הפרעות אכילה הן מחלה מורכבת, ולא רק מצב שניתן לטפל בו בעזרת כוח רצון. הן עונות להגדרה של "מחלה" משום שכמו מחלות אחרות יש להן תהליכים מסוימים הרסניים לגבי הפרט, עם סיבה ספציפית (הסיבה יכולה להיות ידועה או בלתי ידועה), והן בעלות סימפטומים אופייניים. כל הפרעות האכילה הן מחלות ראשוניות ולא תוצאה משנית של הפרעה אחרת. הן מצבים כרוניים עם התפתחות מזוהה וסימפטומים צפויים. הפרעות אכילה נובעות משילוב של פקטורים התנהגותיים, רגשיים, פסיכולוגיים, בין-אישיים וחברתיים. חוקרים ומדענים עדיין לומדים את הסיבות שבבסיס המצבים האלה, המזיקים רגשית ופיזית. למרות זאת, אנחנו מכירים חלק מהנושאים העיקריים העלולים לתרום להתפתחות בעיות אכילה.

פקטורים חברתיים

מצבים סביבתיים מחזקים את התפתחותן של הפרעות אכילה. אנו חיים בחברה שמעודדת את הרעיון שכדי להיות מאושר ומצליח אנחנו חייבים להיות רזים. כיום, אינכם יכולים לפתוח שבועון או עיתון, לצפות בטלוויזיה, להאזין לרדיו, או לערוך קניות בקניון מבלי להיות מותקפים ע"י המסר ששמן זה רע. במהלך ההתבגרות, זמן פגיע במיוחד להתפתחות הפרעות אכילה, השפעת קבוצת הגיל היא בעלת חשיבות רבה. פיקוח עצמי והשוואת עצמנו לאחרים הופכת להיות מרכזית לנשמה שלנו. התגרויות של קבוצת הגיל ולחצים להתאים לנורמה, נפוצים ברקע של בעלי הפרעות אכילה. כשהגוף שלנו מתפתח ומשתנה, הדרך בה אנחנו ואחרים נתייחס לשינויים אלה תשפיע בסופו של דבר על תפישת הגוף שלנו. עניינים חברתיים נוספים כוללים משפחות לא מתפקדות, התעללות מינית, התעללות פיזית, יחסים שולטים ושתלטנים.

פקטורים פסיכולוגיים

הפרעות האכילה יכולות להיחשב כמנגנון הישרדות. כשם שאלכוהוליסט משתמש במשקה כדרך התמודדות, כך אדם עם הפרעות אכילה יכול להשתמש באכילה, ריקון הגוף, או בצום, כדי להתמודד עם רגשות המאיימים להציפו. ע"י ההתנהגויות המאפיינות את הפרעות האכילה השונות, הפרט עשוי להרגיש תחושת שליטה חלקית על מה שנדמה לו כחייו הבלתי-נשלטים. אחדים מהנושאים המונחים בבסיס הפרעות האכילה כוללים הערכה עצמית נמוכה, דיכאון, תחושת אובדן שליטה, הרגשת חוסר ערך, בעיות זהות, בעיות בתקשורת משפחתית וחוסר יכולת להתמודד עם רגשות. ה- "שימוש" בהפרעת האכילה יכול להיות ביטוי למשהו שהפרט לא מצא כל דרך אחרת לבטאו.

פקטורים ביולוגיים/ביוכימיים

חוקרים עדיין בוחנים גורמים פוטנציאליים ביוכימיים וביולוגיים להפרעות אכילה. יש חוקרים המאמינים שקיימת נטייה מוקדמת תורשתית להפרעות אכילה, ונמצא שאצל חלק מהסובלים מההפרעות, קיים חוסר איזון בחומרים כימיים במוח השולטים בתחושת רעב, תיאבון ועיכול. המחקרים העוסקים במשמעות ובהשלכות של חוסר האיזון הזה עדיין בעיצומם.

 

 

 

דרך אינטראקציה בין המרכיבים השונים יכולה להתפתח הפרעת אכילה.
ברגע שההפרעה פרצה, היא עלולה לגרום למעגל הרסני של פגיעה-עצמית פיזית ורגשית.
כל הפרעות האכילה חייבות בעזרה מקצועית.

אנורקסיה מאופיינת בהפחתת משקל משמעותית הנובעת מדיאטה מוגזמת. רוב הנשים ומספר גדל והולך של גברים מונעים ע"י תשוקה חזקה להיות רזים, ומפחד להשמין. אנורקטים תופשים את עצמם כשמנים, לא משנה מה משקלם הממשי. לעיתים קרובות אנורקטים אינם מודעים לכך שהם בתת-משקל, ולמרות זאת הם עדיין "מרגישים שמנים" אפילו אם משקלם הוא רק 36 ק"ג. אנורקטים על סף מוות יראו לך על גופם בדיוק היכן הם מרגישים שהם צריכים לרזות. במאמציהם להיעשות אף רזים יותר, הם ימנעו בכל מחיר מהכנסת מזון וקלוריות לגופם, מה שעלול להסתיים במוות. עפ"י הערכות (בארה"ב) -10% 20% עד אכן ימותו בסופו של דבר מסיבוכים הקשורים לאנורקסיה.

