כשמדברים על פציעה עצמית הכוונה היא לגרימת כאב מכוון לעצמך ללא כוונת התאבדות. מלבד 'פציעה-עצמית' משתמשים גם במונחים 'התעללות-עצמית' ו- 'פגיעה-עצמית'. רוב אלו שעוסקים בפציעה עצמית הן נשים. הסיבה העיקרית לכך היא שגברים נוטים להפנות את האגרסיה/פגיעות/כאב החוצה כלפי אנשים או אובייקטים אחרים. נשים, לעומת זאת, נוטות להפנות את הפגיעה והכאב הזה פנימה, כלפי עצמן. רוב הנשים שפוצעות את עצמן עברו התעללות מינית או פיזית.

יש שיטות רבות בהן נוקט מי שפוצע את עצמו:

• הנפוצה ביותר היא חתכים (ע"י שימוש בסכין גילוח או זכוכית שבורה)
• כוויות
• שריטות
• חיטוט בפצעים מחלימים
• הטחות ראש
• שבירת עצמות

הסיבות מדוע אדם פוצע את עצמו רבות מספור, ולא כל פעם שזה נעשה, זה בהכרח נובע מאותה סיבה. כמה מהסיבות הן: 

• הקלה על כאב נפשי
• הקלה על כאב מתעצם
• חוסר יכולת להרגיש
• הצפה רגשית
• חוסר יכולת לעמוד בכל הרגשה – טובה או רעה
• רצון להרגיש משהו
• ביטוי כעס
• ולפעמים פציעה עצמית אפילו משמשת דרך להשגת תשומת לב – למרות שזה אינו נכון לגבי רוב רובם של המקרים.

 

למצוא עזרה זה לא קל. לשם כך דרוש רצון להחלים, ומוטיבציה למצוא מה מתאים לכם ועובד בשבילכם. הצעד הראשון הוא להגיע פנימה אל עצמכם. להודות בפני עצמכם שיש לכם בעיה שדורשת עזרה וטיפול, ולקבל את ההחלטה לעשות זאת. זה לוקח זמן, ואל תרדו על עצמכם אם זה ייקח לכם שבועות או חודשים לעשות את הטלפון הראשון. ברגע שתקבלו את ההחלטה – תעשו זאת.

מיצאו רופא שאיתו אתם מרגישים בנוח. כל אחד זכאי לכך. זכרו שהרופא שלכם מחוייב בסודיות מקצועית, ושכל מה שתספרו לו ישמר אך ורק ביניכם בסודיות מרבית. דברו עם הרופא, וודאו שהיא/הוא נענים לצרכים שלכם ואל תפחדו לשאול שאלות או לידע אותו/ה על דברים שאינו/ה יודע/ת.

מציאת טיפול, תרפיה וקבוצת תמיכה זה הצעד הבא (וההכרחי) לקראת החלמה קבועה. שאלו את הרופא שלכם אם יש באפשרותו להפנות אתכם למטפל שיוכל לענות לבעיותיכם הרגשיות. יכול להיות אפילו שחבר או בן משפחה יכול להמליץ על מישהו. כל רופא ייקח את החלק שלו בתהליך ההחלמה שלכם – המטפל יהיה ממונה על הבריאות הנפשית והרופא על הבריאות הגופנית. יתכן ותרצו גם להתייעץ עם תזונאית כשתהיו מוכנים לכך.

זיכרו שההחלמה שלכם היא משהו שלכם. אל תרשו לאף אחד לדחוף אתכם לדברים שאינכם רוצים לעשות… אבל במקביל היו מוכנים לשמור על ראש פתוח לגבי דברים שיומלצו לכם. אם הרופא שלכם ימליץ על אשפוז, שאלו את עצמכם מדוע הוא מציע זאת, וזכרו שיתכן והוא רואה דברים שאתם אינכם ערים להם כרגע. בקשו ממנו שיסביר לכם את הסיבות להצעותיו, ובידקו את עצמכם. זכרו גם שאם התזונה שלכם מאד לקויה, או אם אתם סובלים מחוסר איזון הורמונלי, מחסור בויטמינים וכו', זה עלול להשפיע על מצבי הרוח ויכולתכם לראות דברים בצורה רציונלית, כמו גם לסכן את בריאותכם. אינכם צריכים להיות בתת-משקל כדי לסבול מתופעות אלה, ועליכם לזכור כל הזמן שהתפישה העצמית שלכם יכולה להיות מסולפת בשל זה.

מערכת תמיכה תעשה את המאבק שלכם לקראת החופש קל יותר, ותדעו שאתם לא לבד. הטיפול יכול להיות אישי, משפחתי וקבוצתי, קבוצות תמיכה וטיפול תזונתי. לעיתים תרופות, ולעיתים נדרש אשפוז.

טיפול אישי – בטיפול אישי תוכלו לפתח קשר של אחד לאחד עם המטפל/ת. ברגע שתתחילו לבטוח בו/ה, תהיו חופשיים להתחיל לשחרר את כל הרגשות ששמרתם בתוככם זמן כה רב. תוכלו להתחיל להתמקד במדוע אתם עושים זאת ולמה אתם זקוקים כדי להפסיק. תתחילו להבין מדוע ואיך הפרעת האכילה שלכם הפכה לאמצעי התמודדות היחידי, ותלמדו דרכים חדשות ובריאות יותר להתמודד. תדירות הפגישות תלויה קרוב לוודאי בחומרת ההפרעה. חלק מהאנשים נמצאים בטיפול יומי וחלקם שבועי. מספר הפגישות תלוי בכם ובמטפל/ת שלכם.

טיפול קבוצתי – טיפול קבוצתי עשוי להיות מועיל ביותר למי שמנסה להחלים מהפרעת אכילה. בפעם הראשונה הם מוקפים באחרים שיודעים ומכירים בדיוק כיצד הם מרגישים. במשך זמן כה רב הם בודאי הרגישו שהם היחידים שיש להם את הבעיה הזו, ועכשיו הם יודעים שאינם לבד. קבוצות בד"כ נפגשות אחת לשבוע ודנות בכל דבר החל בהתנהגויות האכילה עצמן ומציאת דרכים לשנות אותן, ועד לשיחות על הנושאים שנמצאים בבסיס ההתנהגויות וגורמים להן. חברי הקבוצה יכולים לתמוך אחד בשני ולעזור זה לזה במציאת דרכים לשנות את דפוסי האכילה שלהם ולפתח דרכי התמודדות בריאות יותר.

