עפ"י Favazza (1986) ניתן לחלק את הפציעה העצמית לשלושה טיפוסים/סוגים. פגיעה קשה (הכוללת דברים כמו סירוס, קטיעת איברים, עקירת עיניים וכו') היא נדירה יחסית, ובדרך כלל קשורה למצבים פסיכוטיים. פציעה עצמית סטריאוטיפית כוללת את הטחת-הראש הקצבית וכו', נצפית אצל אוטיסטים, מפגרים ופסיכוטיים. הסוג הנפוץ ביותר, והנושא של האתר הזה נקרא שטחי או מתון. זה יכול לכלול חתכים, כוויות, שריטות, מריטת-שיער, שבירת-עצמות, מכות, הפרעה להחלמת פצעים, וכל דרך שהיא הגורמת לחבלה עצמית. גם במחקרים קליניים וגם בסקרים בלתי רשמיים, הדרך הפופולרית ביותר היא חתכים, ואזורי הגוף הנפוצים ביותר הם שורש כף-היד, הזרוע והחלק הפנימי של הירך. אנשים רבים השתמשו ביותר מדרך אחת, אבל אפילו להם היתה שיטה אחת או שתיים ואזורי גוף מועדפים.

פגיעה עצמית קומפולסיבית
עפ"י Favazza (1986) אפשר להוסיף ולחלק גם את הפציעה העצמית המתונה לשלושה טיפוסים: קומפולסיבי, אקראי וחזרתי. הקומפולסיבית שונה במהותה משתי האחרות, והיא קשורה יותר להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD).
היא כוללת מריטת -שיער, חיטוט בעור, וקילוף העור לצורך הסרת פגמים נראים. מעשים אלה עשויים להיות חלק מהטקסים של ההפרעה, כשמעורבות בהן מחשבות אובססיביות. לפציעה העצמית הקומפולסיבית יש בד"כ אופי ושורשים שונים מאלו של האימפולסיבית.

פגיעה עצמית אימפולסיבית
גם האקראית וגם החזרתית הן פעולות אימפולסיביות, וההבדל ביניהן נראה כעניין של כמות. האקראית מתבצעת לרוב ע"י אנשים שלבד מזמן הפגיעה אינם חושבים על הנושא, ואינם תופשים את עצמם כפוצעים את עצמם. אצלם זה בד"כ סימפטום של הפרעה נפשית אחרת.

מה שמתחיל כפציעה עצמית אקראית עלול להסלים לפציעה עצמית חזרתית, שנחשבת ע"י אנשי מקצוע רבים לציר נפרד של הפרעת שליטה-בדחפים. Favazza מציע להתייחס אליה כך, עד אשר פציעה עצמית תוכר כקטגוריה נפרדת ב-DSM .

פציעה עצמית חזרתית מאופיינת ע"י התמקדות במחשבות על פציעה עצמית אפילו בזמן שהיא לא מבוצעת בפועל, והזיהוי-העצמי הוא של פציעה עצמית (Favazza, 1996). פציעה עצמית אקראית הופכת לחזרתית, כאשר מה שהיה קודם סימפטום, הופך עכשיו למחלה כשלעצמה (כמו שניתן לראות בדרך בה רבים מאלו שפוצעים את עצמם מתארים את הפציעה העצמית כ- "ממכרת"). היא אימפולסיבית מטבעה, ולעיתים קרובות הופכת לתגובה רפלקסיבית לכל סוג של מתח, חיובי או שלילי. כמו מעשנים המחפשים סיגריה כאשר הם מוצפים, כך הפ.ע. מחפשים מצית, או סכין גילוח, או חגורה כשהדברים נעשים 'יותר מדי' עבורם.

במחקר על בולימיות שפוגעות בעצמן ניסו Santonastaso & Favaro (1998) לעשות הבחנה בין אלה מהמעשים שהיו קומפולסיביים בטבעם, לבין האימפולסיביים. הם מדווחים שהקאות, כסיסת צפורניים חמורה, ותלישת שיער – יש בהם הרבה מהפקטור הקומפולסיבי, בזמן שניסיונות התאבדות, שימוש לרעה במשלשלים, חיתוך עצמי וכוויות עשירים בפקטור האימפולסיבי.

ומה עכשיו? אולי מישהו מהיקרים לכם נתן לכם את הכבוד בכך שבטח בכם, וחשף בפניכם את סוד הפציעה העצמית שלו, או שגיליתם זאת במקרה. ללא קשר לדרך בה התוודעתם לתופעה, עכשיו אתם יודעים על-כך, ואינכם יכולים להתעלם – אתם צריכים להגיב בדרך כלשהי. להלן מספר קווים מנחים להתמודד עם פציעה עצמית אצל חבר או בן משפחה.

אל תיקחו זאת באופן אישי

התנהגות של פציעה עצמית קשורה יותר למי שעושה אותה מאשר לאחרים סביבו. האדם שאתם מודאגים לגביו אינו חותך, שורף, מכה או מה שלא יהיה, רק כדי לגרום לכם להרגיש רעים או אשמים. אפילו אם זה מורגש כמניפולציה, קרוב לוודאי שלא זו הכוונה. אנשים בדרך כלל אינם פוצעים את עצמם כדי להיות דרמטיים, להרגיז אחרים, או להעביר מסר.

למדו את עצמכם 

השיגו מה שיותר אינפורמציה על פציעה עצמית באופן כללי. מאמר זה הוא התחלה טובה; יש גם כמה ספרים מאד אינפורמטיביים, במיוחד:

Bodies Under Siege by Favazza

,The Scarred Soul by Alderman

,A Bright Red Scream by Strong.

הראשון הוא יותר אקדמי באופיו, השני מתמקד בעזרה-עצמית, והשלישי מייצג את קולם של אלו הפוצעים את עצמם המדברים על מה הם עושים ומדוע – זה מאפשר לך להיכנס לתוך ראשם של אנשים שפוצעים-עצמם. כולם מכילים אינפורמציה רבת-ערך ועצות.

הבינו את הרגשותיכם

היו כנים עם עצמכם באשר לאופן בו הפציעה העצמית הזאת גורמת לכם להרגיש. אל תעמידו פנים כלפי עצמכם שזה בסדר אם זה לא – אנשים רבים רואים בפציעה עצמית משהו דוחה, מפחיד או מתגרה/מכעיס (Favazza, 1996 Alderman, 1997) .אם אתם זקוקים לעזרה בהתמודדות עם הרגשות שהפציעה העצמית עוררה בכם, מצאו מטפל טוב. היזהרו, בכל אופן, מניסיון לקבל "טיפול-תחליפי" עבור החבר או בן-המשפחה – מה שקורה בפגישות הטיפוליות נשאר ביניכם לבין המטפל שלכם. אל תבקשו מהמטפל שלכם לנסות לאבחן או לטפל באדם לגביו אתם מודאגים, ואם האדם שפוצע את עצמו מחפש טיפול, דאגו לכך שהוא יפנה למישהו אחר. אל תדונו בתכנים של הטיפול שלכם אלא במונחים כלליים ביותר, ולעולםאל תאמרו משהו כגון "המטפל שלי אמר שאת צריכה…" טיפול הוא מכשיר להבנה-עצמית ולא לגרימת שנוי אצל האחר.

היו תומכים מבלי לעודד את ההתנהגות

חשוב מאד שהחברה שלכם, או המאהבת, הילדה, האחות, ידעו שאתם יכולים לעשות את ההפרדה בין מי שהן לבין מה שהן עושות, ושהאהבה שלכם אינה תלויה בכך אם הן פוצע את עצמו או לא. היו נגישים במידת האפשר. שימו בצד את רגשות הדחייה או הפחד האישיים שלכם לגבי ההתנהגות, והתמקדו במה קורה עם האדם אותו אתם אוהבים.