מרבית האנורקטים שואפים לשלמות. הם מציבים לעצמם סטנדרטים גבוהים, ומרגישים שהם תמיד חייבים להוכיח את יכולתם. הם בד"כ שמים את צרכי האחרים לפני אלה של עצמם. הם עשויים להרגיש שהשליטה היחידה שיש להם על חייהם היא בתחום האוכל והמשקל. המספר שהם רואים מדי בוקר על סקאלת המאזניים הוא זה שיגדיר עבורם האם הצליחו או נכשלו במטרתם לרזות. הם מרגישים בעלי כוח ובשליטה רק כאשר הם מצליחים לגרום לעצמם לאיבוד משקל. לעיתים קרובות ההתמקדות בקלוריות ובמשקל היא דרכם לחסום תחושות ורגשות. קל להם יותר לעשות דיאטה מאשר להתעסק ישירות בבעיותיהם. לאנורקטים בדרך כלל הערכה-עצמית נמוכה, ולעיתים הם מרגישים שלא מגיע להם לאכול. לרוב הם מכחישים שמשהו לא בסדר. הרעב מוכחש בתוקף. בד"כ הם מתנגדים לכל ניסיון לעזור להם, משום שהרעיון של טיפול נתפש בעיניהם רק כדרך להכריח אותם לאכול. ברגע שהם מודים שאכן יש להם בעיה ומוכנים לבקש עזרה, ניתן לטפל בהם בהצלחה, ע"י שילוב של טיפול פסיכולוגי, רפואי ותזונתי.

סימנים וסימפטומים

איבוד משקל משמעותי
הסתגרות/התכנסות בתוך עצמו
עייפות/לאות
הרגשת קור תמידית
חולשת שרירים
אובססיה לגבי מזון, קלוריות, מתכונים
שימוש בתירוצים כדי לפסוח על ארוחות (אכלתי קודם, לא מרגישה טוב)
הרגלי אכילה בלתי שגרתיים (חיטוט באוכל, חיתוך האוכל לפירורים קטנטנים)
הפגנת אי-נוחות סביב אוכל
תלונות על היותם "שמנים מדי" למרות שהם רזים
הגבלת הבחירות למזון דיאטטי בלבד
אשמה או בושה לגבי אכילה
דיכאון, עצבנות, חילופי מצב-רוח
הקאות, שימוש מוגזם במשלשלים, כדורי דיאטה או משתנים כדי לשלוט במשקל
מחזור וסת בלתי-סדיר
הפסקה מוחלטת של מחזור הוסת
לבישת בגדים רפויים להסתרת איבוד המשקל
בדיקת המשקל בתדירות גבוהה
התקפי עילפון וסחרחורות
קושי באכילה בחברה
חשאיות רבה לגבי דפוסי אכילה
גוון פנים חיוור
כאבי ראש
גישה פרפקציוניסטית
הרגשת הערך העצמי מוגדרת ע"י מה שנאכל או לא נאכל
אין שום מחלה פיזית שמסבירה את איבוד המשקל

סיבוכים גופניים/רפואיים

עייפות וחוסר אנרגיה
הפסקת המחזור
בעיות עור
סחרחורות וכאבי ראש
קוצר נשימה
קצב לב בלתי סדיר
ידיים ורגליים קרות
התנפחויות
אנמיה
עצירות
נשירת שיער
כאבי בטן
איבוד צפיפות עצם
נזק לכליות ולכבד
נדודי שינה
אובדן פוריות
דיכאון
רמת אשלגן נמוכה ( הסיבה הנפוצה ביותר לדום לב לילי)
דום לב ומוות

בולמיה מאופיינת במעגל של זלילה שלאחריה ניסיון לרוקן את הגוף בדרך כלשהי מהקלוריות הבלתי רצויות. קיים שוני בין אדם לרעהו לגבי מה שנחשב לזלילה. בשביל האחד – זלילה נעה בין 1,000 ל-10,000 קלוריות, ולאחר, עוגיה אחת תחשב כזלילה. שיטות ריקון הגוף מערבות בד"כ הקאות ושימוש לרעה במשלשלים. דרכים נוספות להיפטר ממה שנתפש כעודפים הן: אימונים גופניים מוגזמים, צום, שימוש במשתנים, גלולות הרזייה וחוקנים. בולמים ברובם הם אנשים שאינם חשים בטוחים באשר לערכם-העצמי. הם צמאים לאישור של האחרים. נוטים לעשות ככל שביכולתם כדי לרצות אחרים, תוך הסתרת רגשותיהם שלהם. האוכל הופך להיות מקור הנחמה היחידי שלהם. בולמיה גם משרתת אותם כפונקציה לחסימה או לשחרור רגשות. שלא כמו האנורקטים, הבולמים כן מודעים לכך שיש להם בעיה, ונוטים יותר לחפש עזרה.

סימנים וסימפטומים 

אכילה מאופיינת בזלילות
אכילה בהסתר
ביקורים בחדר השירותים לאחר האוכל
הקאות
אי יציבות במשקל
בלוטות נפוחות
כלי דם מפוצצים
תוכנית אימונים אכזרית/קשה
צום
שינויי מצב-רוח
דיכאון
ביקורת-עצמית קשה
הערכה-עצמית מוגדרת ע"י משקל
פחד מפני חוסר יכולת להפסיק לאכול באופן רצוני
מחשבות המפחיתות מהערך-העצמי והמלוות באכילה
עייפות/לאות
חולשת שרירים
ריקבון שיניים
פעימות לב בלתי סדירות
הימנעות ממסעדות, ארוחות מתוכננות, או אירועים חברתיים
תלונות על רגישות/כאב בגרון
צורך באישור מאחרים

סיבוכים גופניים/רפואיים 

עייפות וחוסר אנרגיה
הפסקה או אי סדירות של מחזור הוסת
סחרחורות
כאבי ראש
עצירות והתייבשות
קוצר נשימה
קצב לב בלתי סדיר
דיכאון
קרעים בושט
נשירת שיער
כאבי בטן והתנפחויות
השתחקות השיניים (האמייל)
נזקים לכבד ולכליות
התנפחות של הידיים והרגליים
לחץ דם נמוך
כאבים בחזה
אולקוס
אנמיה
דום לב ומוות

 

אכילת-יתר כפייתית מאופיינת באכילה בלתי נשלטת ועלייה במשקל כתוצאה מכך. האכלנים הכפייתיים משתמשים באוכל כדרך להתמודד עם לחצים/מתחים, קונפליקטים רגשיים ובעיות יומיומיות. האוכל יכול לחסום רגשות ותחושות. אכלנים כפייתיים לרוב מרגישים את עצמם חסרי שליטה, ומודעים לכך שדפוסי האכילה שלהם אינם נורמליים. כמו הבולמיים, הם מכירים בעובדה שיש להם בעיה.