טיפול משפחתי – טיפול משפחתי מערב את האנשים שגרים עם, או קרובים מאד לאדם עם הפרעת האכילה. זה יכול לכלול הורים, אחים, בני-זוג ואפילו סבים. בד"כ הפרעות אכילה מצביעות על כך שיש בעיות בתוך המשפחה. הבעיות יכולות להיות בעיות נישואין, התעללות פיזית או מינית, העדר תקשורת, או קושי בביטוי רגשות. כל הנושאים האלה יכולים להיות נידונים ומעובדים בטיפול משפחתי. כדי לפתור את הבעיות האלה המשפחות חייבות לרצות להשתתף בטיפול, ולהיות מוכנות לשנות את התנהגותן.

קבוצות תמיכה – קבוצות תמיכה לרוב אינן מנוהלות ע"י גורם מקצועי. בד"כ המארגנים והמנחים הם אנשים שחוו על בשרם הפרעת אכילה. הקבוצות יכולות להיפגש בכל מקום, החל מפגישות יומיות ועד לאחת לחודש. קבוצות תמיכה יכולות להועיל מאד לאנשים עם הפרעות אכילה משום שהם מבינים שאינם לבד ושהחלמה היא אפשרית. החברים גם עוזרים זה לזה במהלך תקופות קשות. קבוצות התמיכה שונות זו מזו. יש קבוצות שבוחרות לדון במה שחשים בכל רגע נתון, ואחרות בוחרות נושא לשיחה בכל פגישה.

טיפול רפואי – חיוני שמצבכם הבריאותי יהיה תחת השגחה שוטפת של רופא מודע להפרעת האכילה שלכם. קיימים סיבוכים רפואיים רבים שיכולים להיגרם ע"י הפרעות אכילה. אם יישארו ללא טיפול, הם יכולים להוביל לבעיות בריאותיות רציניות ואף למוות. אני מפצירה בכל אחד מכם להיות מאד פתוח וכנה עם הרופא לגבי דפוסי האכילה שלו והסימפטומים, כדי להבטיח שתקבלו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר האפשרי. גם חשוב שתפגשו עם רופא שמכיר את התחום של הפרעות אכילה, כדי שיטפל בכם בצורה מתאימה. אם אתם בולמים, רצוי שתהיו במעקב אצל רופא שיניים. הקאות תכופות יכולות להוביל לריקבון השיניים כתוצאה מהחומציות שבקיבה.

תרופות – בחלק מהמקרים תרופות עוזרות בטיפול בהפרעות אכילה. תרופות אנטי-דכאוניות נמצאות בשימוש כשיש סימנים לדיכאון חריף, ולעיתים הן עוזרות להפחית את התכיפות של התקפי הזלילה וההתרוקנות. אין להשתמש בתרופות כמקור טיפול יחיד. טיפול תרופתי חייב להיעשות במקביל לאופני טיפול אחרים.

אשפוז – אם משקל האדם יורד באופן קיצוני או שהוא מקיא/משלשל מספר פעמים ביום, יתכן שאשפוז הוא הכרחי. לעיתים האדם זקוק ליותר תמיכה מאשר יכול לספק לו טיפול חוץ. ביה"ח יכול לספק סביבה בטוחה, ולעזור בשליטה על התנהגויות האכילה. אם האשפוז הכרחי, החולים יאושפזו במחלקה שמתמחה בטיפול בהפרעות אכילה. מחלקות פסיכיאטריות לרוב אינן מותאמות לטיפול בהפרעות אכילה, והאדם לעיתים מרגיש שם יותר גרוע. בחלק מבתי החולים אכן יש יחידות המתמחות בתחום, והן מספקות גם טיפול נפשי וגם רפואי.

 

במסע שלכם לקראת החלמה יהיו לכם ימים טובים וימים רעים. החלמה דורשת זמן רב ועבודה קשה. חשוב שתכירו את "סימני האזהרה" של המעידות. אם אתם מסוגלים לקרוא את הסימנים כשזה קורה, חשוב שתחלקו זאת עם אלה שעוזרים לכם. יכול להיות שלא תרצו להודות בפני אלה שעוזרים לכם שאתם חווים מעידה מפחד פן תאכזבו אותם או שהם יכעסו עליכם. אני יכולה להבטיח לכם שזה לא יקרה. הם שם כדי לעזור לכם, והם יעריכו את הכנות שלכם. אנשים רבים עוברים תקופות של מעידות ונסיגות במהלך ההחלמה. בדיוק בזמנים האלה עליכם להישען על מערכות התמיכה שלכם, שיעזרו לכם לעבור את השלב הזה. למטה יש רשימה של סימני אזהרה שעשויים להצביע על כך שאתם חווים מעידה. אם אתם חווים אחד מסימנים אלה, אני מפצירה בכם לדבר על כך עם המטפל שלכם.

* עלייה במחשבות אובססיביות על אוכל ומשקל
* רצון להיות בשליטה כל הזמן
* גישה פרפקציוניסטית
* רצון לברוח ממצבי לחץ
* הרגשת חוסר תקווה לגבי עבודה, יחסים או החיים
* אמונה שתהיו מאושרים ומצליחים אם רק תרזו
* הרגשה שאתם "שמנים מדי" אפילו שאומרים לכם את ההיפך
* רצון להתבודד
* חוסר יכולת להשתמש במערכות התמיכה
* אינכם כנים לגבי הסימפטומים עם אלה שעוזרים לכם
* הסתכלות תכופה במראה
* הישקלות יומיומית
* הימנעות ממאכלים מסוימים בגלל תכולת הקלוריות
* קניית מאכלים דיאטטיים בעיקר
* דילוג על ארוחות
* אימונים מוגזמים
* לבישת בגדים רפויים בלבד
* מחשבות התאבדות
* הרגשת גועל מעצמכם לאחר האוכל

החלמה מהפרעת אכילה דורשת זמן. לא פיתחתם את הפרעת האכילה בין לילה, והיא גם לא תחלוף במהירות כזו. חשוב לזכור שאף אחד לא יכול לעשות את התהליך בצורה מושלמת, ויהיו לכם נסיגות ומעידות במהלכו. זה נורמלי וצריך לצפות שיקרה. התוכנית למניעת מעידות יכולה לסייע לכם.

מצבים שעלולים לגרום למעידות ונסיגות

* מתח
* נגיעה בנושאים הרגשיים הבסיסיים בטיפול
* הצפה של רגשות ותחושות
* מוות של בן משפחה, חבר וכו'
* בעיות משפחתיות וזוגיות
* תחושת בדידות, בושה, אשמה, כעס ונטישה
* תגובה של אנשים לשינויים שאתם עושים בחייכם
* פחד משינוי ו/או חיים ללא הפרעת האכילה

יש מספר דברים שעלולים להביא אתכם למעידה או נסיגה. במשך הזמן, אתם יכולים להיות מוצפים בכל אחד מאלה שלמעלה, וזה יסתיים בפנייה לדרכי ההתמודדות הישנות שלכם.