מספר דרכים טובות להפגנת תמיכה כוללות

– אל תמנעו מהנושא של פציעה-עצמית. דאגו לכך שיהיה ברור שאתם מוכנים לדבר, ואז לכו בעקבות האדם, לכיוון אליו הוא מוביל. הבהירו לו שאם אינכם מעלים את הנושא, זה משום שאתם מכבדים את המרחב שלו, לא בגלל תחושת דחייה.
– עשו את הצעד הפותח. "אני יודע שלפעמים את מכאיבה לעצמך, והייתי רוצה להבין את זה. אנשים עושים זאת מכל מיני סיבות; אם תוכלי לעזור לי להבין את הסיבות שלך, אהיה אסיר תודה". אל תלחצו לאחר מכן; אם האדם יאמר שהוא מעדיף לא לדבר על כך, קבלו זאת ועזבו את הנושא, אולי תזכירו להם שאתם מוכנים להקשיב אם אי פעם כן ירצו לדבר על זה.
– היו נגישים. אתם לא יכולים להוות תמיכה למישהו אם אי אפשר להשיג אתכם.
– הציבו גבולות הגיוניים. "אני לא עומד בזה לדבר איתך בזמן שאת ממש חותכת את עצמך, משום שמאד אכפת לי ממך, וכואב לי יותר מדי לראות אותך עושה זאת" – זו, לדוגמא, הצהרה הגיונית. "אפסיק לאהוב אותך אם תחתכי את עצמך" זה לא הגיוני אם המטרה שלך היא לשמור על הקשר.
– הבהירו ע"י התנהגותכם שהאדם אינו זקוק לפציעה עצמית כדי לזכות באהבה או אכפתיות מכם. היו חופשיים בבטויי האהבה והאכפתיות אפילו אם הם לא תמיד נענים. אל תיסוגו מאהבתכם אליו/ה. הדרך למנוע עידוד ההתנהגות של פציעה עצמית היא להיות עקבי באכפתיות, כך שהדאגה שבאה לאחר הפציעה העצמית אין בה שום דבר יוצא דופן או מיוחד.
– ספקו הסחת-דעת אם זה נחוץ. לפעמים הסחת-הדעת (הליכה לסרט או לטיול או לאכילת גלידה; שיחה על נושא שאין לו כל קשר עם פציעה עצמית) עושה פלאים. אם מישהו שאכפת לך ממנו מרגיש מדוכא, לפעמים אתה יכול לעזור ע"י כך שתביא משהו נעים ומסיח-דעת אל תוך חייו. זה אינו אומר שעליך להתעלם מרגשותיו; אתה מכיר בכך שהוא מרגיש איום, ועדיין יכול לעשות משהו נחמד ומסיח-דעת. (זה לא אותו הדבר כמו לשדל אותם לצאת ממצב-הרוח או להגיד להם פשוט להתגבר על זה – זהו ניסיון לשבור מעגל שלילי ע"י תוספת של משהו חיובי. זה יכול להיות משהו פשוט כמו להביא לו פרח. יחד עם זאת, אל תצפו ממאמציכם להיות תרופת פלא נצחית; זו פשוט טכניקה לשיפור המצב הרגעי).
– אם אתם גרים בנפרד מהאדם לו אתם דואגים, הציעו לו מקום פיזי בטוח: " אני דואג לך; האם תבואי לישון בביתי הלילה?" אפילו אם ההצעה נדחית, עצם הידיעה שהיא קיימת, יכולה להיות מנחמת.
– אל תשאלו "האם יש משהו שאני יכול לעשות?" מצאו דברים שאתם מסוגלים לעשות ושאלו: "מותר לי?" אנשים שממש מרגישים רע, לעיתים קרובות אפילו אינם מסוגלים לחשוב על משהו שישפר את הרגשתם; הצעה לקחתם לסרט או לשטוף כלים (אם זה נעשה בדרך לא-שיפוטית), באמת יכולה לעזור מאד. מעשי חיבה ספונטניים ("ראיתי את הפרח הזה בחנות ואני יודע שתשמחי לקבל אותו") יכולים לחולל פלאים.

טפלו בעצמכם

זה נשמע כמו עבודה קשה, וזה אכן כך. ואם אתם מנסים להיות לגמרי תומכים למישהו אחר 24/7, אתם עומדים לכלות את כוחכם (והם יישארו ללא שום תמריץ חלופי). אתם חייבים למצוא דרכים להיענות גם לצרכים של עצמכם.

קחו פסקי-זמן כשאתם זקוקים להם. בזמן שאתם מציבים גבולות, זכרו שככל שאתם אוהבים מישהו, לפעמים גם תצטרכו להתרחק ממנו לזמן מה. אמרו לאדם שלפעמים אתם צריכים לטעון את הבטריות ושזה לא קשור לאהבתכם אותו/אותה. אל תפגעו בזמן האישי הזה שלכם אלא במצבי חירום אמיתיים של חיים-או-מוות.

האיזון כאן הוא ערמומי, משום שאם אתם מתרחקים יותר ויותר, אתם יכולים לקבל תגובות של משברים מתעצמים מהאדם האחר. אם אתם מאפשרים להם לדעת שהם לא צריכים להיות על סף מוות כדי לקבל אהבה ותשומת-לב מכם, אתם יכולים לקחת הפסקות מבלי להוציא את האחר משווי משקל. המפתח הוא יצירת אמון, תהליך שייקח זמן מה. ברגע שתוכיחו שאינכם כאלה שבורחים למראה סימן המצוקה הראשון, תוכלו להתרחק במצבים לא-משבריים מבלי לעורר תגובה משברית.

אולטימטומים אינם עובדים. לעולם

לאהוב מישהו/יא שפוצע עצמו זה תרגיל בהכרת מגבלותיכם. לא משנה עד כמה אכפת לכם ממישהו, אינכם יכולים לאלץ אותו לפעול כפי שהייתם רוצים. אני עדיין לא שמעתי על מקרה אחד שבו האולטימטום עבד. לפעמים הפציעה העצמית מודחקת לזמן מה, אבל כשאח"כ היא עולה על פני השטח, היא לעיתים קרובות הרבה יותר הרסנית וקשה משהיתה קודם. לפעמים ההתנהגות רק יורדת למחתרת. החרמת כלי הפציעה היא מעבר לחסרת ערך. היא מסוכנת. זה מעודד את האנשים למצוא פתרונות אחרים, לעיתים מסוכנים יותר.

ענישה רק מזינה את מעגל השנאה-העצמית ואי-הנעימות שמובילים לפציעה עצמית. האשמה עושה את אותו הדבר. שני אלה נפוצים מאד, ושניהם גורמים למצב להחמיר. הטעות העיקרית כאן היא האמונה שהפציעה העצמית קשורה אליכם. כמעט תמיד אין זה נכון.

קבלו את מגבלותיכם.

הכירו בכאב של היקר/ה לכם

הכרה וקבלת העובדה שמישהו כואב, אינן גורמות לכאב להעלם, אבל יכולות לעשות אותו נסבל יותר. תנו להם לדעת שאתם מבינים שפציעה עצמית אינה ניסיון להיות עקשן במזיד, או להקשות על חייכם, או להיות בלתי-נעימים; הכירו בכך שזה נגרם כתוצאה מכאב עצום שאינם מוצאים דרך אחרת להקהותו. היו מלאי-תקווה לגבי האפשרות של למידת דרכי התמודדות אחרות עם כאב. אם הם פתוחים לכך – שוחחו איתם על אפשרויות טיפול.

אל תעשו דברים בכוח

אם אתם עושים מחוות והן נדחות, אתם יכולים לסגת לימים או שבועות אחדים. אל תדחפו את זה בכוח. יש אנשים שזקוקים לזמן כדי להחליט לתת אמון במישהו אחר, במיוחד אם הם קבלו הרבה פידבקים שליליים לגבי הפציעה העצמית שלהם קודם לכן. היו סבלניים.

אתרים נוספים ברשת

http://users.imag.net/~lon.safe/

http://www.angelfire.com/il2/figskating/issues/si.html
http://www.healthyplace.com/Communities/Self_Injury/healingtouch/index.html

 

ככל שנרצה שכך יהיה, פציעה-עצמית אינה משהו שאפשר לקפל בתוך פינה קטנה של החיים, מקום בו היא אינה נוגעת בשום דבר אחר. אפילו לאחר שחדלת, זה ממשיך להשפיע על מי שאת ואיך את מתקשרת עם אנשים. הצלקות מגלידות, אבל לעולם אינן נעלמות לגמרי. תחושות ניכור עשויות לשקוע אבל עדיין לארוב מאחורי הקלעים. אם את עדיין פוגעת בעצמך, החיים נעשים אפילו עוד יותר מסובכים. פרק זה מכוון להציע מספר תשובות לשאלות הייחודיות שפ.ע. מביאה לחייך: לספר לאחרים, לענות על שאלות מביכות/פולשניות, הסתרה וריפוי צלקות, ומספר עצות רפואיות. אני לא רופאה, ודפים אלה מובאים למטרת אינפורמציה בלבד. אין כוונה לאבחן או לטפל.

יציאה מהארון

להודות בפני האנשים שבחייך שאת פוצעת את עצמך מקבילה במידה רבה לתהליך היציאה מהארון של הומוסקסואלים. רשימת הדברים אותם את צריכה לקחת בחשבון כשאת מחליטה לספר לאלה שאת אוהבת על דרך ההתמודדות שלך עם לחצים, לקוחה מרשימת ה- "יציאה-מהארון" של Kaufman & Bass (1996).

ההנחה כאן היא שתספרי לאנשים על הפציעה העצמית שלך בשיחה, אבל זו אינה הדרך היחידה לצאת מהארון. חלק מהאנשים מצאו שלכתוב את כל מה שהם רוצים להגיד ולתת את זה למישהו, זו דרך שעבדה בשבילם. אם את בוחרת בדרך זו, לכי עם הקו המנחה הכללי שלמטה, וודאי שתישארי זמינה לשיחה אחרי שאותו אדם קרא את מה שכתבת לו. אם את מחליטה לעשות זאת באמצעות אימייל, הייתי מציעה שתמשיכי מיד לאחר מכן בצ'ט או בטלפון.

היי מוכנה, למרות זאת, לתת לאדם השני זמן לעכל – אם את מנסה להמשיך והוא אומר: "הייתי רוצה לחשוב על זה זמן מה", תני לו מרחב. בקשי ממנו להגיד לך מתי הוא מוכן לדבר, והניחי לו.

היי רגישה לרגשות של האחרים

זה יכול להיות קשה כמעט באותה מידה עבורם לשמוע את זה, כמו לך לספר להם. הביני שקרוב לוודאי הם תוהים מה רע עשו, ואיך היו יכולים למנוע ממך כל-כך הרבה כאב, או מדוע "חלית". את לא צריכה לקבל את השיפוט הערכי שלהם לגבי פציעה עצמית אבל היי פתוחה לשמוע מה יש להם לומר לגבי זה. את יכולה ללמוד משהו, וללמד אותם הרבה.

הסבירי שיציאה מהארון היא מעשה של אהבה 

הניחי להם לדעת שהחלטתך לספר להם על הפציעה העצמית היא סימן של אהבתך אותם וביטחונך בהם. לרוב, אדם מחליט לספר למישהו על הפציעה העצמית שלו/ה מפני שהוא אוהב אותו, רוצה או זקוק לתמיכה האוהבת שלו, ועייף מלהסתיר חלק שלם שלו/שלה מפניו. הרצון להיות פתוח ולתת אמון גוברת על הפחד מדחייה, שנאה או גועל. הבהירי לאדם לו את מספרת על הפציעה העצמית שאת לא מנסה להעניש, לתמרן או להעמיס עליו רגשי אשמה.