אכילה כפייתית מתחילה לרוב בילדות המוקדמת, כשמתעצבים דפוסי האכילה. רוב האנשים שנעשים אכלנים כפייתיים הם אנשים שמעולם לא למדו דרכים נאותות להתמודדות עם מצבים מלחיצים, ובמקום זה השתמשו באוכל כדרך התמודדות. השמנה יכולה לשמש גם כפונקציה הגנתית עבורם, במיוחד לאלה שהיו קורבנות להתעללות מינית. לעיתים הם מרגישים שאם יהיו במשקל-יתר, זה יעשה אותם פחות מושכים וישמור את האחרים במרחק בטוח. ככל שהם עולים יותר במשקל, כך הם מנסים יותר לעשות דיאטה, והדיאטה בד"כ מביאה לזלילה הבאה, אשר יכולה להיות מלווה ברגשי חוסר אונים, אשמה, בושה וכשלון. דיאטה וזלילה יכולות להמשך לנצח אם לא יעבדו את הבעיות הרגשיות שמונחות בבסיסן. שלא כמו אנורקטיה ובולמיה, יש פרופורציה גבוהה של גברים בין האכלנים הכפייתיים.

בחברה של היום אכילת-היתר הכפייתית עדיין אינה זוכה להתייחסות רצינית דיה. במקום לטפל בבעיות האמיתיות והקשות שיש להם, הם מופנים בד"כ למכוני כושר, דיאטה ובריאות. כמו אנורקסיה ובולמיה, גם אכילה כפייתית היא בעיה רצינית, העלולה להסתיים במוות. בעזרת טיפול מתאים, נפשי, רפואי ותזונתי, אפשר להתגבר עליה.

 

המעגל האכזרי של אכילת יתר כפייתית:

סימנים וסימפטומים 

זלילות
פחד מפני חוסר יכולת לשליטה רצונית בהפסקת האכילה
דיכאון
מחשבות של גינוי-עצמי המלוות בזלילות
התנזרות מפעילויות בגלל מבוכה עקב המשקל
שימוש במגוון רחב של דיאטות
אכילה מועטה בחברה, בעוד שמשקל היתר נשמר
אמונה שיהיה אדם טוב יותר אם יהיה רזה
ההרגשה לגבי עצמו מתבססת על המשקל
כישלונות מקצועיים וחברתיים המשויכים למשקל
מרגיש מעונה ע"י הרגלי האכילה
המשקל הוא פוקוס החיים

סיבוכים גופניים/רפואיים

עלייה במשקל
יתר-לחץ או עייפות
מיחושים בלב
בעיות בתנועה
סוכרת
דלקת פרקים
ורידים בולטים
קרישי דם
חוסר שינה
רעלת הריון
לחץ דם גבוה
קוצר נשימה
רמות כולסטרול גבוהות
דום נשימה ומוות

מיתוס 
רק בנות-עשרה סובלות מהפרעות אכילה

מציאות 
הפרעות אכילה רבות אכן מתחילות בגיל העשרה, אבל ילדים, נשים, גברים, למעשה כל אחד עלול להיות קורבן להפרעה הקשה הזו.

מיתוס 
אף פעם לא תוכל להחלים לחלוטין מהפרעת אכילה

מציאות
החלמה לוקחת זמן, אבל בעזרת עבודה קשה וטיפול הולם, אפשר להחלים לחלוטין מהפרעת האכילה.

מיתוס
גברים עם הפרעת אכילה הם תמיד הומוסקסואלים

מציאות
אין שום קשר בין העדפה מינית של מישהו להתפתחות הפרעת אכילה.

מיתוס
הפרעת אכילה היא רק בעיה עם אוכל

מציאות
בכל הפרעות האכילה מיקוד החיים הוא באוכל. ע"י התמקדות באוכל, משקל וקלוריות, האדם יכול לחסום או להרדים את הרגשות המכאיבים. חלק מהאנשים משתמשים באוכל כדי למצוא נחמה לעצמם. הפרעות אכילה אינן בעיה של אוכל. הן למעשה רק סימפטום של בעיות בסיסיות יותר.

מיתוס
בולמיים תמיד מרוקנים את הגוף ע"י הקאות

מציאות
לא כל הבולמיים מנסים להיפטר מהקלוריות שהכניסו לגופם ע"י הקאות. ההתרוקנות יכולה להיעשות ע"י משלשלים, משתנים, פעילות גופנית או צום.

מיתוס
אפשר תמיד לזהות שמישהו אנורקטי עפ"י מראהו

מציאות
לא כל האנורקטים נראים כמו המקרים הקיצוניים בתכניות האירוח. הם יכולים להראות רזים, אבל לא כמו מה שהחברה מכנה כ- "מראה אנורקטי". רק משום שמישהו אינו נראה רזה כל כך, אין זה אומר שאינו אנורקטי או שבריאותו לא נמצאת בסכנה.

מיתוס
אנורקטים אינם אוכלים ממתקים, שוקולד וכו'

מציאות
אנורקטים רבים אכן נמנעים ממאכלים כאלה, אבל חלקם כן אוכלים אותם על בסיס קבוע. אם אנורקטי מחליט להרשות לעצמו רק 300 קלוריות ביום, הוא בהחלט יכול לבחור לאכול ממתקים וכו'.

מיתוס
אנורקטים אינם זוללים או מרוקנים

מציאות
אנורקטים רבים יעברו אפיזודות של זלילות והיטהרות (הקאות או שלשולים), חלק מהאנורקטים כל כך יפחדו מכל מזון או משקה, שהם יוציאו כל מה שהכניסו לתוך גופם, כולל מים.