ערכו רשימה אישית של דברים שאתם מרגישים שעלולים לגרום לכם למעוד:

_________________________________________________________
_________________________________________________________
_________________________________________________________
_________________________________________________________

רשמו כל מצב שעלול לגרום למעידה בצד שמאל, ובצד ימין רשמו דרך התמודדות בריאה יותר עם המצב (אתם יכולים לרשום יותר מדרך התמודדות אחת עם כל מצב)

_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________

רוב האנשים עם הפרעת אכילה, מאד מחמירים עם עצמם. הם יורדים על עצמם, קוראים לעצמם בשמות גנאי, משכנעים את עצמם שהם כישלון, וכו', כל אלה דברים שעלולים להוביל למעידות ונסיגות. הקטע שלמטה יהיה קשה למילוי, אבל חשוב לנסות ולשנות את הגישות השליליות שיש לכם לגבי עצמכם לגישות חיוביות.

בחלק השמאלי, רשמו את הדיאלוג השלילי בו אתם משתמשים או שומעים לגבי עצמכם. בחלק הימני קראו תגר על ההצהרות השליליות והחליפו אותן בחיוביות. כשאתם מוצאים את עצמכם מוצפים במחשבות שליליות, הוציאו את הרשימה הזו והתאמנו בלהגיד לעצמכם את הדברים החיוביים. אפילו אם בהתחלה אינכם מאמינים בהם, ככל שתיתנו לעצמכם יותר מסרים חיוביים, יותר תתחילו להאמין בהם.

_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________

בכל פעם שאתם מוצאים את עצמכם מעירים הערות שליליות כלפי עצמכם, ודאו שתוציאו את הרשימה הזו, רשמו את ההערה השלילית והפכו אותה לחיובית. נסו לעשות זאת בכל פעם שאתם קשים כלפי עצמכם, כך שלא תבלו את כל היום, השבוע, וכו', עם המחשבה הזו בראשכם. לא מגיע לכם שתרדו על עצמכם, אתם אנשים נהדרים וחשוב שתלמדו לאהוב ולכבד את עצמכם. ע"י היכולת לקחת את האמירה השלילית ולהפוך אותה לחיובית אתם עושים את הצעד ההכרחי לקראת למידה לאהוב ולקבל את עצמכם בזכות מה שאתם. ככל שתתנו לעצמכם יותר מסרים חיוביים כך תתחילו להרגיש טוב יותר לגבי עצמכם.

בזמן משבר יכול להיות קשה לזכור דרכי התמודדות בריאות. אנשים רבים אכן פונים בזמן משבר לדרכי התמודדות מוכרות. עריכת תכנית מראש יכולה לעזור. הכינו רשימה של 10 דברים שאתם יכולים לעשות במקום להשתמש בהפרעת האכילה כדרך התמודדות. אחרי שתשלימו את הרשימה, שמרו אותה במקום נגיש לשעת הצורך.

1._________________________________________________________
2._________________________________________________________
3._________________________________________________________
4._________________________________________________________
5._________________________________________________________
6._________________________________________________________
7._________________________________________________________
8._________________________________________________________
9._________________________________________________________
10.________________________________________________________

חשוב גם לפנות לעזרה, במיוחד בזמן משבר, כשאתם מרגישים מבוהלים, בודדים, ללא שליטה, וכו'. עצם הדיבור על הרגשות יכול לעזור לשחרר חלק מהחרדה שיכול להיות שאתם חשים, ולמנוע מעידה או נסיגה. יכול גם לעזור אם תזכירו לעצמכם שאתם לא לבד. רישמו למטה שמות ומספרי טלפון או אייסי של אנשים אליהם אתם יכולים לפנות. יכול להיות שזה יהיה קשה לכם לבקש עזרה, אבל ככל שתרבו לעשות זאת, כך זה יעשה קל יותר. האדם אליו תתקשרו ישמח שעשיתם זאת, יקדם אתכם בברכה, ויהיה שם בשבילכם בדרך הטובה ביותר שהוא יכול

שמות                                                     מספרי טלפון/אייסי

_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________

_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________
_____________________________ ____________________________

במשך תהליך ההחלמה לא תמיד אפשר להימנע ממעידות ונסיגות. אנשים רבים נוטים לרדת על עצמם חזק אם הם אכן מועדים. חשוב לזכור שאף אחד לא מסוגל לעבור את התהליך באופן מושלם. אם יש לכם יום רע, אתם יכולים לסלוח לעצמכם, לשים את זה מאחוריכם, ולהמשיך קדימה לקראת ההחלמה. אמירה שכדאי לזכור היא: "אתמול הוא רק חלום. מחר הוא חזון של תקווה. הסתכלו על היום כי היום זה החיים". אנחנו לא יכולים לשנות את האתמול ולכן חשוב לא להתעכב על מה שקרה אתמול, אנחנו לא יכולים לבזבז זמן בדאגה על מעידות עתידיות, משום שאיננו יכולים לחזות את העתיד. כל מה שיש לכל אחד מאתנו זה היום, ואנחנו מוכרחים לחיות בשביל היום. עשו את הטוב ביותר שאתם יכולים והיו גאים בעצמכם שיש לכם האומץ להמשיך להילחם בהפרעת האכילה שלכם. דרוש הרבה כוח ואומץ לעשות זאת, וזה משהו שאתם יכולים להתגאות בו. ואם אכן קורה שאתם מועדים, לעיתים עוזר לנסות ולחשוב מדוע זה קרה. למטה יש רשימה של דברים שאתם יכולים לעשות אם מעדתם.

– שבו ונסו לשחזר כיצד הרגשתם לפני שקרתה המעידה
– כתבו כיצד הרגשתם לפני, במהלך, ואחרי המעידה
– ערכו תוכנית כיצד תטפלו במצב, בתחושות, בהרגשות וכו' כשזה יקרה שוב, אבל בדרך בריאה יותר.
– התקשרו למישהו ודברו על מה שקרה ועל איך אתם מרגישים (כלומר חבר, מטפל, משפחה וכו')
– הזכירו לעצמכם שרק משום שמעדתם אין זה הופך אתכם לכישלון. זה רק אומר שיש בתוככם רגשות שזקוקים לעיבוד.
– היו נחמדים אל עצמכם ועשו משהו נעים למען עצמכם. (אמבטיה חמה, טיול רגלי, קריאה בספר טוב וכו')
– זכרו שאין כל בושה בהפרעת אכילה, אין שום בושה במעידה או נסיגה, וזה בסדר לפנות לעזרה ולדבר על זה.