בחרי מקום פרטי וללא הגבלת זמן

זה עסק רציני. בחרי בזמן שבו כל הנוגעים בדבר יהיו זמינים לשיחה ארוכה. עשי זאת במקום בו כולם ירגישו בנוח, ושבו לא יהיה חשש שמישהו אחר יאזין. אם את ממהרת או פוחדת שאנשים אחרים בסביבה ישמעו ויגיבו, לא תוכלי להעניק את מלוא תשומת הלב לשיחה, וכך גם כל אחד אחר.

אל תספרי לאחרים בכעס

אל תשתמשי בפציעה העצמית שלך כבנשק: "טוב, תראה, אתה גרמת לי לחתוך/לכוות/להכות!" כדי לקבל את האהבה וההבנה אותם את מחפשת, את צריכה לתת קצת בחזרה. השאלה אם אותם אנשים להם בחרת לספר את סודך תרמו לבעיה שהובילה לפציעה העצמית או לא – אינה רלוונטית לשיחת היציאה-מהארון. אם את מתחילה לכעוס ולהאשים, את גורמת לאחרים להיכנס להתגוננות והם יכעסו. כל התהליך יתקע, ויהפוך להיות מאד בלתי נעים ובלתי יעיל. שימוש בפציעה עצמית כבנשק גם יגביר, קרוב לודאי, את הסיכוי שאותם אנשים בפניהם תתוודי, יגיבו בדיוק בדרך בה קיווית שלא יגיבו.

חשבי על האפשרות לצרף בן/בת-ברית

אם יש לך חברה או מטפלת שמבינים את הפציעה העצמית שלך, אולי תרצי לבקש מהם להיות נוכחים בשיחה. צד שלישי ניטרלי יכול לעזור לשמור על אוירה רגועה.

ספקי אינפורמציה רבה ככל האפשר

ככל שיודעים יותר על משהו, כך פוחדים ממנו פחות. אנשים רבים מעולם לא שמעו על פציעה עצמית או לחילופין – קראו כתבות סנסציוניות בצהובונים. היי מוכנה לתת להם ספרים או שמות ספרים, מאמרים, כתובות אתרים ברשת וכו'. אספי אינפורמציה רבה ככל האפשר כך שתוכלי לענות על שאלותיהם במדויק ובכנות.

היי מוכנה לענות על שאלותיהם

יכול להיות שתצטרכי ללמד אותם על פציעה עצמית. עודדי אותם לשאול כל שאלה שיש להם. אם הם שואלים משהו שאין לך תשובה לגביו, השיבי: "אני לא יודעת" או "אני לא יכולה לומר" או אפילו "אני מעדיפה לא להיכנס לזה עכשיו". היי פתוחה ככל שתוכלי. יכול להיות שתרצי לצפות את שאלותיהם מראש ולהכין את עצמך לתשובות לפני היציאה-מהארון. את יכולה לשאול אנשים שכבר עשו זאת, ולקבל כמה רעיונות.

את גם צריכה שתהיה לך איזושהי תוכנית בראש לגבי מה את רוצה לעשות בנוגע לפציעה העצמית שלך – הם עומדים לשאול את זה. האם את מעונינת בטיפול? מאיזה סוג? אם לא, מה הרציונל שעומד מאחורי הסירוב? האם את רוצה שהם יעזרו לך לחדול או לשלוט בזה? איך הם יכולים לעזור? איזו התנהגות שלהם פולשנית מדי ואיזו לא? זה הזמן המתאים להתחיל להציב גבולות.

לא הכרחי להעלות את הנושאים המטרידים ביותר כבר בשיחה הראשונה

אל תתחילי בתיאור צבעוני מפורט של אותה פעם בה נזקקת ל-43 תפרים ועירוי. קרוב לודאי שהכי טוב זה להימנע מתיאור גרפי של מה שאת עושה; אם את נשאלת על כך, פשוט תעני: "אני חותכת לעצמי את הזרוע" או "אני מכה בקיר עד שיש לי חבורות" או כל דבר אחר. נסי לא להעמיס עליהם יותר מדי בשיחה הראשונה. את יכולה לתת להם פרטים (אם זה הכרחי) בשיחה אחרת.

סמכי על יכולת השיפוט של עצמך

עשי מה שנראה לך טבעי. את מכירה את עצמך ואת משפחתך ואת חבריך הרבה יותר טוב מאשר אני אכיר אותם אי-פעם.

המשיכי לתקשר

היי מוכנה לדבר עם האנשים אותם שיתפת בסודך על תגובותיך, ובקשי מהם לשתף אותך במחשבותיהם. תקשורת נעשית לשני הכוונים.

 

צלקות 

עבור חלק מהאנשים, צלקות אינן הנושא – הם פוצעים-עצמם בדרכים שאינן משאירות צלקות קבועות, או שהם פוצעים-עצמם רק במקומות מוסתרים. למרות זאת, לרוב האנשים שחותכים או כווים נגרמות צלקות. חלק מהאנשים אוהבים את הצלקות שלהם ומתייחסים אליהן כאל פציעות מלחמה או אפילו מפת-החיים. רבים אחרים שונאים את הצלקות ומחפשים דרכים להיפטר מהן. שתי הגישות תקפות באותה מידה.

שתי השאלות הנפוצות ביותר ששמעתי הן: "איך להסביר אותן" ו- "איך להעלים אותן"

התמודדות עם שאלות מביכות

זה קורה במוקדם או במאוחר – את בביה"ס או בעבודה, באוטובוס או בחנות, ומישהו מבחין: "מה קרה ל- (יד, רגל, פנים או מה שלא יהיה) שלך"?

אנשים בד"כ לא מנסים לגרום לך מבוכה. לעיתים קרובות הם רק מנסים לפתוח בשיחה; הם לא באמת רוצים לדעת למה יש לך צלקות, אבל זה משהו להגיד, להתחיל שיחה. בכל מקרה, את תקועה עם הצורך לתת תשובה.

לעיתים קרובות הפתרון הפשוט ביותר הוא לעטות חצי חיוך או מבט נוגה ולהשיב: "זה סיפור ארוך". ואז לשנות נושא. זה מסיט את תשומת לבם של מרבית האנשים; אם הם מתעקשים, את יכולה לומר: "אני ממש מעדיפה לא לדבר על זה". את יכולה להיות קצת קרה כאן – אחרי הכל, הם עצמם מתנהגים קצת בגסות כשהם שואלים שאלות אישיות ולא מאפשרים לך להימנע ממתן תשובה.

מצד שני, את יכולה לנסות כמה מההצעות שלהלן. קרוב לוודאי שלא תשתמשי ברובן, אבל קראי אותן רק בשביל השעשוע:

* עשיתי מין בלתי-מוגן עם קיפוד.
* היה לי ויכוח עם החתול השכונתי.
* טוב, הרשו לי לומר לכם, לעולם, לעולם, בשום נסיבות, אל תקבעו פגישה עם מישהו שהכרתם באינטרנט.
* אני נוהגת ליפול מצוקים במרדף אחרי ציפורים.
* הפסדתי בקרב עם פחית שימורים.
* אומר זאת כך: כשמזהירים אותך לא להאכיל את הדובים, יש להם סיבה טובה.
* "איזה צלקות"? בד"כ הם מגיבים: "אלה", ולכך אני עונה: "אני לא רואה כלום".
* הקולות פקדו עלי לעשות את זה,
(ועוד, ועוד, ועוד כגון אלה, כיד הדמיון הטובה עליך…), או –
* אני עשיתי את זה לעצמי (היי, לפעמים כנות עובדת)

התמודדות עם הצלקות עצמן

אם את שונאת את הצלקות שלך ורוצה לעשות משהו לגביהן, יש לך שתי אפשרויות: את יכולה למצוא דרכים להסתיר אותן, או את יכולה לנסות לרפא/ למזער אותן.

הסתרת הצלקות

לפעמים ניתן להסתיר את הצלקות:

* צלקות בפרקי הידיים ניתנות להסתרה ע"י שרוולים ארוכים, צמידים או שעונים.
* בקיץ, לבשי חולצה עם שרוולים ארוכים מבד קל.
* רעיון אחר לקיץ הוא ללבוש חולצה פתוחה עם שרוולים ארוכים מעל טי-שירט. אם מישהו שואל, אפשר להגיד לו שאת חוששת מחשיפה לשמש.
* חלק מצלקות הרגליים אצל נשים ניתנות להסתרה בעזרת גרביונים.
* חלק מהצלקות אפשר להסתיר בעזרת איפור מתאים.

ריפוי צלקות

קרוב לוודאי שהצעד הראשון לקראת ריפוי הצלקות הוא טיפול טוב ונכון בפצעים. שיטות הטיפול הרפואי והאסתטי מתקדמות ויעילות ביותר, וניתן לקבל אינפורמציה עדכנית במרפאות.

ניתוח פלסטי יכול להיות יעיל לחלק מהצלקות, אבל הוא מאד יקר ומשאיר צלקות משלו. אם החלטת בכל זאת על ניתוח פלסטי, תצטרכי לשכנע את הרופא שלך שחדלת לחלוטין מפ.ע. רוב הרופאים לא יעזרו לך אם יחשבו שאת עלולה להמשיך ולפצוע עצמך גם לאחר הניתוח. חלקם ידרשו כתנאי מוקדם את הפסקת הפציעה העצמית, לפרק זמן מסוים בטרם יקבלו החלטה.

זהו מקור אינפורמציה טוב לגבי צלקות וטיפולים בהן.

זכרי ששום דרך לא תעלים את הצלקת לחלוטין; טיפולים יכולים רק לשנות את הצורה, הגודל והבולטות שלה.