מיתוס
אינך יכול למות מבולמייה

מציאות
בולמיים נמצאים בסיכון גבוה למוות, במיוחד אם הם מקיאים, משתמשים במשלשלים, ועוסקים בפעילות גופנית מוגזמת. בולמים רבים מתו מדום לב, שקורה בגלל מחסור באשלגן וחוסר איזון במוליכים הכימיים בגוף.

מיתוס
אנשים עם הפרעות אכילה עושים זאת כדי להכאיב למשפחות ולחברים

מציאות
אנשים עם הפרעות אכילה עושים זאת לעצמם. הם בדרך כלל מאד מוטרדים אם הם יודעים שאנשים בסביבתם מודאגים או כואבים בגלל הפרעת האכילה.

מיתוס
אכילה כפייתית אינה הפרעת אכילה

מציאות
אכילה כפייתית היא הפרעת אכילה, והיא חמורה בדיוק כמו אנורקסיה ובולמיה.

מיתוס
אכלנים כפייתיים הם אנשים עצלנים

מציאות
אכילה כפייתית היא דרך התמודדות בדיוק כמו אנורקטיה ובולמייה. האדם משתמש באוכל כדרך למצוא נחמה או כדי להרדים את רגשותיו או לחסום אותם וכו'. הם אינם עצלנים! הם אנשים הנתונים בכאב רגשי המנסים להתמודד בעזרת השימוש בדרך היחידה שהם מכירים. כמו שאר הפרעות האכילה, הם זקוקים לטיפול נאות כדי להתגבר. הם לא צריכים שישלחו אותם לחוות בריאות ומרפאות דיאטה.

מיתוס
לא יכולות להיות למישהו יותר מהפרעת אכילה אחת

מציאות
לאנשים רבים יש יותר מהפרעת אכילה אחת, וזה מאד נפוץ. זה רק מוכיח שדפוסי האכילה הם רק סימפטומים, לא הבעיה.

בחברה של היום אנחנו רואים יותר ויותר ילדים מתחת לגיל 12 שמפתחים הפרעות אכילה. אנורקטיה ואכילת-יתר כפייתית הן הנפוצות ביותר בקרב ילדים צעירים, אבל ישנם מקרים מדווחים גם של בולמיה. המספרים המדווחים להלן מגיעים מארה"ב, אבל אנחנו פוסעים במרץ בעקבותיה. מוערך ש-40% מבני התשע כבר התנסו בדיאטה כלשהי, ומתחילים לראות גם בני ארבע או חמש מבטאים את הצורך בדיאטה. זו בושה לנו כחברה, שילדותם של ילדים כל כך קטנים נשללת מהם. כיצד קורה שכל כך הרבה ילדים צעירים נעשים כפייתיים לגבי משקלם? אני מרגישה שלסביבה המשפחתית יש חלק גדול בכך, יחד עם העובדה שילדים נחשפים בהתמדה למסר שהחברה שולחת להם על החשיבות של להיות רזים.

ילדים שגדלים במשפחות לא מתפקדות הם בעלי סיכון גבוה לפתח הפרעת אכילה. בבית בו מתרחשת התעללות פיזית או מינית, הילד עלול לפנות להפרעת אכילה כדי להשיג תחושת שליטה מסוימת. אם הם אינם יכולים לשלוט במה שקורה לגופם במהלך ההתעללות, הם יכולים לשלוט באוכל שהם מכניסים לגופם, או במשקלם. הרעבה עצמית יכולה גם להיות הדרך שלהם לנסות ולהעלם, כך שלא יצטרכו יותר לסבול את ההתעללות.

ילדים גם יכולים לפתח הפרעת אכילה כדרך להתמודד עם תחושות רבות שהם מרגישים, במיוחד אם הם גדלים בבתים שלא מאפשרים ביטוי רגשות. ילדים שהם אכלנים כפייתיים בד"כ משתמשים באוכל ככלי שעוזר להם להתמודד עם רגשות כעס, עצב, פגיעה, בדידות, נטישה, פחד וכאב. בנוסף, אם ההורים עסוקים יותר מדי בבעיות של עצמם, הילד עלול לפנות לאוכל כמקור נחמה. ילדים נמצאים בסיכון לפתח הפרעת אכילה אם ההורים עצמם עסוקים מאד בהופעתם החיצונית ובמשקלם. אם ההורים עושים דיאטות בקביעות ומבטאים חוסר שביעות רצון מגופם, הילד יקבל את המסר שההופעה החיצונית מאד חשובה. במשפחות מסוימות ההורים מבלבלים בין שומן תינוקי לבין שומן ממשי וכופים על הילד דיאטות שונות. לא רק שזה אינו נכון, זה אכזרי. בחלק מהמשפחות יש מסר כפול בכל הנוגע לבנות ובנים. המשפחה עשויה לעודד את הבן לאכול כדי שיהיה גדול וחזק, אבל מונעים מהילדה תוספות או קינוחים, כדי שתשמור על גזרה דקיקה. שוב, הילדה מקבלת את המסר שלהיות רזה זה חשוב. אמהות רבות מעבירות לבנותיהן את המסר שהדרך היחידה להיות מאושרות ולמצוא בן זוג היא להיות רזות. בחברה של היום גם ככה קשה לילדים צעירים לגדול לאהוב ולקבל את הגוף שלהם בגלל החשיבות שהחברה נותנת לרזון, אבל זה קשה עוד יותר אם ההורים עצמם מבטאים חוסר שביעות רצון מההופעה החיצונית של ילדיהם, או אם הם מעודדים אותם להפחית ממשקלם.