הכינו רשימת דברים שאתם יכולים לעשות, ואשר שיעזרו לכם לעבור את ההרגשות שאתם עשויים להרגיש אחרי מעידה או נסיגה:

_________________________________________________________
_________________________________________________________
_________________________________________________________
_________________________________________________________
_________________________________________________________
_________________________________________________________
_________________________________________________________

זכרו שאינכם לבד ואפילו אם מעדתם בדרך, אתם תעברו את זה ותמשיכו. החלמה אורכת זמן, אבל אם אתם רוצים להחלים, אתם יכולים ואתם תעשו זאת. אני מקווה שהתוכנית הזו למניעת מעידות תהיה כלי מועיל עבורכם בתהליך ההחלמה שלכם.

החלמה היא אפשרית

לכל הקורבנות של הפרעות אכילה,

הצעד הראשון לקראת החלמה הוא להודות שיש לכם הפרעת אכילה. אם הצלחתם לעשות זאת, עליכם באמת להיות גאים בעצמכם, משום שזה אינו דבר קל לעשות. חשוב לזכור שהחלמה מהפרעת אכילה דורשת עבודה קשה וזמן. לא פיתחתם את הפרעת האכילה בין לילה והיא לא תעלם במהירות הזו. ההחלמה יכולה להתרחש והיא אכן תתרחש, כל זמן שתרצו בכך.

בדרככם להחלמה יעברו עליכם ימים טובים וימים רעים. דמיינו שאתם נמצאים על רכבת הרים. יהיו לכם הרבה עליות וירידות, אבל ברגע שהרכבת תגיע לתחנתה הסופית, תחושו שלווה פנימית ותהיו חופשיים.

בימים בהם אתם מרגישים לכודים, חסרי תקווה ורוצים להיכנע, אלה הימים בהם אתם צריכים להילחם אפילו קשה יותר. לעולם אל תיכנעו, משום שההחלמה שווה את המאבק עליה. הקולות הפנימיים האלה יכולים להיות מאד חזקים לעיתים, אבל יש לכם את הבחירה שלא להאזין להם.
זכרו שקולות אלה רק משקרים לכם, ואם תמשיכו להאזין להם, הם יהרסו אתכם. אתם חזקים יותר מהקולות האלה ואתם יכולים לצאת כנגדם. ככל שתצאו נגדם יותר, כך הם יחלשו. בכל פעם שאתם מצליחים להתעלם מהקולות, אתם מתקדמים צעד נוסף קרוב יותר להחלמה.

חשוב מאד שתבקשו עזרה ותמיכה במהלך ההחלמה. אף אחד לא יכול לעשות זאת לבד, וזה בסדר לבקש עזרה. אני ניסיתי הרבה זמן להתגבר על הפרעת האכילה שלי בעצמי, אבל זה בלתי אפשרי. רבים מאתנו מוצאים שקשה להם לבקש עזרה, או שאנחנו מרגישים מבוישים מדי להודות בפני מישהו אחר שיש לנו הפרעת אכילה. אין שום בושה בכך, והעזרה נמצאת שם. אתם זקוקים למישהו שיעזור לכם להתמודד ולהגיע להשלמה עם הנושאים הבסיסיים שגורמים לכם לעשות זאת לעצמכם. לא קל להיפתח אל מישהו ולדבר על איך אתם מרגישים, אבל זה הכרחי. אני תמיד הייתי הטיפוס ששומר הכל לעצמו משום שלא רציתי להטריד אף אחד בבעיות שלי, אבל עכשיו, כשהתחלתי לדבר, אני מרגישה כאילו משקל עצום הוסר מעל כתפיי. אני עדיין מרגישה קושי לחשוף את הרגשות האמיתיים שלי, ולפעמים זה יכול להיות מפחיד, אבל אני ממשיכה לעשות זאת, משום שאני יודעת שזה מה שעלי לעשות כדי לשחרר את עצמי מהפרעת האכילה. אני אישית מרגישה שעליכם קודם כל להבריא את הנשמה לפני שאתם יכולים להבריא לחלוטין את הגוף. כל יום אני מנסה לעשות את הדבר הקשה ביותר כדי לספק לגופי את התזונה שהוא זקוק וראוי לה. לא תמיד אני מצליחה, אבל אני ממשיכה לנסות. אני יודעת שקרוב לודאי שלא אחיה לגמרי בשלום עם אוכל ועם גופי, עד שלא אסיים לעבד את הבעיות שגרמו לי לעשות זאת לעצמי, ועד שאלמד לאהוב ולקבל את עצמי.

המחשבה על לחיות את חייכם ללא הפרעת האכילה יכולה להיות מפחידה. יכול להיות שאתם תוהים איך תחיו בלי זה. כשהתחלתי לראשונה לקבל עזרה, פחדתי ללכת עם זה, משום שלא האמנתי שאוכל לחיות בלי ההפרעה. למרות שפחדתי לחיות ללא ההפרעה, עמוק בתוכי ידעתי שלא אשרוד איתה. רציתי לחיות, מה שאמר שבאמת הייתי חייבת להתחיל להילחם כדי לגרום לזה לקרות. גם נזקקתי להזכיר לעצמי שלא אוכל להחלים בצורה מושלמת, ועלי להפסיק לנסות ולשאוף לכך. בכל פעם שמעדתי, הייתי נעשית כל כך כעוסה על עצמי, עד שהייתי מסיימת בלהעניש את עצמי עוד יותר. במהלך ההחלמה קרוב לודאי שתחוו תקופות של מעידות. זה טבעי שזה יקרה, ועליכם לצפות לכך. אל תתרגזו על עצמכם ואל תשקעו בתוך זה. במקום, הזכירו לעצמכם את כל הדברים החיוביים שעשיתם, ואת כל ההתקדמות שעברתם. אתם גם יכולים ללמוד מהמעידות האלה, ולטווח ארוך הן תעשנה אתכם חזקים יותר.