נקודות התייחסות בריאותיות עבור האנשים שחותכים-עצמם

אם את עדיין פוגעת בעצמך כדרך להתמודד עם מצבים מציפים, את חייבת לשים לב לבריאותך ולבדוק את עצמך בכל הנוגע לסימפטומים של אנמיה או התייבשות.

אם את חותכת את עצמך, את מאבדת שני דברים חשובים: נוזלים (פלסמה), וכדוריות-דם אדומות. הגוף יכול להחזיר לעצמו את הפלסמה תוך 48 שעות, בתנאי שאת שותה מספיק נוזלים. לכדוריות הדם-האדומות ייקח כחודשיים לחדש את המלאי.

התייבשות יכולה לגרום לך לשוק. הסימפטומים העיקריים הם סחרחורת, במיוחד בזמן שינוי תנוחה (למשל, קימה לעמידה לאחר שכיבה). יכול להיות גם שהדופק שלך יהיה מהיר מאד. אם ההתייבשות חמורה (הסחרחורת חזקה, העיניים שקועות, את לא מצליחה להחזיק נוזלים בתוכך, עורך לח ודביק ואת מרגישה חלשה) גשי מיד לרופא – הוא ייתן לך עירוי נוזלים ותרגישי טוב לאחר כמה שעות. כדי להימנע מלהגיע למצב זה, דאגי לשתות 8 כוסות נוזלים מדי יום (יותר מזה בימים בהם את מאבדת דם). אם את מרגישה סחרחורת אחרי פציעה עצמית שתי כמה שיותר מים או מיץ, והשגיחי על עצמך מבחינת סימפטומים של שוק.

אנמיה מתרחשת כתוצאה ממחסור בברזל בשעה שאת מאבדת כדוריות-דם אדומות. אם את אנמית, תהיי חיוורת ותרגישי מאד חלשה. יכול להיות שתהיי עצבנית וקצרת נשימה, ופשוט תרגישי רע. אם יש לך סימפטומים כאלה את יכולה לפנות לרופא שיאשר את האנמיה; במקרה זה הוא ייתן לך תחליפי ברזל וויטמין C, ותרגישי טוב יותר לאחר מספר חודשים. אם את רוצה למנוע מעצמך להגיע למצב זה, ועדיין אינך מוכנה לחדול מלחתוך עצמך, את צריכה לקחת ויטמינים מדי יום, ולעצור את הדימום מהפצעים מהר ככל האפשר.

מאמר זה מכיל מגוון דרכים בעזרתן את/ה יכול/ה לחדול בעצמך לחתוך, לשרוף, לחבל, ברגע זה.

איך אני יודע אם אני מוכן/בשל להפסיק?

ההחלטה להפסיק את הפציעה-העצמית היא החלטה מאד אישית. את עשויה לחשוב על כך זמן רב בטרם תחליטי שאת מחויבת לחיים ללא צלקות וחבלות. אל תתאכזבי אם הגעת למסקנה שהזמן עדיין אינו נכון עבורך להפסיק; את עדיין יכולה להשיג יותר שליטה על הפציעה העצמית ע"י בחירת מתי ובאיזו מידה לפצוע-עצמך, ע"י קביעת גבולות לפציעה העצמית, וע"י לקיחת אחריות על כך. אם את בוחרת לעשות זאת, את חייבת לדאוג לכך שתהיי בטוחה בזמן שאת פוגעת בעצמך: אל תשתתפי עם אחרים בשימוש באמצעי הפציעה, וחשוב שיהיה לך ידע בסיסי בעזרה ראשונה לצורך טיפול בפצעים.

אלדרמן (1997) מציעה רשימה חיונית זו של דברים שעליך לשאול את עצמך לפני שאת מתחילה לפסוע בדרכך החוצה מפ.ע. זה אינו הכרחי שתוכלי להשיב על כל השאלות ב"כן", אבל ככל שרבים יותר הדברים אותם את יכולה לארגן עבור עצמך, כך יהיה לך יותר קל להפסיק לפצוע את עצמך. למרות שלא הכרחי שכל הקריטריונים כאן יהיו נכונים לך לפני הפסקת הפציעה העצמית, ככל שהם יהיו רבים יותר, כך ייטב.

– יש לי מערכת רגשית יציבה ותומכת של חברים, משפחה, אנשי מקצוע, בהם אני יכולה להיעזר אם ארגיש שאני עומדת לפצוע את עצמי.
– יש לפחות שני אנשים בחיים שלי אליהם אני יכולה להתקשר אם אני רוצה לפצוע את עצמי.
– אני מרגישה לפחות מידה מסוימת של נוחות לדבר על פציעה עצמית עם שלושה אנשים שונים.
– יש לי רשימה של לפחות 10 דברים שאני יכולה לעשות במקום להכאיב לעצמי.
– יש לי מקום אליו אני יכולה ללכת אם אני צריכה לעזוב את הבית כדי לא לפגוע בעצמי.
– יש לי ביטחון שאוכל להיפטר מכל האמצעים בהם אני עלולה להשתמש לצורך הפציעה העצמית.
– אמרתי לשני אנשים לפחות שאני עומדת להפסיק לפצוע את עצמי.
– אני מוכנה להרגיש לא נוח, מבוהלת ומתוסכלת.
– אני מרגישה ביטחון שאוכל להמשיך לחשוב על פציעה עצמית מבלי לבצע זאת הלכה למעשה.
– אני רוצה להפסיק לפגוע בעצמי.

איך אני מפסיקה? ובכל מקרה, האם חלק מהטכניקות האלה אינן "רעות" בדיוק כמו פציעה עצמית?

קיימות מספר אסטרטגיות אופייניות ליישוב מיידי של הרגע המשברי. המועדפת עלי היא לעשות כל דבר שאינו פציעה עצמית והמייצר תחושות חזקות: למעוך קוביות קרח, לעשות אמבטיה קרה או מקלחת חמה או קרה, לטעום משהו מתובל מאד (פלפל שחור, שורש ג'ינג'ר, לימון וכו'), לשים משהו בעל ריח חזק מאד מתחת לאף, לעשות סקס וכו'.

אסטרטגיות אלה עובדות משום שהאמוציות החזקות שמעוררות את הפציעה העצמית הן ארעיות; הן באות והולכות כמו גלים, ואם את יכולה לעמוד באחת מהן, יש לך מרחב נשימה לפני הבאה. ככל שתוכלי לעמוד ביותר גלים, כך תהיי חזקה יותר.

אבל, נשאלת השאלה, האם אין טכניקות אלה חופפות להענשה העצמית ע"י חיתוך או כוויה או הכאה או מה שלא יהיה? ההבדל הוא שכל אלה אינם גורמים לתוצאות מתמשכות. אם את מועכת קוביית קרח עד שהיא נמסה, או תוחבת את אצבעותיך לגלידה למספר דקות – זה יכאב, אבל לא ישאיר צלקות. זה לא ישאיר שום דבר שתצטרכי להסבירו לאחר מכן. קרוב לוודאי שלא תרגישי אשמה אח"כ – מעט מטופשת, אולי, וגאווה על-כך שעברת את המשבר ללא פציעה עצמית.

דרך זו של הסחת-דעת אינה מכוונת לרפא את המקור הפציעה העצמית; אינך יכולה להשתתף במרתון כשאת עייפה אפילו מלחצות את החדר. הטכניקות האלה מיועדות לעזור לך לעבור את הרגעים הקשים מבלי להפוך אותם לקשים יותר עבורך לטווח ארוך. הן כמו אופני כושר, והן מלמדות אותך שאת יכולה לעבור את המשבר מבלי לפגוע בעצמך. את תעדני אותן, ואפילו תמציאי לעצמך מנגנוני התמודדות יעילים יותר, בהמשך, כשהדחף לפציעה עצמית יפחת ויאבד את האחיזה שיש לו בחייך. השתמשי בשיטות ביניים אלו כדי להוכיח לעצמך שאת יכולה להתמודד עם לחץ, מבלי לפצוע את עצמך לצמיתות. בכל פעם שאת מצליחה בכך את צוברת לזכותך נקודות נוספות, והופכת את הפציעה העצמית לבעלת פחות סיכויים לקרות במשבר הבא.

המשימה הראשונה שלך ברגע שהחלטת להפסיק היא לשבור את המעגל, להכריח את עצמך להתנסות בדרכי התמודדות חדשות. ואכן עליך להכריח את עצמך לעשות זאת; זה לא בא סתם כך. את לא יכולה סתם כך לחשוב באופן תיאורטי על טכניקות התמודדות חדשות, ואז יום בהיר אחד החיים שלך ישתנו. את חייבת לעבוד, להיאבק, להכריח את עצמך לעשות דברים שונים. כשאת לוקחת את הסכין או המצית, או עומדת להכות בקיר, את חייבת לקבל החלטה מודעת לעשות משהו אחר. בהתחלה, המשהו האחר יהיה ברמה מאד ראשונית, אולי אפילו משהו מעניש, וזה בסדר – הדבר החשוב הוא שקיבלת החלטה. בחרת לעשות משהו אחר. אפילו אם לא תקבלי את ההחלטה הזו בפעם הבאה, שום דבר כבר לא ייקח ממך את הרגע הזה של שליטה. אם את בוחרת לפצוע את עצמך במשבר הבא, את כבר תדעי שזו בחירה, שמרמזת על קיומן של בחירות נוספות. זה מוציא את חוסר-האונים מהמשוואה.

אז מה אני עושה במקום?

אנשים רבים מנסים פעילויות אלטרנטיביות כפי שתואר למעלה ומדווחים שלפעמים זה עוזר ולפעמים לא. דרך אחת כדי להגביר את הסיכוי להצלחת התחליף/הסחת הדעת בהרגעת הדחף לפציעה עצמית הוא להתאים את מה שאת עושה לאיך שאת מרגישה ברגע הנתון.