החברה והתקשורת אף הן שולחות את המסר שלהיות רזה זה חשוב והכרחי. אתם רק צריכים להדליק את הטלוויזיה ולראות איך הפרסומות מעבירות את המסר הזה. מגיל צעיר מאד ילדים שואפים להשיג את דימוי הגוף האידיאלי והבלתי ניתן להשגה. גם לא עוזר שהצעצוע האהוב עליהם ביותר הוא קרוב לודאי בובת ברבי. הם מסתכלים עליה ומרגישים שכל הנשים צריכות להראות כמוה. אני באופן אישי סבורה שהגיע הזמן שברבי תפרוש ותפנה מקום לדור חדש של בובות שתהיינה בכל המידות והצבעים.

אם ילדים אמורים לגדול, לאהוב ולקבל את הגוף שלהם, צריך לחנך אותם לקבל את עצמם. כהורים עליכם לספק לילדיכם אהבה בלתי מותנית. עליכם להיות מאוד מעודדים ותומכים, ולעזור להם לבנות את הערכתם העצמית. ילדיכם צריכים לדעת שאתם גאים בהם ואוהבים אותם בזכות מה שהם, ולא בגלל איך שהם נראים. הורים גם צריכים לעודד את ילדיהם לבטא את רגשותיהם, והכי חשוב – הורים צריכים להקשיב למה שהילדים אומרים להם. אתם צריכים להיות מעורבים בחיי הילדים ולבלות איתם, כדי לספק להם את תשומת הלב המיוחדת לה הם זקוקים ומשוועים. אבל גם לא ללכת לקיצוניות השנייה: אם תתערבו בחייהם יתר על המידה ובצורה מוגזמת ופולשנית, ולא תאפשרו להם פרטיות, הילדים עלולים לפתח אנורקטיה כדרך לזכות ולו בתחושת מסוימת של שליטה בחייהם. לא להיות מעורב מספיק יכול להוביל את הילד לתחושת בדידות ונטישה, מה שיכול להוביל אותו לחיפוש נחמה באוכל.

אם הילד שלכם מראה סימנים של שימוש באוכל כמקור נחמה, עליכם לשבת ולדבר אתו. נסו ללמוד ממנו את הרגשותיו ומה שמטריד אותו. עליכם לעסוק בבעיות האמיתיות. השמעת ביקורת על משקלו זה הדבר הגרוע ביותר לעשותו. הורים שדוחפים להפחתת משקל, סופם שישפילו את הילד, יביישו אותו ויגרמו לו להרגיש חסר ערך. אף אחת מהתייחסויות אלה לא תעודד את הילד להפחית ממשקלו. במקום זאת הן יובילו להרגשה גוברת של שנאה-עצמית ויגרמו לילד לאכול יותר, כדי לנחם את עצמו.

כהורים עליכם גם לשמש דוגמא טובה לילדיכם, מה שאומר שגם עליכם לאמץ דפוסי אכילה בריאים. דבר נוסף שיש לזכור לגבי ילדים הוא שהם אוכלים כשהם רעבים, ומפסיקים כשהם שבעים. לעולם אל תכריחו את הילד לאכול כשאינו רוצה. יותר מדי משפחות עדיין מכריחות את הילדים להישאר ליד השולחן עד שיסיימו כל מה שיש בצלחת. זה עלול לגרום לילד לשנוא את זמני הארוחות ולפתח גישה לא בריאה כלפי אוכל.

בחברה של היום קשה מאד לילדים לפתח תחושה חזקה של הערכה עצמית, וזו הסיבה שכל כך חשוב שההורים יגדלו את ילדיהם להאמין בעצמם. עליהם לדעת שהם חשובים ומוערכים על ידכם. אנחנו צריכים ללמד את הילדים שהחשוב הוא מה שקיים בפנימיותם ולא הופעתם החיצונית. עליהם להתחנך לקבל אנשים בזכות מה שהם ולא בגלל איך שהם נראים, ועליהם להיות גאים במה שהם. אם הילד יכול לאהוב ולקבל את עצמו ואת מי שהוא, סביר שלא יהיה להוט כל-כך לממש על עצמו את הגדרת החברה לגבי דימוי הגוף ה- "אידיאלי". צריך לשבח את הילדים על הישגיהם, הם זקוקים לתשומת לב מיוחדת, ובמיוחד הם זקוקים לאהבתכם. כך שאם עדיין לא עשיתם זאת היום, חבקו עכשיו את ילדיכם ואמרו להם שאתם אוהבים אותם. הם באמת זקוקים לשמוע ולדעת את זה.

אחת התקופות הלחוצות ביותר בחיי האדם היא עם הכניסה לגיל ההתבגרות. זה הזמן בו הם מתחילים לגלות מי הם, נעשים יותר עצמאיים, מבססים ידידויות עם קבוצת בני גילם, וגופם מתחיל להתפתח. הכניסה לגיל ההתבגרות יכולה להיות זמן מאד רגשי, מלחיץ, מבלבל ומפחיד לרבים מהם. חלקם עושים את המעבר מילדות להתבגרות ללא בעיות רבות, אבל על אחרים יכול להיות שיעבור זמן קשה יותר של עמידה מול כל הלחצים הרגשיים, וחלקם אף יפתחו הפרעות אכילה כדרך התמודדות. חלקם יתחילו את ההתבגרות מוקדם ויהיו נתונים להתגרויות מצד קבוצת בני גילם. רבים פוחדים שהעלייה במשקל, האופיינית לתקופה הזו, תישאר לנצח, הם יכנסו לפאניקה, וביאושם ינסו לרדת במשקל. הם אינם מודעים לכך שברגע שמסתיימים השינויים הפיזיולוגיים של התקופה, משקלם יתייצב במרבית המקרים ללא צורך בדיאטה. ברגע שהם מתחילים לאבד משקל אנשים מחמיאים להם, וזה גורם להם להרגיש טוב. הם עשויים להתחיל להאמין שירידה במשקל תעשה אותם מאושרים יותר, אבל לא משנה כמה משקל הם מפחיתים, זה אף פעם לא מספיק, והם אף פעם אינם מאושרים. התפתחות מינית מוקדמת יכולה להיות מאד מטרידה, במיוחד אם המתבגר/ת נתונה לשינויים מיניים נראים לעין. השינויים יכולים להיות מאד מביכים למתבגרות, ולגרום להן להתבייש בגופן, לפחד מהנשיות המתפתחת, והן עלולות לנסות להחזיר את מראהו של הגוף למה שהיה טרום ההתבגרות, בעזרת הרעבה עצמית.

