה וענווה מול הרצון להושיע ולהזכיר לעצמינו שאנחנו משתדלים לעשות את הכי טוב שאפשר

לדבר על זה, לשתף, לחלוק, לפרוק- לא להישאר לבד, להקיף את עצמינו בא.נשים שאנחנו סומכים עליהם שיקשיבו, שלא ישפטו, שיתמכו- אנשי טיפול, חברים, קולגות. 

לפעמים רפלקציה אישית ועיבוד אינטימי מאפשרים להבין לעומק מה קורה לי, מה אני צריכה- העזרו באמצעים יצירתיים כמו ציור, כתיבה, שירה- הרשו לעצמכן/ם לזהות מה המשאבים שבכן/ם.

מקורות מידע:

•  Ahlstrom, Skarsater & Danielson, 2009 Lovallo, 1997; Weiss, 1980

• "לחיות עם הסוד"החוויה של הסתרת ההתמודדות עם דיכאון מג'ורי 

• מידע מקצועי לרופאים ראשוניים | מרכז לבריאות הנפש גהה

• עמותת בשביל החיים/ אודות התאבדות

• המשרד לביטחון הפנים/ שומרי סף/ הרשות הלאומית לביטחון קהילתי 

• מניעת אובדנות – אסטרטגיות 

 

אם אתם מרגישים שאתם רוצים להתאבד עכשיו, אנא עצרו רגע וקראו את הדברים הבאים. זה ייקח רק כמה דקות. איני יודעת מי אתם אבל אני יודעת משהו עליכם: אתם עייפים.

אתם כאן כי אתם סובלים ושוקלים לסיים את חייכם.

אתם כאן כי כואב לכם ונמאס לכם ואתם חושבים שזה לא יעבור אף פעם. אבל זה לא נכון. 

אני גם יודעת שכרגע אתם כאן, קוראים את המכתב הזה. אילו היה הדבר אפשרי, הייתי מעדיפה להיות איתכם עכשיו, לשבת יחד ולדבר, או לשבת לצידכם ולשתוק. אבל מאחר וזה לא אפשרי, נצטרך להסתפק בקשר מהסוג הזה- מכתב. 

הכרתי הרבה אנשים שרצו להתאבד כך שיש לי מושג לגבי מה שאתם מרגישים. אני יודעת שאין לכם עכשיו סבלנות לקרוא מלל ארוך ולכן אקצר בדבריי. בחמש הדקות הבאות שאותן נבלה יחד, יש לי חמישה דברים שהייתי רוצה לחלוק עמכם. לא אתווכח איתכם על השאלה אם אתם צריכים או לא צריכים להתאבד. הגעתם לפה כי אתם מותשים, ורוצים להשתיק את הקולות, אתם רוצים להפסיק להרגיש את הכאב, וכרגע את בטוחים שהכאב הזה לא יעבור אף פעם. 

אני מבינה שאתם עדיין קוראים, וזה טוב. הייתי רוצה לבקש מכם להשאר איתי עד סוף הדף. אני מקווה שזה אומר שאתם לפחות טיפ-טיפה מהססים איפשהו עמוק בפנים לגבי האפשרות לסיים את חייכם. הרבה פעמים אנשים מרגישים ככה, גם במעמקי הייאוש. להיות מהוסס בקשר למוות זה בסדר וזה נורמלי. העובדה שאתם בחיים ברגע זה אומרת שאתם לא לגמרי בטוחים. זה אומר שאפילו כשאתם רוצים למות, יש חלק קטן בכם שעדיין רוצה ובוחר לחיות. אל החלק הזה אני כותבת, והחלק הזה הביא אתכם לאתר שלנו, אז בואו ניצמד לחלק הזה ונמשיך עוד כמה דקות.

חשבו על המשפט הזה:

התאבדות היא לא משהו שבוחרים. היא מתרחשת כאשר הכאב הוא כה גדול עד שהמשאבים העומדים לרשותנו אינם מספיקים כדי להתמודד איתו.

אתם לא בני אדם רעים, משוגעים, חלשים, או פגומים, בגלל שאתם מרגישים שאתם רוצים להתאבד. זה לא אומר אפילו שאתם רוצים למות – זה רק אומר שיש לכם יותר כאב משאתם מסוגלים לשאת ברגע זה ואתם לא לבד. אנשים רבים חוו משבר בו רצו לסיים את חייהם, בשלב כלשהו בחייהם. אנשים רוצים להתאבד כשהם מרגישים שכאב הדיכאון עוצמתי, ושאין להם כל תקווה. 