ראשית, קחי לעצמך רגע כדי להסתכל מעבר לדחף. מה את מרגישה? האם את כועסת? מתוסכלת? חסרת מנוחה? עצובה? משתוקקת להרגשה של פציעה עצמית ? מרגישה מנותקת, לא-ממשית או חסרת-תחושה?

לאחר מכן, התאימי את הפעילות להרגשה. להלן מספר דוגמאות:

כועסת, מתוסכלת, חסרת מנוחה

נסי משהו פיזי ואלים, משהו שאינו מכוון ליצור חי:
בעזרת בקבוק פלסטיק ריק חתכי או שרטי לוח קרטון או חולצה או גרב ישנים.
השתמשי בבובת בד ישנה כדי לייצג את מה/מי שאת כועסת עליו. חתכי וקרעי אותה במקום את עצמך.
שטחי בעזרת אגרופייך קופסאות אלומיניום.
הכי בשק איגרוף.
השתמשי בכרית כדי לחבוט בקיר, בנוסח קרב-כריות.
קרעי ספר-טלפונים או עיתונים ישנים.
סמני על ציור או תמונה של עצמך בדיו אדומה מה את רוצה לעשות. חתכי וקרעי את התמונה.
עשי פסלי חימר וחתכי או מעכי אותם.
זרקי גושי קרח לתוך האמבטיה או אל קיר לבנים, מספיק חזק כדי לנפץ אותם.
שברי מקלות.

מצאתי ששיטות אלה עובדות אפילו טוב יותר אם אני מדברת אל החפצים אותם אני חותכת/קורעת/מכה. אני מתחילה לאט, מסבירה להם למה אני כואבת וכועסת, ולפעמים אני מסיימת כשאני מקללת ובוכה וצועקת. זה מאד עוזר לאוורר רגשות בצורה כזו.

הגבירי את המוזיקה ורקדי.
נקי את חדרך (או את כל הבית).
צאי להליכה/ריצה.
רקעי בכבדות סביבך בנעליים כבדות.
שחקי כדור-יד או טניס.

עצובה, רפויה, מדוכאת, מלנכולית

עשי משהו איטי ומרגיע, כמו אמבטיה חמה עם שמן-אמבט או בועות, התכרבלי תחת שמיכה עם קקאו חם וספר טוב, נהגי בעצמך כתינוקת ופנקי את עצמך. עשי כל מה שגורם לך להרגיש מטופלת ובנוח. הקשיבי למוסיקה רגועה. הבעירי קטורת בריח מתוק. מרחי תחליב-גוף על אזורי הגוף אותם את רוצה לפצוע. התקשרי לחברה ודברי איתה על דברים שאת בוחרת. הכיני לעצמך מגש עם ממתקים שאת אוהבת, היכנסי איתו למיטה וצפי בטלוויזיה או קראי. בקרי חברה.

משתוקקת לריגושים, מרגישה מנותקת, מרגישה לא-ממשית

עשי משהו שגורם לתחושה פיזית חזקה:
מעכי בחוזקה גוש קרח (זה באמת כואב). (שימי לב: לשים קרח על הנקודה אותה את רוצה לכוות נותן לך תחושת כאב עזה ומשאיר סימן אדום, דומה לזה שגורמת כוויה).
הכניסי אצבע לתוך מזון קפוא (כמו גלידה, למשל) למשך דקה.
נגסי פלפל חריף או לעסי פיסת שורש ג'ינג'ר.
שפשפי משהו בעל ריח חריף מתחת לאף.
טבלי באמבטיה קרה
רקעי בחוזקה על הקרקע.
התמקדי באיך ההרגשה לנשום. שימי לב לאופן בו חזך ובטנך זזים עם כל נשימה.
(שימי לב: חלק מהאנשים מדווחים שלהיות און-ליין בזמן הדיסוציאציה רק מגביר את תחושת חוסר
הממשות שלהם; היי זהירה בהתחברות במצב כזה, עד שתדעי כיצד זה משפיע עליך.)

רוצה מיקוד

בצעי משימה כלשהי (כמו משחק מחשב, כתיבת תוכנת מחשב או סריגה וכו') שהיא מדויקת ודורשת התמקדות וריכוז.
אכלי חופן צימוקים, למשל, בתשומת לב. אחזי את הצימוק ושימי לב איך זה מרגיש ביד; התבונני בו ביסודיות; ראי את אי-הסימטרייה וחשבי על השנויים שעבר העינב. גלגלי את הצימוק באצבעותיך ושימי לב למרקם; נסי לתאר אותו. קרבי את הצימוק אל פיך כשאת שמה לב איך ההרגשה להזיז את ידך בדרך זו, הריחי את הצימוק מה זה מזכיר לך? פתחי את פיך והניחי בו את הצימוק, כשאת לוקחת זמן לחשוב על מה ההרגשה בלשון. לעסי לאט, תוך שאת מבחינה כיצד המרקם ואף הטעם משתנים ככל שאת לועסת אותו. האם יש שם זרעים קטנים או גבעולים? כיצד הפנים שונה מהחוץ? לבסוף בלעי.
בחרי אובייקט כלשהו בחדר. בחני אותו ביסודיות ואז כתבי תאור שלו, מפורט ככל האפשר. כללי הכל: מידות, משקל, מרקם, צורה, צבע, שימושים אפשריים, תחושה וכו'.
בחרי אובייקט אקראי, ונסי לערוך רשימה של 30 שימושים אפשריים עבורו.
בחרי נושא וחקרי אותו ברשת.
נסי חלק מהמשחקים והסחות הדעת בלינק שלהלן. מרוכזים בו הרבה רעיונות טובים למטרה זו.

רוצה לראות דם

ציירי על עצמך בדיו אדומה.
קחי בקבוק קטן של צבע מאכל נוזלי אדום, וחממי אותו קלות ע"י השקעתו בכוס מים חמים לדקות אחדות. הסירי את מכסה הבקבוק ולחצי את ראשו כלפי המקום אותו את רוצה לחתוך. משכי את הבקבוק בתנועות חיתוך תוך כדי לחיצות קלות, כדי לאפשר לצבע המאכל לטפטף החוצה.
ציירי על המקומות אותם את רוצה לחתוך, כשאת משתמשת בקרח שהכנת מבעוד מועד ע"י טיפטוף שש או שבע טיפות צבע מאכל לכל קוביית-קרח.
ציירי על עצמך בצבע גוף אדום.

רוצה לראות צלקות או גלדי-פצעים מקולפים

השיגי ערכת קעקועי-חינה. את מורחת את החינה כמו משחה ומשאירה אותה למשך הלילה; למחרת את יכולה לקלף אותה כמו שהיית עושה לצלקת, וזה משאיר סימן כתום-אדום.

דבר אחר שעוזר לפעמים הוא משחק חמש-עשרה הדקות. אמרי לעצמך שאם עדיין תרצי לפגוע בעצמך לאחר 15 דקות, תוכלי לעשות זאת. כשהזמן עובר, בדקי אם את יכולה לעבור 15 דקות נוספות. אני הצלחתי לעבור לילה שלם בדרך זו.

ניסיתי כבר את כל זה. אני עדיין רוצה לפגוע בעצמי

לפעמים את עושה מאמץ כן לחדול מלפגוע בעצמך אבל נראה שכלום לא עוזר. מעכת את הבקבוק, ידך קפואה מהקרח, והדחף עדיין משאיר אותך בתוך המערבולת. את מרגישה שאם לא תפצעי את עצמך, תתפוצצי. מה עכשיו?

הוציאי את השאלות ש-Kharre שואלת. זה רעיון טוב שיהיו לך מספר עותקים מודפסים מוכנים לשימוש; את גם יכולה לענות עליהן און-ליין. התשובות שלך יישלחו אליך בפרטיות ואף אחד חוץ ממך לא יראה אותן.

עני עליהן ביושר ובפירוט רב ככל שתוכלי כרגע. אף אחד לא עומד לראות את תשובותיך לבד ממך, ולשקר לעצמך זה לגמרי חסר-תועלת. אם, בכל הכנות, את לא רואה שום אפשרות לענות על שאלה 8 אלא ב- "כן", אז תני לעצמך רשות, אבל קבעי גבולות ברורים. אל תאפשרי לדחף לשלוט בך; אם את בוחרת להיכנע לו, אז תבחרי בו. החליטי בטרם מעשה מה את מרשה לעצמך לעשות וכמה זה מספיק, ודבקי בגבולות אלה. שמרי על עצמך בטוחה ככל האפשר בזמן שאת פוגעת בעצמך, וקחי אחריות על הפגיעה.

השאלות (להסבר מפורט יותר):

1. מדוע אני מרגישה צורך לפגוע בעצמי? מה הביא אותי לנקודה זו?
2. האם הייתי כאן כבר קודם? מה עשיתי כדי להתמודד עם זה. איך הרגשתי אז?
3. מה עשיתי עד עכשיו כדי להקל על ההרגשה הזו? מה עוד אני יכולה לעשות שלא יפגע בי?
4. איך אני מרגישה כרגע?
5. איך ארגיש בזמן שאפגע בעצמי?
6. איך ארגיש אחרי שאפגע בעצמי? איך ארגיש מחר בבוקר?
7. האם אני יכולה להימנע מגורם הלחץ הזה, או להתמודד איתו ביתר יעילות בעתיד?
8. האם אני צריכה לפגוע בעצמי?