אני סבלתי מהפרעת אכילה במשך למעלה מעשרים שנה, ולמרות שלא החלמתי לחלוטין ועדיין יש לי דרך לעשות, עברתי דרך ארוכה. אני מאמינה שיום אחד אהיה משוחררת לחלוטין מההפרעה הזו, ששללה ממני כל-כך הרבה שנים יקרות מחיי. במבט לאחור מעבר לשנים, אני נדהמת לעיתים מהעובדה שאני עדיין חיה, אבל אני מאד אסירת תודה על כך שאני חיה, משום שאני יודעת שכל כך הרבה אנשים לא היו ברי מזל כמוני. הקולות השליליים האלה עדיין נוכחים, אבל בחרתי לא לשמוע להם ואני יוצאת כנגדם מדי יום, וכך גם אתם יכולים. אני גם בורכתי בקבוצת תמיכה נפלאה. יש לי בעל אוהב, משפחה וחברים. התמזל מזלי לפגוש הרבה אנשים נפלאים דרך האינטרנט, שסבלו גם הם מהפרעות אכילה. יש לי תמיכה מרופא המשפחה שדואג לי במיוחד, ויש לי תמיכה ממטפל נפלא. הוא מעודד אותי, תומך בי והכי חשוב, מקשיב לי. הוא אף פעם לא התייאש ממני והוא מאמין בי. אלמלא העידוד והתמיכה שלו, הייתי מוותרת לעצמי כבר מזמן.

להחלים מהפרעת אכילה זה לא קל, ולעיתים נראה שזה בלתי אפשרי. חשוב להמשיך להילחם ולא לוותר לעולם, כי מגיע לכם לצאת מזה. הפרעת האכילה שלכם הייתה אמצעי ההתמודדות היחידי במשך זמן רב, וייקח זמן ללמוד דרכי התמודדות חדשות ובריאות יותר, אבל זה אינו בלתי אפשרי.

אפילו שאנחנו זקוקים לעזרה ותמיכה כדי להחלים, ההחלטה להחלים תלויה בנו. אף אחד לא יכול לגרום לנו להחלים, ואנחנו אלה שצריכים לקבל את העזרה ולעשות את הצעדים ההכרחיים כדי שזה יקרה. אתם גם צריכים להתחיל להאמין בעצמכם. אם אתם מאמינים בעצמכם, אתם יכולים לעשות כל דבר שתחליטו עליו, ואתם יכולים להחלים. יש חיים יפים שמחכים לכם מעבר להפרעת האכילה שלכם, וההחלטה היא שלכם למצוא אותם.

אני מקווה שהאינפורמציה שהבאתי כאן תועיל לכם, או למישהו שאתם אוהבים ואשר סובל מהפרעת אכילה. החלום שלי הוא שיום יבוא ואף אחד לא יצטרך לחוות את הכאב של הפרעת אכילה. זכרו שניתן לנצח את הפרעת האכילה, אתם לא חייבים להיות אסירים שלה יותר. סבלתם מספיק ועכשיו הזמן לשחרר את עצמכם.

בהצלחה לכולכם,
Colleen Thompson

"מאניה-דפרסיה מעוותת מצבי-רוח ומחשבות, מסיתה להתנהגויות איומות, הורסת את הבסיס למחשבה רציונאלית ולעיתים יותר מידי קרובות שוחקת את התשוקה והרצון לחיות. זוהי מחלה שמקורותיה ביולוגיים, אבל מורגשת פסיכולוגית בחוויה שלה. מחלה שהיא מיוחדת בעונג שהיא עשויה להסב והיכולת להיוועץ, אך גם כזו שמביאה עמה ייסורים בלתי-נסבלים ולעיתים גם התאבדות.
אני ברת-מזל שלא נפטרתי ממחלתי, ברת-מזל שקיבלתי את הטיפול הרפואי האפשרי הטוב ביותר, וברת-מזל שיש לי את החברים, העמיתים והמשפחה שיש לי".
(קיי רדפילד ג'יימיסון, 1995)

הפרעה דו-קוטבית, הידועה גם כמאניה-דפרסיה או הפרעה בי פולרית, היא הפרעה נפשית המאופיינת בשינויים חדים במצב הרוח, במרץ וביכולת של האדם לתפקד, ללא תלות הכרחית בגורמי הסביבה. בשונה ממצבי רוח שיכולים להיות לכולנו, התנודות (גלים) המאפיינים הפרעה דו-קוטבית יכולות לנוע ממצב של דיכאון למצב רוח מרומם באופן קיצוני ועלולות להביא לפגיעה בתפקוד היומיומי, ביכולת השיפוט והחשיבה, ואף לפגוע במערכות יחסים.

בזמן אפיזודה דיכאונית, הסובלים ממאניה-דפרסיה עשויים להרגיש עצובים, חסרי תקווה ולאבד עניין בפעילויות שהסבו להם בעבר הנאה. לעומת זאת, בזמן אפיזודה מאנית, הם עשויים לחוש אופוריה, להיות מלאים באנרגיה ולחוש בלתי מנוצחים, באופן שאינו תואם את המציאות.

אבל יש חדשות טובות: ניתן לטפל בהפרעה דו-קוטבית; אנשים שחולים במחלה יכולים לנהל חיים מלאים ופוריים.

סקר מטעם ארגון הבריאות העולמי מצא כי שכיחות ההפרעה מוערכת ב2.4% (Merikangas et al., 2011). המחלה לרב יכולה להופיע לראשונה בגיל ההתבגרות- בגרות צעירה (15-24), אך יכולה גם להתפרץ בגיל 40. לעיתים קרובות, ישנו אבחון מאוחר, אנשים עלולים לסבול ממנה במשך שנים עד שהם מאובחנים ומטופלים כראוי. כמו סכרת או מחלות-לב, הפרעה דו-קוטבית היא מחלה כרונית ודורשת טיפול ומעקב.
אחוז הנשים והגברים הלוקים בהפרעה בי-פולארית מסוג 1 הוא דומה.  נשים נוטות לחוות יותר אפיזודות דיכאוניות ואילו הגברים נוטים לחוות יותר אפיזודות מאניות.

תסמינים של הפרעה הדו-קוטבית, ע״פ הDSM-5:

הפרעה דו-קוטבית גורמת לתנודות חריפות במצבי-הרוח, ממצב מאוד מרומם או נרגז ועצבני למצב עצוב ותחושת חוסר-תקווה, לחילופין, לעיתים עם מצבי-רוח רגילים ביניהם. שינויים חריפים באנרגיה ובהתנהגות מתרחשים יד-ביד עם שינויים אלה במצבי-הרוח.משך הזמן של מצבי-הרוח נקרא אפיזודה של מניה או דפרסיה.

קיימים מספר תתי סוגים של הפרעה בי-פולארית, הכוללים הרכבים שונים של אפיזודות בהן מצב הרוח מרומם (מאניה או היפו-מאניה) או ירוד בצורה משמעותית.