מתבגרים נתונים תחת לחץ עצום להצליח, להשתלב ולהתאים. רבים מהם מבלים זמן רב במחשבה על דעתם של האחרים, והם מנסים נואשות להתאים לדימוי הגוף ה- "אידיאלי" הבלתי ניתן להשגה שקבעה החברה. הם מובלים למחשבה שאם יהיו רזים יהיו מקובלים. מאחר ובנות-עשרה רבות קוראות בקביעות שבועוני אופנה ומתבגרים – דמויות הדוגמניות המופיעות בהן רק מחזקות את האמונה שכדי להיות מאושרות, מצליחות ומקובלות, עליהן להיות רזות. תוכניות טלוויזיה כמו "בוורלי הילס 90210" אף הן מובילות לאותה מסקנה. הן צופות בתוכניות אלה כל הזמן ורבות תעשינה הכל בניסיון להראות כמו השחקניות. מתבגרים רבים זקוקים למודל הזדהות וחיקוי. לרוע המזל, רבות יותר מדי בוחרות בדוגמניות או שחקניות, הן מדביקות את תמונותיהן על קירות חדרן, וחלקן יפנו לשיטות מסוכנות של שליטה במשקל בניסיון להראות כמו האלילות שלהן.

גם לסביבה המשפחתית עשוי להיות תפקיד מכריע בהתפתחות הפרעות אכילה אצל המתבגרים. אם הם גדלים במשפחה שבה מתרחשת התעללות רגשית, פיזית או מינית, הם עלולים לפתח הפרעת אכילה כדי להשיג תחושת שליטה, לחסום רגשות כואבים, או כדרך להענשה עצמית, במיוחד אם הם מאשימים את עצמם בהתעללות. יכול להיות שההורים בתהליך גירושים ועסוקים מדי בעצמם ומזניחים את הילדים, מה שידחוף אותם לחפש נחמה באוכל. יכול להיות שיש בעיית שתייה בבית, ההורים ביקורתיים מאד, או שאחד ההורים או בן משפחה קרוב נפטר. במשפחות בהן לא ניתן לבטא רגשות או שלא מדברים בהן על הבעיות, זה גורם למתבגר להרגיש בודד, עצוב, מבולבל, והוא יכול לגלות שהאוכל עוזר לו להרגיע את הרגשות האלה לזמן מה. מרבית האנשים עם הפרעות אכילה ינסו להימנע מקונפליקטים בכל מחיר, לא יבטאו רגשות שליליים, וינסו ולרצות את האחרים, ולעטות מסיכה של פרצוף שמח כל הזמן. הם ישתמשו באוכל כדרך לפרוק את כל הרגשות השליליים האלה, וההקאה בד"כ מביאה להם הרגשת הקלה זמנית. חלק מהמתבגרים גדלים במשפחות יותר מדי קרובות ומעורבות אחד בשני, והם יכולים לפתח הפרעת אכילה כדרך לזכות בזהות משל עצמם. זה טוב שיש לכם משפחה קרובה ואתם יכולים לדבר אחד עם השני על בעיותיכם, אבל מעורבות רבה מדי אינה בריאה. כל אחד זכאי וזקוק לפרטיות שלו, ומתבגרים צריכים לפתח זהות נפרדת ממשפחתם. לחץ מצד ההורים להישגים אקדמאים יכול להיות מכביד ביותר. אם הם אינם משיגים את הציונים המצופים מהם, הם עלולים לחשוב שההורים אינם אוהבים אותם, להרגיש שאיכזבו את ההורים, להרגיש את עצמם ככישלון – תחושות שיכולות להביא אותם להרעבה עצמית כדרך של הענשה עצמית. לגדול בבית בו ההורים מאד מודעים למשקלם, יכול להוביל את המתבגר להאמין שמשקל והופעה חיצונית הם מאד חשובים. מתבגרות רבות לומדות לשמור על דיאטה מתוך התבוננות באמהותיהן. הן עלולות ללמוד ולהסיק שהופעה חיצונית ולהראות טוב – כשהמשמעות היא להיות רזות – זה החלק החשוב ביותר בלהיות אישה.

גם בתי הספר צריכים לקחת חלק פעיל במניעת הפרעות אכילה ע"י חינוך ולימוד. מורים ויועצים חייבים להיות מודעים לסימנים של הפרעות אכילה ולחפש אותם. אם תופסים את הפרעת האכילה מוקדם, והאדם מוכן לקבל את העזרה המוצעת לו, גדלים הסיכויים להחלמה.

הפרעות אכילה ממשיכות להיות בעלייה בחברה של היום, ולא רק בקרב בנות-העשרה. אנשים רבים מאמינים שהפרעות אכילה קיימות רק אצל מתבגרות, אבל אין דבר רחוק מזה מהאמת. נשים בוגרות נמצאות תחת אותו הלחץ להיות רזות כמו בנות-העשרה. אנחנו רואים יותר ויותר נשים שמפתחות הפרעות אכילה בשנות העשרים, השלושים, הארבעים ומעבר לזה. זה יכול לקרות בכל זמן בחיי האדם.

למרות שהסיבות להתפתחות הפרעת אכילה יכולות להיות מגוונות, התחושות שיש לאדם לגבי עצמו נשארות זהות. הנשים סובלות מהרגשה של שנאה-עצמית, חוסר ערך, הערכה עצמית נמוכה, ולרוב הן מרגישות שכדי להיות מאושרות הן חייבות להיות רזות. חלקן מרגישות שחייהן יצאו משליטה, והן פונות לתחום היחידי בחייהן עליו הן יכולות לשלוט, המשקל שלהן. אחרות יכולות לחשוב שברגע שישיגו את הגוף ה- "אידיאלי", חייהן ייעשו מושלמים.