להישאר בטוחה בזמן הפציעה-העצמית

מספר דברים שצריך לזכור אם החלטת שאת חייבת לפגוע בעצמך

* אל תחלקי אמצעי חיתוך ופציעה עם אף אחד אחר; את עלולה להידבק באותן מחלות (צהבת, איידס וכו') בהן נדבקים מכורים בגלל שימוש במחטים של אחרים.
* נסי להשאיר את החתכים שטחיים. החזיקי ציוד עזרה ראשונה בטווח יד, וודאי שאת יודעת מה לעשות במקרה חירום.
* עשי רק את המינימום ההכרחי כדי להקל את המתח. הציבי לעצמך גבולות. החליטי כמה את עומדת להרשות לעצמך לעשות(כמה חתכים/כוויות חבלות, כמה עמוק/רציני, כמה זמן תרשי לעצמך להקדיש לפציעה עצמית), שמרי על הגבולות האלה, נקי וחבשי את עצמך לאחר מכן. אם את מצליחה לעמוד בכל אלה, את לפחות מפגינה מידה מסוימת של שליטה בפציעה העצמית שלך.

מה זה "כאב מזויף" ולמה זה חשוב?

התפישה של "כאב מזויף" עוזרת להסביר מדוע כישורי העמידה-בלחצים הם כל-כך חיוניים.

בחינה של עצמי וראיונות עם אחרים שכנעו אותי שאחת הסיבות לכך שאנשים פוצעים את עצמם היא כדי להטות את הכאב הבלתי ידוע, המפחיד, לזה ה"מזויף", ל- "כאילו" כאב מובן, ונשלט במידה מסוימת. כינוי התופעה הזו "כאב מזויף" אינו מתכוון לומר בשום אופן שזה לא כואב; זה מאד כואב. כשזיכרונות, או מחשבות, או אמונות, או אירועים – מכאיבים בעוצמה, במקום לעמוד מולם ולהתמודד "ישירות" עם הכאב ה- "אמיתי", לפעמים אנחנו מטים את המתח לעבר כאב שנתפס כמובן ובר-שליטה, כמו זה של פציעה-עצמית. הרגשות האמיתיים הקשורים למאורע ממנו את נמנעת, מוסתרים ע"י המצב שיצרת כדי להטות את עצמך מהם. זה עדיין נורא כואב, אבל זה כאב מוכר ונשלט, בו בזמן שהכאב האמיתי, ממנו את נמנעת, נראה מפחיד ומאיים להשתלט על עולמך כמו מפלצת טורפת.

זה קל לפנות לכאב "המזויף". הניסיון למצוא את מקור המתח יכול להיות מאד מאיים, משום שלעיתים קרובות את לא יודעת מה את עומדת לשחרר. כאב מזויף, למרות היותו מאד טראומטי ומכאיב, הוא משהו שאת מבינה, יכולה לשלוט בו ולעמוד בו. הוא מוכר, לא מסתורי ומפחיד כמו הכאב האמיתי שמאחוריו. את עלולה לחוש שאם אי פעם תחשפי עצמך לכאב האמיתי – תאבדי שליטה: "אם אי-פעם אתחיל לבכות, לא אוכל להפסיק" או "אם ארשה לעצמי להתרגז בגלל זה, לא אוכל להפסיק לצרוח".

במקום זאת, את מטה את הלחץ מכוון הזיכרונות או ההרגשות שעוררו אותו, לעבר פציעה עצמית. פציעה עצמית היא מפתה. את שולטת בה. את מכירה את הגבולות אפילו כשאת מרגישה חסרת שליטה. יש בה הגיון והיא גורמת למתח להעלם, לפחות לזמן מה. זה מנגנון מחוכם – הוא לוקח את מה שנראה כבלתי נסבל והופך אותו למשהו בר-שליטה. הבעיה היחידה היא שכאשר את מסיטה את הכאב, את לעולם לא מתעמתת ישירות עם מה שגרם לסערה כזאת בחייך. כל-עוד את מתעלת את הלחץ לעבר כאב מזויף, לא תעסקי בכאב האמיתי, והכוח שלו לא יפחת לעולם. הוא ימשיך לחזור, ואת תאלצי להמשיך לפצוע את עצמך.

את חייבת להתמודד עם הבלתי-נסבל אם את רוצה שהוא יאבד את כוחו עליך אי-פעם. בכל פעם שאת ניצבת בגלוי מול הכאב האמיתי ועומדת במתח שהוא יוצר, הוא מאבד מעט מכוחו עליך, ובסופו של דבר הוא יהפוך לזיכרון ותו לא. התהליך דומה לפיתוח עמידות לסם. משתמשים מכורים לוקחים כל פעם מנה גדולה במקצת מהקודמת, עד שבסופו של דבר הם משתמשים בכמויות כאלה שהיו הורגות את האדם הממוצע. האירועים המרעילים בעברך פועלים באופן דומה. חשיפה (בעזרת תרפיסט מיומן) תבנה במשך הזמן את יכולת העמידה שלך מול אירועים אלה ותאפשר לך להניח אותם מאחוריך. מילת המפתח היא ללמוד לשאת מתחים.

הפסקתי לפני שבועות אחדים, אבל אני עדיין מוטרדת ללא הרף במחשבות על פציעה-עצמית…

זה לא יוצא דופן לאנשים להמשיך לחשוב באובססיביות על פציעה-עצמית במשך זמן מה לאחר שקיבלו החלטה להפסיק. גרימת כאב לעצמך היתה חלק עצום מחייך עד לאחרונה, ואת רגילה לעסוק בזה. את עשויה לחשוב שאת אמורה "להירפא" עכשיו ושכל המחשבות על פציעה עצמית יתנדפו באורח פלא מראשך, כך שכשאת תופסת את עצמך חושבת על סכין-הגילוח או המצית או מה שלא יהיה, את כועסת ומתוסכלת והודפת את המחשבות.

Wilson & Foa (1991) מטפלים במחשבות טורדניות ע"י שילוב של מתן רשות לעצמך לחשוב על כך וטכניקות חשיפה/התרגלות משולבות במניעת טקסים (ריטואלים). הכוונה בחשיפה היא להעמיד את האדם שוב ושוב מול המצב לגביו הוא אובססיבי, והתרגלות מתרחשת כאשר אחרי הרבה חשיפות ללא הפעולות הרגילות, האדם מתרגל למצב שחדל מלגרום לו למתח.

כדי לאמץ שיטות אלה, ראשית עליך לארגן לעצמך סביבה בטוחה. אם את בהלך-רוח שבו יש סבירות גבוהה לביצוע פציעה עצמית, עדיף להשתמש בטכניקות הסחה כדי לעבור את הנקודה הזו. ארגני לעצמך אדם תומך אליו תוכלי להתקשר אם הטכניקה הזאת תביא אותך להצפה רגשית. נסי לעמוד בכך ככל שתוכלי, אפילו אם תרגישי לא נוח.

ראשית, קבעי לעצמך שני פרקי זמן בני 10-15 דקות מדי יום. בחרי בזמנים כאלה שבהם תהיי לבדך ותוכלי לחשוב ללא הפרעה. כדי להתחיל, כווני שעון מעורר למשך הזמן המתוכנן. אח"כ חשבי על פגיעה בעצמך. חשבי על איך זה ירגיש, איך תרגישי לאחר מכן, עד כמה את רוצה לעשות זאת – כל המחשבות האלה שאת מנסה לדכא. היי לחוצה ככל שאת מסוגלת, והתמקדי בנושא של פציעת עצמך. את עשויה לגלות, במיוחד לאחר כמה פעמים ראשונות, שאת נעשית ממש משועממת לקראת סיומו של פרק הזמן שהקצבת לעצמך. זה סימן טוב – את מתחילה להיות מורגלת.

כשהזמן מסתיים, הפסיקי לחשוב על פציעה עצמית. אם מחשבות על רצון לפצוע את עצמך תוקפות אותך בזמנים אחרים במשך היום, הכירי בהן, והזכירי לעצמך שתחשבי עליהן אח"כ, כשיגיע הזמן. אח"כ תני להן ללכת. אם הן חוזרות, חזרי על התהליך. אל תדחקי אותן או תתעלמי מהן; רק הכירי בהן והזכירי לעצמך שזמנם יגיע עוד מעט, ותני להן ללכת.

אחרי שבוע בערך תחושי בשיפור (יכול להיות שאפילו לאחר ימים ספורים). דבר חיוני אחד: בכל מקרה, אל תוציאי לפועל את המחשבות על פציעה עצמית. הן רק מחשבות, ואת יכולה להשתמש באותם כישורים שרכשת להפסיק את הפציעה העצמית כדי לעבור את הזמנים האלה. כדי שההתרגלות תתרחש, את צריכה לעבור את החשיפה מבלי לחזור להתנהגות הישנה. השתמשי בדרכי ההסחה ובתחליפים של מניעת הפציעה-העצמית.

שורת פעילויות והכשרות מתבצעות כיום באנגליה במטרה לאמן את צוותי חדרי המיון בדרכים להפוך את המגע הראשוני של אלו שפוצעים את עצמם עם המערכת הרפואית, למפגש פרודוקטיבי. העומדים בחוד החנית של מאמץ זה הן אחיות, אנשים שפצעו עצמם בעבר, תרפיסטים ואחרים.

סקירה כללית

כדי לעזור לאלה שפוצעים-עצמם, המטפלים חייבים להבין איזה תפקיד ממלאת התמודדות רבת עוצמה זו בחייהם של המטופלים. האם זה בראש וראשונה אמצעי להקלת מתח? אחיזה במציאות? תקשורת? הקלת התנסויות מכאיבות? הבנת השאלה מדוע אדם מסוים פוצע-עצמו היא המפתח באמצעותו אפשר לעזור לו לחדול מלהשתמש בפגיעה העצמית כמנגנון התמודדות עיקרי. "אם המטרה העיקרית היא להפסיק את ההתנהגות הפוגעת זה עלול להחטיא את המטרה", מזהירים Solomon & Warn (1996): "טכניקות המבוססות על ההנחה שאסור לתת חיזוק לפציעה עצמית באמצעות תשומת לב, או על שימוש בסנקציות כמו הפסקת הטיפול, כמעט תמיד יגרמו למתח נוסף".