• הפרעה דו קוטבית מסוג 1- הפרעה זו יכולה לכלול רק אפיזודה מאנית, או גם אפיזודה דיכאונית. רב האנשים עם הפרעה זו יחוו גם תקופות של מצב רוח ״ניטרלי״.
• הפרעה דו קוטבית מסוג 2- הפרעה זו מתאפיינת בלפחות אפיזודה אחת היפומאנית ואפיזודה אחת דיכאונית.

סימנים ותסמינים לאפיזודה של מאניה כוללים:

תקופה של לפחות שבוע של מצב רוח מרומם במשך רב היום, כמעט בכל יום. עם שלושה או יותר מהתסמינים הבאים,המהווים שינוי מהותי ומובחן בהתנהגות (במידה ומצב-הרוח הוא רגזני, צריכים להופיע ארבעה תסמינים נוספים).

• הערכה עצמית מוגברת וגרנדיוזיות
• צורך במעט מאוד שינה
• דיבור יותר מהרגיל, חוסר מנוחה או לחץ להמשיך לדבר
• מחשבות מתרוצצות ודיבור מאוד מהיר, קפיצה מרעיון אחד למשנהו וחוסר ריכוז
• התנהגות פרובוקטיבית, מתפרצת או תוקפנית
• התנהגות המערבת פוטנציאל לפגיעה כמו בולמוס בזבוז, התנהגות מינית מוגברת, השקעות לא מבוססות
• ההתנהגות מובילה לפגיעה משמעותית בתפקוד ועלולה להוביל לאשפוז על מנת למנוע פגיעה
• האפיזודה לא יכולה להיות מוסברת על ידי צריכת סמים, אלכוהול, תרופות אחרות

סימנים ותסמינים של אפיזודה של היפומאניה כוללים: תקופה של לפחות ארבעה ימים של מצב רוח מרומם במשך רב היום, כמעט בכל יום.
האפיזודה ההיפומאנית לא תוביל בהכרח לפגיעה משמעותית בתפקוד, ולא תצריך אשפוז. אפיזודה היפומאנית יכולה לגרום הרגשה טובה למי שחווה אותה, ואפילו להיות משוייכת לתפקוד טוב וליעילות מוגברת. לכן, אפילו כשבני משפחה וחברים לומדים לזהות את התנודות במצבי-הרוח כהפרעה דו-קוטבית אפשרית, החולה עשוי להכחיש שמשהו לא בסדר.

בלי טיפול מתאים, היפומאניה יכולה להפוך למאניה חמורה אצל חלק מהאנשים או להפוך לדפרסיה.

אפיזודת דיכאון מאז׳ורי:

מאובחנת אם חמישה או יותר מהתסמינים נמשכים רוב היום, כמעט כל יום, למשך שבועיים או יותר:

• מצב-רוח מתמשך של עצבות, חרדה, או ריקנות (בילדים ומתבגרים יכול להיות עצבנות)
• אבדן התעניינות או הנאה בפעילויות שהחולה נהנה מהן קודם, כולל מין
• תחושות של חוסר-תקווה או פסימיות
• תחושות אשמה, חוסר-ערך או חוסר-אונים
• ירידה באנרגיה, תחושת עייפות או תחושה של האטה מוטורית
• קושי להתרכז, לזכור, לקבל החלטות
• חוסר-מנוחה או עצבנות
• שינה מרובה או חוסר-שינה
• שינוי בתיאבון ו/או שינוי בלתי-רצוני במשקל (5% ממשקל הגוף)
• כאב כרוני או תסמין גופני אחר שלא נגרם ממחלה פיזית או מפציעה
• מחשבות חוזרות על מוות בלי תוכנית או עם תוכנית התאבדות או ביצוע ניסיונות התאבדות
• תסמינים פסיכוטיים בהפרעה דו קוטבית

אפיזודות חריפות של מאניה יכולות לכלול תסמינים של פסיכוזה (או תסמינים פסיכוטיים). תסמינים פסיכוטיים כוללים הזיות (של שמיעה, ראיה, או הרגשה בנוכחות של מישהו שלא נמצא שם) ומחשבות שווא (אמונות מוטעות אשר אינן מושפעות ממחשבה הגיוניות או שלא מוסברות ע"י רעיונות תרבותיים רגילים ושלא ניתן לשכנע שאינן נכונות).

תסמינים פסיכוטיים בהפרעה דו קוטבית נוטים להתאים למצב-הרוח. לדוגמא, מחשבות שווא של גדוּלה- כמו להאמין שהחולה הנו ראש הממשלה או שיש לו כוחות מיוחדים או הון עתק- עלולות להתרחש במהלך מאניה.

בדומה, מחשבות שווא לגבי אשמה או חוסר-ערך -כמו שהחולה יאמין שהוא פשט רגל ועני, או ביצע פשע נורא- עלולים להתרחש במהלך דפרסיה. אנשים עם הפרעה דו-קוטבית שיש להם את התסמינים האלה לעיתים מאובחנים בטעות כחולי סכיזופרניה.

אצל חלק מהאנשים, תסמינים למאניה ולדיכאון יכולים להתרחש ביחד, במה שנקרא מצב דו-קוטבי מעורב. תסמינים למצב מעורב לעיתים כוללים חרדה, שינה בעייתית, שינויים בתיאבון, פסיכוזה, ומחשבות אובדניות. החולה יכול לחוות מצב-רוח מאוד ירוד וחסר-תקווה, ובאותה עת להרגיש נמרץ מאוד.

ממה נגרמת ההפרעה?

גורמי סיכון:

• גנטיקה/תורשה ואינטרקציה בין גנים וסביבה, שינויים מבניים מוחיים, שינויים הורמונלים
• גורמי סביבה כמו השפעות הריון על התפתחות העובר, חשיפה לאירועי טראומה וסטרס, שימוש בחומרים ממכרים כמו סמים או אלכוהול

איך מטפלים?

האבחנה, הטיפול והמעקב התרופתי צריכים להעשות ע״י פסיכיאטר. הטיפול המקובל כיום הוא טיפול תרופתי (תרופות כמו ליטיום, תרופות נוגדות דיכאון, מייצבי מצב רוח, תרופות אנטי פסיכוטיות, תרופות הרגעה) משולב בטיפול פסיכותרפי. לעיתים יש צורך בטיפול במסגרת אשפוז. חולים שאינם מגיבים לטיפול התרופתי יכולים לעבור טיפול בנזעי חשמל (ect).

אנו מקווים שהמידע במאמר סייע לכם ומזמינים אתכם לפנות אלינו אם אתם חשים צורך לדבר ולקבל אוזן קשבת. המתנדבים של סה״ר כאן בשבילכם. לחצו כאן והתחילו צ׳אט.