אני לא פה בשביל להגיד לכם "תתעודדו", הרי אתם בטח הייתם רוצים להתעודד אילו רק הייתם יכולים. אם אתם פה, זה בגלל שאתם מרגישים שזה הפתרון היחיד. אני פה בשביל להזכיר שזה לא שאין פתרונות אחרים, אבל כרגע אתם לא יכולים לראות אותם. עוצמת הכאב והעצב שאתם מרגישים כרגע מונעת מכם לראות את הפתרונות האלו, או את האנשים שאתם יכולים לפנות אליהם. 

 

אני גם לא פה בשביל לשאול למה, או להגיד ש "זה לא מספיק כדי לרצות להתאבד". יש סוגים רבים של כאבים שיכולים להוביל להתאבדות. ההבדל בין כאב שהוא נסבל לזה שהוא בלתי-נסבל משתנה מאדם לאדם. מה שנסבל עבור אדם אחר יכול להיות בלתי נסבל עבורך. הנקודה שבה הכאב הופך לבלתי-נסבל תלויה בסוג הכוחות שיש לך להתמודד איתו. אנשים שונים זה מזה במידה משמעותית ביכולת שלהם לשאת כאב.

כאשר הכאב חורג מכוחות ההתמודדות שיש לכם, מופיעים רגשות אובדניים. 

אתם יכולים להתגבר על רגשות אובדניים אם תעשו אחד מהשניים:

1. תמצאו דרך להפחית את הכאב;
2. תמצאו דרך להגביר את הכוחות שיש לך להתמודדות;

שתי הדרכים אפשריות, בעיקרון.

עכשיו אני רוצה להציע לכם חמישה דברים לחשוב עליהם:

1 הדבר הראשון שאני רוצה להציע הוא שתתנו לעצמכם קצת זמן. אמרו לעצמכם, "אני אחכה 24 שעות לפני שאעשה משהו". או שבוע. זכרו שרגשות ופעולות הם שני דברים שונים – רק בגלל שאתם מרגישים שאתם רוצים להתאבד, לא אומר שאתם חייבים באמת לעשות את זה ממש ברגע זה. צרו מרחק בין הרגשות האובדניים שלכם למעשים האובדניים. אפילו אם זה רק 24 שעות. הנה עשיתם את זה כבר כמה דקות, בעצם הקריאה של הדף הזה. אתם יכולים לעשות את זה עוד כמה דקות על ידי כך שתמשיכו לקרוא את הדף. תמשיכו, ותבינו שלמרות שאתם עדיין מרגישים שאתם רוצים למות, אתם לא מתים – וברגע זה אתם עושים משהו בקשר לזה. אותי זה מאוד מעודד ואני מקווה שגם אתכם. 

2. הדבר השני שאני מבקשת הוא שתרחיקו מעצמכם כל דבר שעלול להיות מסוכן לכם כמו כדורים, סכינים, תער. אם אתם לא יכולים לעשות זאת, לכו למקום אחר שבו אתם מרגישים מוגנים או תבקשו ממישהו שיבוא להיות איתכם. המנעו משתייה חריפה או סמים שיכולים להשפיע על איך אתם רואים או חווים את הדברים. 

3. הדבר השלישי הוא זה: אנשים מחליטים להתאבד בגלל שהם מחפשים הקלה לכאב, הם לא רוצים למות אלא הם רוצים שיהיה טוב יותר. הם רוצים תקווה. זוכרים את החלק בכם שאמרנו שהגיע למכתב הזה, זה החלק שמבקש להפחית את הכאב ולחיות. זכרו שהקלה היא רגש ואתם צריכים להיות חיים כדי להרגיש אותו. 

4. אל תשארו עם המחשבות האלו לבד, השתמשו ב-24 השעות שלך או בשבוע שלך, וספרו למישהו על מה שקורה לכם.  שתפו אדם שאתם סומכים עליו שיקשיב לכם. זה יכול להיות בן משפחה, חבר קרוב, איש טיפול, מורה, רב, רופא משפחה, או מישהו כאן בסהר (https://sahar.org.il/chat-assistance/). אל תתנו לפחד, בושה, או אשמה למנוע מכם לבקש עזרה ולשתף. אם האדם הראשון שבחרתם לשתף אותו, לא מגיב כמו שהייתם רוצים או נותן לכם תחושה שהוא לא מבין, תפנו למישהו אחר. מישהו שישהה לצידכם ברגעים הקשים האלו, שייקח מכם חלק מהמשא הכבד, שיקשיב. עצם השיחה על איך הגעת למצב הנוכחי משחררת הרבה מהלחץ וזה עשוי להיות בדיוק כוח ההתמודדות החסר לכם כדי למצוא איזון מחדש.