מטפלים צריכים לבחון את המניעים של עצמם לגבי רצונם בייצוב או הפסקת ההתנהגות הפציע העצמית של המטופל. לעיתים קרובות המטפלים מתמקדים בהפסקה מהירה ככל האפשר של הפציעה העצמית משום
שלהם עצמם לא נוח עם זה – זה דוחה אותם, גורם להם להרגיש בלתי מועילים, מפחיד אותם, וכו'.
מצבים כאלה יכולים להתדרדר בקלות למאבק כוחות שבו המטפל עומד על כך שההתנהגות תפסק, והמטופל בוחר לפצוע עצמו בהסתר ונעשה מרוחק וחסר אמון, מה שמפחית את הסיכוי ליצירת ברית-טיפולית יעילה.

מצד שני, זה לגיטימי שמטפלים יעזרו לפונים לפתח איזושהי תוכנית להתמודד עם דחפיהם לפציעה עצמית, ולייצב את חייהם (יחד עם הפציעה העצמית). כשפונה עסוק בפציעה עצמית בלתי נשלטת,
הפציעה העצמית והמשברים הנלווים תופסים מקום מרכזי בטיפול, ואינם משאירים מקום לעיסוק
בנושאים המרכזיים. כדי שתהיה יציבות מינימלית בטיפול, המטפלים חייבים לצעוד על הקו הדק שבין
הניסיונות לדכא/לשלוט בכל ההתנהגות של פציעה עצמית, לבין מתן האפשרות לפונה לשלוט בטיפול.

גישה אידיאלית היא זו בה פציעה עצמית מותרת אבל יש לה הגדרות וגבולות מוגדרים. למשל, מטופלת יכולה להיות מוזמנת להתקשר למטפל כשהיא חשה בדחף לפצוע את עצמה, אבל מנועה מקשר במשך 24
שעות אחרי ביצוע מעשי של פציעה עצמית. במבנה כמו זה, למטופלת יש אפשרות לבטא במילים את מה
שהיא מנסה לבטא דרך הגוף, ללא הצורך להשתמש בפציעה עצמית, והיא יודעת שלהמשיך במימוש מעשי של הדחף יביא עמו תוצאות שליליות מוחשיות ומיידיות (אם כי לא לנצח). סוג כזה של הסכם בין
המטפל למטופל יכול לעזור לייצב את ההתנהגות, ולסלול דרך לעסוק בנושאים שמונחים מתחת לצורך
לפצוע, וכך לאפשר למטפל ללכת בעקבות העצה של Kehrberg לטפל בפציעה עצמית בתוך הקונטקסט של הפתולוגיה העומדת בבסיס ההתנהגות.

המטפלים חייבים לדאוג לכך שלפונים שפוצעים את עצמם תהיה גישה לטיפול לא שיפוטי וחומל בפצעים שגרמו לעצמם, טיפול שלא ישלול מהם את כבודם העצמי או את האוטונומיה שלהם. המטפל והפונה ביחד יכולים לעשות תוכנית לקבלת טיפול רפואי בפצעים מבלי שזה יגרום להוספת מתח נוסף למצב. יתכן
שזה ידרוש מתן חינוך לצוות הרפואי בחדרי המיון על טבען של הפציעות-העצמיות.

מאחר וטיפול מוצלח בהתנהגות של פציעה עצמית מותנה מאד ביכולת ללמד את הפונה דרכי התמודדות
חדשות עם גורמי לחץ, כך שיוכל להתמודד עם החומרים המכאיבים שנמצאים בבסיס – אשפוז צריך להיות המוצא האחרון, רק כשהפונה נמצא בסכנת התאבדות או פציעה עצמית חמורה (Dallan, 1997). בתי-חולים הם סביבה בטוחה מלאכותית, והמשימה ההכרחית של למידה לזהות את הרגשות שמאחורי המעשה, ובחירה בדרך התמודדות פחות-הרסנית, צריכה להיעשות תוך כדי התנסויות וקבלת חיזוקים בעולם האמיתי.

למרות זאת, הוקמו ברחבי אנגליה מספר יחידות לטיפול באלו שפוצעים את עצמם בתוך בתי-חולים, בהן פציעה עצמית מותרת/נסבלת, כשמעודדים את המטופל לבחון את התנהגותו לאחר האירוע. הצוות מקבל
חלק מהפ.ע. כבלתי נמנע, ומנסה להשתמש בהזדמנויות אלה כבדרכים ללמד על התמודדות ללא פציעה
עצמית. במקרים כאלה, אשפוז ממושך יותר יכול להיות בעל ערך רב.

חומר נוסף ומפורט יותר על גישות טיפוליות ניתן למצוא בלינקים הבאים:

Dialectical Behavioral Therapy

Interpersonal Group Therapy

The CPTSD approach

Rational-Emotive Therapy

Psychopharmacological approaches

Individual psychotherapy and how to choose a good therapist

ב- DSM-4 (המדריך הדיאגנוסטי להפרעות נפשיות), הדיאגנוזות היחידות שמזכירות פציעה עצמית כסימפטום או קריטריון לאבחנה, הן אישיות גבולית, הפרעת תנועות סטריאוטיפיות (הקשורה לאוטיזם ופיגור שכלי), או הפרעות מעושות (בהן יש ניסיון לזייף נוכחות של מחלות פיזיות). נראה גם שיש הסכמה כללית על כך שצורות קיצוניות של פציעה עצמית אפשריות אצל פסיכוטיים. קריאה במדריך יכולה ליצור בקלות את הרושם שהפוצעים עצמם עושים זאת בכוונה תחילה, במטרה לזייף מחלה או להיות דרמטיים. אינדיקציה נוספת לדרך בה מתייחסת הקהילה המקצועית לפציעה עצמית נראית במשפט הפותח של המאמר של Berardi & Malon מ-1987, "היפנוזה ופגיעה-עצמית":

"לאחר שדווח לראשונה על פוגעים-בעצמם ב-1960 , הם המשיכו מאז להיות תופעה שכיחה של בריאות הנפש."

עבור חוקרים אלה, פציעה-עצמית אינה בעיה, הפוצעים-עצמם הם הבעיה.

למרות זאת, התנהגות של פציעה עצמית נצפית בהרבה יותר אבחנות מאשר מציין ה-DSM . אנשים שפוצעים-עצמם באופן חזרתי מדווחים בראיונות על-כך שאובחנו כדפרסיביים, ביפולריים, אנורקטיים, בולימיים, אובססיביים-קומפולסיביים, פוסט-טראומטיים, דיסוציאטיביים, וכסובלים מהפרעות חרדה ושליטה-בדחפים. בנוסף לכך – הקריאה לאבחנה נפרדת של פציעה עצמית נשמעת מרבים מאנשי המקצוע.

זה מעבר לטווח של המאמר הזה לספק אינפורמציה נרחבת על כל המצבים האלה. במקום זה אנסה, ככל האפשר, להסביר איך פציעה עצמית מתאימה לתבניות המחלה, ולתת הפניות למקומות בהם יש יותר אינפורמציה. במקרה של בורדרליין, ייחדתי מקום נרחב לנושא, פשוט בגלל שתווית הבורדרליין מודבקת לעיתים באופן אוטומטי במקרה של פציעה עצמית, וההשפעה השלילית שיש לאבחון מוטעה שכזה היא עצומה.

הפרעת-אישיות גבולית

"בכל פעם שאני אומרת משהו שקשה להם לשמוע, הם מייחסים את זה לכעס שלי, ואף פעם לא לפחד שלהם עצמם" -Ani DiFranco

לרוע המזל, הדיאגנוזה הפופולרית ביותר המיוחסת לפציעה עצמית היא 'הפרעת אישיות גבולית'. פסיכיאטרים רבים מתייחסים לעיתים קרובות לפציינטים כאלה כאל מנודים; Herman (1992) מספרת על מתמחה בפסיכיאטרייה ששאל את המדריך שלו כיצד מטפלים בבורדרליין ונענה: "מפנים אותו למישהו אחר" מילר (1994) מציינת שאלה שאובחנו כבורדרליין נתפשים לעיתים קרובות כאחראים לכאב שלהם הרבה יותר מאשר בכל קטגוריה אבחנתית אחרת. אבחנות של בורדרליין משמשות לפעמים כדי "לסמן" פציינטים מסוימים, ולאותת למטפלים העתידיים שהם קשים או עושים צרות. לפעמים אני חושבת על BPD כראשי תיבות של Bitch Pissed Doc.

זה אינו אומר שבורדרליין היא מחלה פיקטיבית. אני מכירה אנשים שעונים לקריטריונים של בורדרליין. הם נוטים להיות אנשים עם כאב עצום הנאבקים ככל יכולתם כדי לשרוד, ופעמים רבות הם גורמים, שלא בכוונה, כאב רב לאלה שאוהבים אותם. אבל פגשתי רבים יותר שאינם עונים לקריטריונים למרות שהודבקה עליהם התווית הזו, משום היותם אנשים שפוצעים את עצמם.

זה מטריד במיוחד לאור ממצאים מהזמן האחרון (Herpertz et al. 1997) שרק 48% מהמדגם שלהם של אנשים שפוצעים את עצמם ענו לקריטריונים של בורדרליין עפ"י ה-DSM. כשהפציעה העצמית לא נלקחה בחשבון כפקטור, רק 28% מהמדגם ענו לקריטריונים.