יש סיבות רבות מדוע הפרעות אכילה יכולות להתפתח מאוחר יותר בחיים. עם שיעור הגירושים הגבוה, נשים רבות מוצאות עצמן שוב במשחק החיזורים בשנות הארבעים והחמישים לחייהן. הן מתחילות להאמין שכדי למצוא גבר נוסף, הן חייבות להיות רזות. אם הן נשואות ומגלות שהבעל בוגד, הן מאשימות את עצמן בכך. האישה מרגישה שבעלה בגד בה משום שאינה מושכת אותו עוד. במקרה כזה היא תמקד את תשומת לבה במשקלה, ותרגיש שלו הייתה רזה, בעלה לא היה בוגד בה. בד"כ כשמתרחשת בגידה בנישואים, הבעיה אינה במשקל. יש בעיות עמוקות יותר שקרוב לודאי הביאו לכך. על הנשים להפסיק להאשים את עצמן ואת משקלן על חוסר הנאמנות של הבעלים. לעיתים ההאשמה העצמית קלה יותר מלעסוק בבעיות העמוקות יותר שגרמו לכך. במקרים אחרים הפרעות אכילה מתפתחות כשהילדים גדלים ויוצאים לעצמאות. אישה שהקדישה את עצמה לגידול הילדים, מרגישה את עצמה בודדה לפתע, וללא שום מטרה אמיתית בחיים. היא עלולה להתחיל להתמקד במשקל, ולהאמין שתהיה מאושרת ברגע שתרזה. היא גם יכולה לפנות לאוכל כנחמה וכמילוי החלל שהיא חשה בתוכה.

החברה אף היא מעמידה את הנשים תחת לחץ אדיר להיות רזות. נאמר לנו ללא הרף שחיי הנישואין שלנו חייבים להיות מושלמים, שאנחנו חייבות להיות אמהות מושלמות, וצריך שתהיה לנו קריירה מושלמת. אנחנו מקבלות את המסר שכדי להשיג את כל אלה, אנחנו חייבות שיהיה לנו גוף מושלם. התבגרות בחברה של היום שונה מאד לנשים בהשוואה גברים. אם גוף הגבר משתנה או ששיער ראשו מתחיל להלבין, הוא נחשב "מכובד". אם זה קורה לאישה, היא "מזניחה את עצמה". הפרעת האכילה הופכת לדרך בריחה מלחצי החיים היומיומיים. אנחנו לא יכולות עוד ליהנות מאוכל, כי החברה והתקשורת גורמות לנו להרגיש אשמות על שאנו אוכלות.

לפני זמן מה קראתי ציטוט של פאולין פרדריק: "כשגבר קם לדבר, אנשים מקשיבים ואח"כ מסתכלים. כשאישה קמה לדבר, אנשים מסתכלים, ואם הם אוהבים את מה שהם רואים, הם מקשיבים" לרוע המזל, הציטוט הזה הוא מאד נכון. אנשים חייבים להבין שלהופעה החיצונית של מישהו אין כל קשר ליכולתו לתפקד. למשקל אין שום השפעה על האינטליגנציה, היכולת, וביצוע העבודה. הגיע הזמן שהעולם יתחיל לכבד את הנשים בעבור הישגיהן ויפסיק לשפוט אותן לפי הופעתן החיצונית.

אם את סובלת מהפרעת אכילה או חושבת כך, אני מפצירה בך לבקש עזרה מיידית. אין שום בושה בכך. נשים בוגרות חשות לעיתים שקשה להן לבקש עזרה, משום שהפרעות אכילה עדיין מאד מקושרות עם מחלה המשפיעה רק על נערות צעירות. העובדה היא, שהפרעות אכילה יכולות להתפתח אצל כל אישה או גבר בכל זמן בחייהם. לגיל אין שום קשר לכך.

ניתן לנצח את הפרעת האכילה וניתן לקבל עזרה. אתן לא חייבות להמשיך לחיות בגיהינום הזה מדי יום ביומו. אתן יכולות לשחרר את עצמכן ולהתחיל לחיות את החיים הבריאים והמאושרים להם אתן ראויות.

"מראה, מראה שעל הקיר, היש שמנה ממני בעיר?"

אם את יכולה להתחבר לציטוט שלמעלה, את לא לבד. אלפי נשים ומספר גדל והולך של גברים מתבוננים מדי יום במראה ושונאים את מה שהם רואים. בחרתי בציטוט: "מראה, מראה שעל הקיר" כי שמעתי אותו לראשונה בסיפור אגדה. אגדות אינן מציאות, בדיוק כשם שהדמות שאת רואה מתבוננת בך בחזרה מתוך המראה אינה אמיתית. כשאת מביטה במראה, את רואה את מה שהפרעת האכילה שלך רוצה שתראי, את אינך רואה את התמונה האמיתית.

הפרעות אכילה מייסרות מיליוני אנשים, אלפים מתוכם מתים מהן מדי שנה. למרות זאת יש חדשות טובות – אפשר לנצח הפרעות אכילה. את לא חייבת להיות אסירה שלהן יותר. יש בתוכך הכוח לנצל אותן ואת תנצחי. ההחלמה דורשת זמן רב ועבודה קשה, אבל בסופו של דבר זה שווה את הכל. סוף כל סוף תהיי חופשייה ותאהבי את עצמך. כשתחלימי תוכלי להתבונן במראה ולהגיד: "מראה, מראה שעל הקיר, מי הנאה ביותר בעיר?" וזו תהיי את.