5. הדבר האחרון שאני רוצה שתדעו הוא שזה יעבור. אנשים כן מתגברים על זה, אפילו כאלה שמרגישים גרוע כמו שאתה מרגיש ברגע זה. אפשר להתמודד עם הרגשות העוצמתיים האלו. אתם יכולים. דיכאון זה משהו שאפשר לטפל בו, תקווה אפשר להשיב.  אני מקווה שהתזכורת הזו נותנת לכם קצת מהתקווה שאבדה לכם. תנו לעצמכם זמן ואל תנסו לעשות זאת לבד. גם אם היום הצלחתם להגיע לכאן, ובחרתם לתת לעצמכם עוד זמן עליכם להמשיך ולדאוג לעצמכם. טיפול נפשי הוא רעיון טוב, כמו גם קבוצות שונות לעזרה-עצמית הזמינות בסביבה שלך ובאינטרנט, וכן שירותים מקוונים אחרים.

הנה עברו כמה דקות ואתם עדיין איתי. אני ממש מרוצה.

מאחר והחזקתם מעמד עד עכשיו, מגיע לכם פרס. אני חושבת שאתם צריכים לתת לעצמכם מתנה. המתנה שתתנו לעצמכם היא כוח התמודדות. אתם בטח זוכרים, שקודם כתבתי שאחת המטרות היא שיהיו לך יותר כוחות התמודדות מאשר כאב. אז בוא ניתן לכם עוד כוח התמודדות, או שניים או עשרה… ! עד שהם יתרבו יותר מאשר מטעני הכאב שלך.

עכשיו, אחרי שאולי הדף הזה נתן לכם קצת הקלה, כוח ההתמודדות הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לכם הוא אדם אחר לדבר איתו. אם תמצאו מישהו שיהיה מוכן להקשיב, ותספרו לו איך אתם מרגישים ואיך הגעתם למצב הזה, הגדלתם את כמות כוחות ההתמודדות שלכם בעוד אחד. אני מקווה שהאדם הראשון שתבחרו לא יהיה האחרון, יש הרבה אנשים שם שרוצים לשמוע אתכם. זה הזמן להתחיל לחפש אחד מהם.

עכשיו הייתי רוצה שתיצרו קשר עם מישהו.

ואם תבחרו בכך, רק נזכיר שהמתנדבים של סהר כאן בשביל להקשיב. לחצו כאן והתחילו צ׳אט.

אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לתת לאדם שפרסם מחשבות אובדניות ברשת זו הקשבה והבנה, ללא שיפוטיות או ביקורת. לתת לאדם במצוקה את התחושה שראיתם את מצוקתו/ה, שאכפת לכם, שאתם רוצים לעזור, ושהוא או היא לא לבד. עם זאת, לא תמיד אנחנו פנויים או יכולים ליצור קשר משמעותי עם הגולש/ת, ולעיתים ההודעה דורשת תגובה מהירה ודחופה.

בכל מקרה – אל תתעלמו! אל תניחו שיש אנשים אחרים שראו את ההודעה ושהם כבר מטפלים בה, או שהם יודעים יותר טוב מכם איך לטפל בזה. עשו כל מה שאתם יכולים, כל דבר, גם אם זה נראה לכם לא הגיוני או שאין סיכוי שזה יעזור. זה עדיף לומר לעצמכם אח"כ "ידעתי, ראיתי – איך לא עשיתי? אולי עוד אפשר היה לעזור?". מהניסיון המצטבר עולה כי תגובה מהירה יכולה להציל חיים!

בקישור הזה תמצאו הנחיות והמלצות שמנסות לענות על שתי שאלות:

1. איך מזהים מתי יש לדווח על ההודעה באופן מיידי ודחוף?
2. מה עושים כשנתקלים בהודעה כזו?

1. קונקרטיות– כשאנחנו מאפשרים למילה מוות להיות נוכחת בנינו , היא מאפשרת לאחר להביע, לפרוק, מתוך ההבנה שאני , כמקשיב, לא נבהל או מפחד-

" אני מבינה שהכאב ממש הפך להיות בלתי נסבל.., אתה חושב על מוות/לפגוע בעצמך?"

2. השהייה– כשאנחנו מבינים שהעומד מולנו רוצה למות, תמיד כדאי לנסות ולהשהות את מחשבת הביצוע.