מקורות:

DSM-V (2013) American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, 4th Edition
Merikangas KR, Jin R, He JP, et al. Prevalence and correlates of bipolar spectrum disorder in the world mental health survey initiative. Arch Gen Psychiatry 2011; 68: 241–251.Rowland, T. A., & Marwaha, S. (2018). Epidemiology and risk factors for bipolar disorder. Therapeutic advances in psychopharmacology, 8(9), 251–269. https://doi.org/10.1177/2045125318769235–

* המאמר מתייחס הן לגברים והן לנשים. השימוש בתרגום בלשון נקבה.

למרות הכותרת, אין כאן שום בושה. אם את פוגעת עצמך במטרה להתמודד עם רגשות מציפים, דעי שאת לא עושה משהו שיש להתבייש בו. כנראה שאת שומרת על עצמך בחיים, ומשמרת את השלמות הפסיכולוגית באמצעי היחידי שיש לך כרגע. זהו אמצעי הרסני לעצמך, אבל הוא עובד; את משיגה הקלה מהכאב/פחד/חרדה המציפים שקיימים בחייך. לגבי חלק מהאנשים, בכל זאת, מגיע רגע של פריצת דרך בו הם מבינים שהשינוי אפשרי, שהם יכולים להיחלץ, ושדברים עשויים להשתנות. הם מתחילים להאמין שקיימים אמצעים אחרים, ומתחילים לחפש דרכי התמודדות לא-הרסניות שיהיו טובות עבורם. אני מקווה שכשתעזבי את האתר הזה, תהיי יותר קרובה לרגע הזה.

בבקשה השתדלי לארגן לעצמך סביבה בטוחה לפני שאת ממשיכה; חלק מהדפים הבאים מכילים חומרים שיכולים להעצים באופן זמני את הדחף לפגיעה-עצמית אצל אנשים מסוימים. אם את נאבקת בדחף לפצוע את עצמך ברגע זה, כדאי שתדלגי ישירות לפרק העוסק ב-עזרה עצמית.

איך תדעי אם את פוצעת את עצמך? זה עשוי להישמע כמו שאלה מוזרה לחלקכם, אבל יש כאלה שאינם בטוחים אם מה שהם עושים זה "באמת" פציעה עצמית. ענו על השאלות הבאות:

1. האם את גורמת במתכוון לפגיעה פיזית בעצמך במידה כזו שהרקמות נפגעות (פציעת עור, חבלה, שמשאירה סימנים למשך יותר משעה)?
2. האם את עושה זאת לעצמך כדרך להתמודד עם רגשות לא נעימים או מציפים, מחשבות כפייתיות או דיסוציאציות?
3. אם הפגיעה העצמית שלך איננה כפייתית, האם את חושבת לעיתים קרובות על פציעה עצמית אפילו אם את יחסית רגועה ולא עושה זאת כרגע?

אם התשובות לשאלות 1 ו-2 הן חיוביות, הרי שאת פוצעת את עצמך. אם התשובה לשאלה 3 היא חיובית, קרוב לודאי שאת פוצעת את עצמך. הדרך בה את בוחרת להכאיב לעצמך יכולה להיות בין השאר ע"י חתכים, מכות, כוויות, שריטות, חיטוט בעור, הטחת הראש, שבירת עצמות, מניעת החלמה מפצעים קיימים. האופן בו את עושה זאת אינו חשוב כמו ההכרה שאת עושה את זה.

התנהגות של פציעה עצמית אינה בהכרח מעידה שהיית קורבן התעללות כילדה. בד"כ זה מצביע על כך שאי-שם לאורך הדרך לא למדת דרכי התמודדות טובות עם רגשות מציפים. את לא "משוגעת מגעילה"; את רק לא למדת את מה שהיית צריכה ללמוד. כוונתי בדפים אלה היא לחנך, ליידע, ויותר מכל – לעזור לכל אלה שפוצעים עצמם להבין שהם לא משוגעים או פריקים או רעים. הם אנושיים, אנשים בכאב, אשר פיתחו מנגנוני התמודדות אשר בה בעת שהם אינם אדפטיביים במונחים של העולם ה- "אמיתי", הם עושים את העבודה. למרות שהמטרה הנכספת היא ללמוד דרכי התמודדות אחרות וטובות מזו, הרי שלהכות את עצמך רגשית בגלל שאת פוגעת בעצמך פיזית, זה רק מנציח את המעגל האכזרי.

יהיו כאלה שיחשבו שאתר כזה מעודד פציעה עצמית, אבל קיבלתי כמות עצומה של אימיילים מאנשים שהוקל להם מאד למצוא את האינפורמציה הזו. דיברתי עם אחרים שמצאו כאן את מה שנזקקו לו כדי לצאת לדרך החוצה מהמחלה הזו. תמצאו כאן חומר קשה, דברים שקשה לקרוא עליהם, אבל אחת הבעיות שבלהיות אדם שפוצע את עצמו היא התחושה שאף אחד אינו מוכן לדבר בפתיחות ויושר על הבעיה בלי חלקלקות לשון או התחמקות נימוסית.

האינפורמציה כאן באה מניסיוני האישי עם אנשים שפוצעים את עצמם, מכתבי עט, ספרים, סקרים באינטרנט ומקורות אחרים. אנשים רבים סיפרו לי את סיפורם ותרמו רבות לאתר זה. בלעדיהם היו אלה רק עובדות יבשות ללא ההרגשה של: "היי, אני לא היחיד/ה".
תהיי בטוחה – את לא.

 

*מאמר זה מכיל חומר רגיש. אם את פוצעת את עצמך עכשיו או בעבר, דאגי לעצמך לסביבה בטוחה לפני שאת קוראת את המאמר הזה; זה יכול להעצים את רצונך לפגוע בעצמך.

מיון סוגי הפגיעה-העצמית

כולנו עושים דברים שאינם טובים לנו ולכן הם פוגעים בנו. אנחנו גם עושים דברים שגורמים לסבל אבל הם בעיקר מכוונים להשגת מטרות אחרות. לגבי חלק מהפגיעות העצמיות יש אישור/עידוד מבחינה תרבותית, בזמן שסוגים אחרים נחשבים פתולוגיים. היכן עובר הקו?