פעם היה ילד קטן… ילד עם עיניים גדולות מלאות תמימות ובטחון. ילד שיכול היה לצחוק ולשחק. ילד שיכול היה לבכות ולמצוא נחמה. ילד שיכול היה לעשות פרצופים משעשעים מול המראה ולשמוח כשראה פרצופים משעשעים מביטים בו בחזרה.

יום אחד הילד הקטן הזה נהרס. יכול להיות שזה קרה בגלל שגרמו לו להרגיש שהוא ילד רע. אמרו לו לא לבכות. היכו אותו ביד או במקל. התעללו בו מינית. יכול להיות שהיו אלה הקונפליקטים בין הוריו, או המשפחה הלא מתפקדת, יכול להיות שזה היה האלכוהוליזם של אביו או אמו שזללה כדי למצוא מרגוע לעצמה, או אולי המוות או הנטישה של אחד או שני ההורים. אולי היה זה הלעג של חבריו, ואולי המשפט שנחקק בנשמתו: "תהיה בסדר רק אם…". אולי לא כל הדברים האלה, אולי רק אחד… ואולי משהו אחר. בכל מקרה הילד הזה הרגיש רע.

ככל שהילד הזה גדל, כך הלכה וגברה ההרגשה הרעה. לפעמים היה לו קל להרגיש נאהב בסיוע כמויות גדולות של גלידה. לפעמים הוא הרגיש טוב שהכעס או העצב נעלמו יחד עם כל מה שהקיא. הוא הרגיש טוב כשזלל ואח"כ בלע משלשלים, קיבל אישור להרגשותיו הרעות, והעניש את עצמו. לפעמים הילד הקטן הרגיש שהוא שולט על חייו כשהגביל את מזונו, או רץ במשך 3 שעות ביום. הדבר היחידי שהילד הקטן ידע הוא שהרזייה תעשה את חייו טובים יותר, ושהתמקדות באוכל גורמת לרע להישכח. הילד נעשה בעל משקל-יתר, זלל כדי למלא את החלל בתוכו. "אוכל הוא ידידי היחיד. הוא ינחם אותי". נראה שזה אף פעם לא סיפק את הילד, החלל לא התמלא מעולם, אלא באופן זמני. בנוסף, עודף המשקל עזר לו להרחיק מעליו אנשים, ולהימנע מאפשרות שיפגעו בו. "החיים יהיו טובים יותר אם רק אוכל להפחית במשקל". ספרי בישול, דיאטה זו, דיאטה אחרת, אפייה. שעות אין ספור במטבח בהכנת אוכל. הילד הזה החל לרוקן את גופו לאחר הזלילות… דומה היה שהמתח והשנאה העצמית נמוגים, יחד עם האשמה על הרגשת הרעב לכל-כך הרבה דברים, על היותו אנוכי, על עשיית שגיאות.

משלשלים וגלולות הרזייה, משתנים וצומות. "חיי יהיו טובים כשאוריד במשקל". שואף לשלמות, הילד הזה התחיל להימנע ממזון. לא יותר מ——– קלוריות היום… לא יותר מ———– מחר.
תחושת השליטה לא תיאמן. "אני לא מרגיש טוב", או "כבר אכלתי". לא עוד פרצופים משעשעים, אלא גוף עייף ושבור ניבט אליו מהמראה אומר: "רק עוד קילוגרמים אחדים והחיים יהיו טובים יותר".

כאבי ראש, סחרחורות, עייפות. בידוד ובדידות. פעילות-יתר וחוסר יכולת לישון. כאבי גב וחזה.
מצבי רוח. דיכאון על גבי דיכאון. מחלות.
"בטוח שהחיים יהיו טובים יותר בקרוב…"
ואז…
הילד עם עודף-המשקל, עם המשקל ה"נורמלי", עם תת-המשקל, מת.

הרופאים אמרו:
"התקף לב"
"כשלון תפקודי של הכליות"
"שבץ"
"עשינו כל מה שביכולתנו"

אני בוכה בשביל הילד הזה, שבסוף הרגיש בודד כאילו לאף אחד לא אכפת. הרגיש חסר ערך וטיפש, וכמו משא על אלה שחיים. אני בוכה בשביל הילד הפצוע הזה שחייו הסתיימו בגיל 12, 15, 25, 38, 55, בגלל אכילת-יתר כפייתית, אנורקסיה או בולמיה. אני בוכה כשאני קוראת את המילים החרוטות על המצבה של הילד הזה, על הקבר הקטן הרחוק כל כך עכשיו.

     אני זקוק ליותר זמן כדי לגלות את עצמי האמיתי…
לעוף כמו ציפורים… לצאת לחופשי.
מדוע לא יכולתי להפסיק בטרם מתי?
הייתה זו שנאה לעצמי שנחבאה בתוכי.

הילד הזה יכול להיות כל אחד מאלה שסובלים מאכילה כפייתית, אנורקסיה או בולמיה. זה יכול להיות בעלך או אשתך, אחותך או אחיך, בנך או בתך, המאהב שלך או החבר, הורה או סב, דודה או דוד, אחיינית, אחיין, בן דוד. הם יכולים להיות גברים או נשים, בכל גיל, ומכל גזע ורקע. זו אני, זה אתם, או שזה מישהו שאתם אוהבים או מכירים.

לסבול מהפרעת אכילה זה לסבול ממחלה של ההערכה-העצמית, וממנגנון התמודדות לקוי. הפרעת אכילה היא להיות מכור להתנהגות שמקלה זמנית על היכולת לשכוח בעיות, ולחסום רגשות של דיכאון ושנאה עצמית, מתח וחרדה, אשמה ולחץ. בדיוק כפי שאלכוהול הוא סימפטום של שתיינות, כך האוכל הוא הסימפטום של אנורקסיה, בולמיה או אכילת-יתר כפייתית. הנושאים האמיתיים מתחבאים בלב ובנשמה של כל אחד מהסובלים.

הסיפור תורגם מתוך:
http://www.something-fishy.org/