" אני שומע שאתה נמצא במצוקה, שהמוות מרגיש כמו הפתרון היחיד, תן לי להיות איתך, לעזור, חכה עם זה, לא היום"

3. פרופורציה– מבלי לבטל את עוצמת המצוקה, כדאי ושווה לנסות להכניס חשיבה פרופורציונאלית-

"את זוכרת תקופה שבה הרגשת מצוקה נורא גדולה והצלחת לצאת ממנה?, בואי ננסה יחד להיזכר מה עזר לך אז, אולי ה יצליח גם הפעם..?"

 

4. הנכחת הנגישות– אדם במצוקה כל כך גדולה, לרוב ירגיש נורא בודד, שאף אחד לא מבין או רואה אותו-

"אני כאן בשבילך, אני רואה את המצוקה.. את לא לבד עכשיו.."

5. שיקוף אמפטי- זיהו הקושי- כשהאחר מרגיש שאתה באמת רואה אותו, שאתה מזהה את הקושי, זה מאפשר פתיחות ושיתוף ברובד עמוק יותר-

" נשמע שאת נמצאת במצב בלתי נסבל, מרגישה חסרת אונים ולבד/נבגד ובלתי נראה/ מנוצל וחשוף.., ספרי לי עוד כדי שאבין אותך יותר, זה חשוב לי.."

6. הקשבה פעילה– פנה זמן!!!, אדם במצוקה קונקרטית רגיש לניואנסים, אל תנהל שיחה אם אתה לא פנוי לה, זו לא שיחת חולין על אם הדרך..-

" אני איתך עכשיו, שום דבר אחר לא חשוב לי כמוך, דבר איתי.."

7. המשגת המקרה– הבנת עומק, היקף ועוצמת המצוקה, יכול לחשוף המון מידע הכרחי בתהליך התמיכה- ולא פחות מכך. מאפשר עיבוד רגשי עבור המתמודד, לפעמים, לשמוע את עצמך מספר את הכאב מאפשר להכיל אותו

"חשוב לי נורא להבין.., אז מתי זה התחיל?, אתה זוכר מה גרם לך להרגיש שאין מוצא אחר?, כמה זמן אתה כבר חושב על המוות כאופצייה?"

8. העדר שיפוטיות– חשוב נורא, לאפשר למצוקת האדם מקום של כבוד, אמירות שמגמדות את עוצמת הקושי לא מספקות  לגיטימציה להרגיש רע.

לא להשתמש באמירות כמו- "אבל מחר יהיה בסדר" או " אהה, אני מכיר את זה, זה לא נורא.." או ״שמעתי שגם איקס מתמודד עם משהו דומה והוא הצליח להתגבר"..:.

אלא יותר באמירות מאפשרות כמו- "אני מתארת לעצמי שזה ממש בלתי נסבל, שזה מטביע אותך, שאין אף אחד שיכול להבין את העומק של הכאב"

9. קבלת מידע– נסה לדלות כמה שיותר מידע על אופי המחשבה, אמצעים, ותכנון זמנים- המידע הזה עוד יכול להציל חיים.

"האם כבר חשבת על איך את עושה את זה, או מתי?, חשוב לי להבין , אני רואה כמה זה מעסיק אותך, ספרי לי"

10. הזמנה לשיתוף- בהתמודדות עם כאב כל כך קשה, שמביא אדם לתחושת דחק בלתי אפשרית, ולאחר שהבעת אמפטיה, הקשבה, נוכחות,  מומלץ, חשוב ואף הכרחי להוביל את השיחה להבנה שמעורבות אנשים/גורמי טיפול נוספים בהתמודדות, יכול להוות את מערכת התמך הכל כך קריטית עבור המתמודד-

" אני שומע כמה שאתה מרגיש בלתי נראה, שאף אחד בחיים לא יבין, ניסית לשתף גם את.., שמעת שיש את-שמות עמותות/מקורות תמך, שאולי יוכלו לעזור, רוצה שיחד ננסה לבדוק לגביהם?"

ולסיום- דווחו! דווח זו לא הלשנה

אל תשארו עם הידע הזה לבד, זו משקולת בלתי אפשרית לנשיאה ותחושת האחריות כמו גם האשמה, אם חלילה אדם יבצע את האובדנות, היא משהו שאי אפשר להשלים איתו.

לשתף אדם שאתם סומכים עליו- הורה, או איש מקצוע , עמותות כמו סה"ר, יכולו לתת לכם כלים איך להיות שם עבור האחר ואולי, אפילו להציל את חייו.

רוצה לדבר? אנחנו כאן בשבילך

כניסה לצ׳אט