קל מאד למתוח את הקו לגבי מעשים של פגיעה פיזית מכוונת וישירה. למשל, אם את עושה חתכים בזרוע או מכה את עצמך בפטיש אלה בבירור מעשים של פציעה עצמית. מעשים כמו אכילת-יתר, עישון, חוסר בפעילות גופנית וכו', הם מזיקים לאדם לטווח הרחוק, אבל המטרה הנכספת של ההתנהגות עצמה אינה נזק גופני מיידי. מה, אם כן, לגבי מעשים כמו קעקועים וניקובי חורים בהם שינויים פיזיים בגוף נעשים במכוון וזו מטרתם?

הצעד הראשון בסיווג פציעה עצמית, כפי שהוצג ע"י Favazza (1996), הוא למיין/לברור מה הופך את סוג הפציעה העצמית לפתולוגי, בניגוד לדברים שהחברה מעודדת. נמצא שסוגי הפציעה העצמית שהחברה מעודדת נופלים לתוך שתי קבוצות: טקסיים ופרקטיים. חירור וקעקוע יכולים להתאים לשתיהן.

מעשים ריטואליים נבדלים מפרקטיים בכך שהם משקפים מסורת של הקהילה, בד"כ קיימת סימבוליות עמוקה ברקע, והם מייצגים דרך של הפרט לקשר עם הקהילה. טקסים מתבצעים למטרות ריפוי (בד"כ בתרבויות פרימיטיביות), הם ביטוי לרוחניות והארה רוחנית, ומסמנים מקום בסדר החברתי. באשר לפרקטיים, מצד שני, מונחת ביסודם מעט מאד משמעות עבור מבצעיהם, ולרוב זו אופנה חולפת. זה נעשה למטרה של קישוט והפגנת הזדהות עם קבוצה תרבותית מסוימת.

ניתן לחלק/לסווג את הפציעה העצמית שהחברה אינה מעודדת (הפציעה העצמית הפאתולוגית) כמעשה התאבדותי, הטלת מום (שבהמשך מתחלק לעיקרי/ראשי, סטריאוטיפי, ושטחי/מתון), או כהתנהגות לא בריאה.

Kahan & Pattison (1984) התייחסו לקושי שבסיווג הפציעה העצמית. הם התחילו בכך שזיהו שלושה מרכיבים של פעולות פציעה עצמית: ישירות/מיידיות, קטלניות וחזרתיות.

ישירות/מיידיות
מתייחס למידת הכוונה של ההתנהגות; אם הפעולה הושלמה בתוך פרק זמן קצר ונעשתה מתוך מודעות מלאה להשפעתה המזיקה והיתה שם כוונה מודעת לגרום להשפעה הזו, זה נחשב לישיר. אחרת זו דרך פגיעה בלתי-ישירה.

קטלניות
מתייחס לסבירות המוות, המיידי או בעתיד הקרוב, כתוצאה מהמעשה. מעשה קטלני הוא זה בעל הסבירות הגבוהה שיסתיים במוות, ומוות הוא בד"כ כוונת המבצע.

חזרתיות
מתייחס לשאלה האם המעשה בוצע רק פעם אחת או הוא חוזר על עצמו לעיתים קרובות לאורך זמן.

הטבלה הבאה נותנת דוגמאות לכל צירוף אפשרי של מרכיבים אלה:

תהליך ההחלמה יארך זמן ולא יהיה קל. אנשים רבים שואלים אותי כמה זמן זה ייקח, אבל אני לא יכולה לענות על שאלה כזו, וגם אף אחד אחר לא צריך לחשוב שהוא יכול לענות. כל אחד שונה מרעהו, וכל אחד יחלים בקצב שלו. אי אפשר לקצוב גבול זמן להחלמה. אני יכולה להגיד לכם שהפרעת האכילה לא תעלם בין לילה כפי שאנשים רבים היו מייחלים. ללכת למיטה בלילה, לקוות ולהתפלל שבבוקר זה לא יהיה שם יותר, זה לא מה שיעזור לכם. רק תרגישו עוד יותר רע כשתתעוררו ותמצאו שזה עדיין נוכח בחייכם. קבלה היא הדבר הטוב ביותר. קבלו את העובדה שנכון לעכשיו, יש לכם הפרעת אכילה, אבל הזכירו לעצמכם שזה רק זמני. ככל שתצעדו קדימה בהחלמה האישית שלכם, כך תישאר הפרעת האכילה יותר מאחור, ותהפוך לחלק מהעבר שלכם. ההחלמה קשה, אבל שוב, כך גם החיים עם הפרעת אכילה.

אני יודעת שרציתי תיקון מיידי של המצב והחלמה מיידית. גיליתי שאין תיקונים מהירים. שנאתי לחיות מדי יום עם הפרעת אכילה ורציתי נואשות שזה יעלם כך שאוכל להרגיש טוב, לחוות אושר ולהתחיל לחיות. הגעתי למסקנה שיש לי שתי אפשרויות:

1) אני יכולה להמשיך לדבוק בהפרעת האכילה, להפסיק להלחם, ולהיכנע לה.

או

2) אני יכולה לקבל החלטה להיפטר ממנה, להלחם בה יום יום ולקבל עזרה וטיפול.

לא משנה איזו בחירה עשיתי, ידעתי ששום החלטה לא תעניק לי הקלה מיידית מההרגשה הכל כך נוראית שעמה חייתי. אחרי שניצבתי בפני שתי האפשרויות ידעתי שהטובה מביניהן היא השנייה. ע"י בחירה באפשרות השנייה, קיבלתי את העובדה שבמשך פרק זמן אמשיך להרגיש רע, אם לא יותר גרוע, אבל בסופו של דבר הדברים יתחילו להראות בהירים יותר, ארגיש טוב יותר ואחלים, ואקבל את חיי בחזרה. לו הייתי בוחרת באפשרות הראשונה הייתי ממשיכה להרגיש רע ללא שום סיכוי להחלמה ושום סיכוי לחיים. אני מניחה שמה שאני מנסה לומר הוא שכאשר אתם מחליטים להחלים, קבלו את העובדה שזה תהליך שדורש זמן. אינכם עומדים להרגיש טוב מיד. זה יכול לקחת זמן רב עד שתרגישו טוב יותר, וזה תלוי במיוחד בבעיות שמונחות בבסיס ואשר אותן עליכם לעבד. אבל דעו תמיד, שעם הזמן תרגישו יותר טוב. החלמה היא קשה, אבל בהחלט שווה את הכל.

אני מקווה שהפרק הבא יהיה לעזר לאלה שמתחילים את התהליך, ולאלה שכבר נמצאים במהלך המסע לשחרור מהפרעת האכילה. אני מאחלת לכולכם הצלחה בזמן שאתם מנסים להשמיד את הפרעת האכילה שהחזיקה אתכם במאסר במשך כל כך הרבה זמן.