אחת מהחוקרים החשובים ביותר של ההפרעה הגבולית, Marsh Lineman, מאמינה שזו אבחנה תקפה, אבל במאמרה מ-1995 היא אומרת: "אסור לעשות שום אבחנה אלא אם היא עונה בקפדנות על הקריטריונים של DSM… האבחנה של הפרעת אישיות דורשת הבנת דפוס התפקוד ארוך הטווח של האדם". ברור שלא זה המצב ככל שנוגע למספרים הגדלים והולכים של בני-עשרה המאובחנים כבורדרליין. בהתחשב בכך שה- DSM מתייחס להפרעות אישיות כדפוסים ארוכי-טווח שתחילתם בבגרות המוקדמת, אפשר לתמוה איך אפשר לייחס תווית פסיכיאטרית שלילית שתישאר לכל החיים לבן/בת-עשרה? קריאת עבודתה של ליינמן גרמה לחלק מהתרפיסטים לחשוב שמא תווית הבורדרליין היא יותר מדי סטיגמטית ויותר מדי בשימוש, ואולי יותר טוב לקרוא לזה כפי שזה באמת: הפרעה של ויסות אמוציונלי.

אם המטפל שלך מאבחן אותך כבורדרליין ואת/ה משוכנע/ת שזה לא מדויק ולא מועיל, תמצא/י מטפל אחר. Underwager & Wakefield (1994) הצביעו על כך שאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש אינם פחות מועדים לטעות או לעשות את אותם קיצורי דרך קוגניטיביים שכולנו עושים.

הפרעות מצב-רוח

פגיעה-עצמית נצפית אצל פציינטים הסובלים מהפרעות דכאונית ודו-קוטבית. זה לא לגמרי ברור מדוע זה כך, למרות ששלושת הבעיות קשורות למחסור בכמות הסרוטונין המגיעה למוח. חשוב להפריד בין הפציעה העצמית להפרעת מצב-הרוח; אנשים שפוצעים עצמם לומדים לעיתים קרובות שזו דרך קלה ומהירה לפרק מתח גופני או נפשי. חשוב מאד ללמד את הפציינטים דרכים אלטרנטיביות להתמודדות עם רגשות מכאיבים וגירויים מציפים.

הפרעות אכילה

אלימות המכוונת-כלפי-עצמה נראית לרוב אצל נשים ונערות עם אנורקסיה או בולימיה. יש תיאוריות רבות באשר לסיבות מדוע פציעה עצמית והפרעות אכילה קורות במקביל פעמים כה רבות. לפי Favazza (1996) ההצטלבות בין השתיים אומרת ששתי צורות ההתנהגות הן:

ניסיונות להיות בבעלות על הגוף, להרגיש אותו כאני (לא כאחר), מוכר (לא בלתי נודע ובלתי צפוי) ובלתי חדיר (לא נשלט ונפלש ע"י גורם חיצוני). הקשר בין הגוף והנפש הוא לא מטאפורי: הרזיה גורמת להרגשת סיפוק, דימום – לקטרזיס נפשי, עיסוק יתר באוכל – להפגת הבדידות, ושלשול – להיטהרות מוסרית.

ילדים צעירים מזדהים עם אוכל, וכך, במהלך שלבי החיים המוקדמים האכילה יכולה להיתפס כהשמדה של משהו שהוא העצמי, וזה הופך את רעיון החבלה-העצמית קל יותר לקבלה. כמו-כן, ילדים יכולים להכעיס את הוריהם ע"י סירוב לאכול; זה יכול להיות אב-טיפוס של פציעה עצמית הנעשית כתגמול למבוגרים מתעללים. באותו אופן הם יכולים לרצות את הוריהם ע"י אכילת מה שהם שנותנים להם, וזה יכול להיות לאב-טיפוס של פציעה עצמית כמניפולציה.

מאחר ופציעה עצמית יכולה להביא להקלה מהירה במתח, חרדה, מחשבות מתרוצצות וכו', זו עשויה
להיות המוטיבציה של מישהו עם הפרעות אכילה להכאיב לעצמו – בושה או תסכול מצורת האכילה מביאים להתגברות המתח, והאדם חותך או שורף או מכה כדי להשיג הקלה מהירה מהרגשות האלה. כמו כן, מתוך שיחות עם אנשים שיש להם גם הפרעות אכילה וגם פוצעים את עצמם, אני חושבת שמאד יתכן שהפציעה העצמית מציעה איזושהי אלטרנטיבה לבעיית-האכילה. במקום לצום או לשלשל, הם חותכים.

אין הרבה נסויי מעבדה החוקרים את הקשר בין פציעה עצמית ובעיות אכילה, כך שכל הנאמר למעלה הוא בגדר השערות וסברות.

הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית

פגיעה עצמית בקרב אלה שאובחנו כאובססיביים קומפולסיביים נחשבת ע"י רבים כמוגבלת למריטת שיער קומפולסיבית (כוללת גבות, ריסים וכל שיער גוף בנוסף לשיער הראש), או שריטה/חיטוט/קילוף קומפולסיבי של העור. למרות זאת, ה- DSM מסווג פעולות אלה תחת הכותרת של הפרעת שליטה-בדחפים, ואת האובססיביות הקומפולסיבית כהפרעת חרדה. מלבד במקרים בהם פציעה עצמית היא חלק מהטקס הקומפולסיבי, אין לראות בפציעה העצמית סימפטום להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.

הפרעת דחק פוסט-טראומטי

PTSD מתייחס למגוון סימפטומים שיכולים להופיע כתגובה מושהית לטראומה קשה (או לסדרת טראומות).  הרמן (1992) מציעה הרחבת האבחנה של PTSD לגבי אלה שחוו טראומות לאורך חודשים או שנים. בהתבסס על דפוסי היסטוריה וסימפטומתולוגיה אצל מטופליה, היא בנתה את תפיסת הקומפלקס הפוסט-טראומטי. CPTSD כולל פציעה-עצמית כסימפטום של הפרעה בוויסות האפקט שאנו מוצאים פעמים רבות אצל אותם פציינטים אשר חוו טראומות. (כאמור – אחת הסיבות העיקריות לכך שאנשים פ.ע עושים זאת, היא כדי להשיג תחושת שליטה ברגשות שנדמים חסרי שליטה ומאיימים). אבחנה זאת, בניגוד לבורדרליין, מתרכזת סביב השאלה מדוע פציינטים שפוצעים עצמם עושים זאת, ומתייחסת בפסקנות למאורעות טראומטיים בעברם. למרות ש-CPTSD לא מתאים בדיוק אחד לאחד לאבחנה של פציעה עצמית יותר מאשר מתאים הבורדרליין, הספר של Herman עוזר לאלה שיש להם היסטוריה של טראומות קשות וחוזרות להבין מדוע הם כל-כך מתקשים לשלוט ולווסת רגשות.

הפרעות דיסוציאטיביות

 

דיסוציאציה מתייחסת למעין "כיבוי" של המודעות. אפילו אנשים "נורמליים" עושים זאת כל הזמן – הדוגמא הקלאסית היא של אדם שנוהג למקום מסוים בזמן שהוא "מרחף" במקומות אחרים, ומגיע ליעדו מבלי לזכור הרבה על הנהיגה. Fauman (1994) מגדיר את התופעה כ- "הוצאת חלק מהתהליכים המנטליים מתחום המודעות". בהפרעות דיסוציאטיביות, התופעה נעשית קיצונית, ולרוב מעבר לשליטתו של הפציינט.

דפרסונליזציה

מגוון של דיסוציאציות בהן האדם מרגיש פתאום מנותק מגופו. לעיתים זה כאילו הם מתבוננים על האירועים מחוץ לעצמם. זו יכולה להיות הרגשה מפחידה, וזה יכול להיות מלווה בהפחתה בתשומות חושיות – קולות עלולים להתעמעם, דברים יכולים להיראות מוזרים, וכו'. התחושה היא כאילו הגוף אינו חלק מהעצמי, למרות שבוחן המציאות נשאר תקין. ההרגשה מתוארת כדמויית-חלום או מכאנית, וחלק מהאנשים מגיבים לאפיזודות כאלה ע"י גרימת כאב פיזי לעצמם במטרה לעצור את תחושות האי-ממשות, בתקווה שהכאב יחזירם למודעות. זוהי סיבה נפוצה לפציעה-עצמית אצל אנשים שנוהגים להתנתק.

הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID)

בהפרעה זו, לאדם יש לכל הפחות שתי זהויות אשר לחילופין לוקחות שליטה על כל התנהגות הפציינט, הדיבור וכו'. כשמישהו סובל מ-DID , הוא עלול לפצוע-עצמו מתוך כל אחת מהסיבות שאחרים עושים זאת. יכול להיות שאחת מהזהויות כועסת ומנסה להעניש את השאר ע"י פגיעה בגוף, או שהיא בוחרת בדרך של פציעה עצמית כדי לשחרר את הכעס שלה.

הפרעת שליטה-בדחפים (שלא הוגדרה באופן אחר)

אני כוללת את האבחנה הזו פשוט משום שהיא הפכה לאבחנה המועדפת לפציעה עצמית ע"י חלק מהקלינאים. יש בכך הגיון רב כשלוקחים בחשבון את הקריטריונים המגדירים כל הפרעה של שליטה-בדחפים (APA,1995):
– כשלון בהתנגדות לדחף, או פיתוי לבצע איזושהי פעולה פוגעת באדם עצמו או באחרים. יכולה להיות שם התנגדות מודעת או לא מודעת לדחף. הפעולה יכולה להיות מתוכננת או לא.
– תחושה גוברת של מתח (פסיכולוגי או גופני) לפני ביצוע המעשה.
– חוויה של עונג או סיפוק או התעוררות גופנית בזמן ביצוע המעשה. המעשה הולך בתיאום עם הרצון המודע של הפרט. מיד לאחר המעשה יכולה לבוא – או לא – תחושת אשמה, חרטה וגינוי-עצמי.

זה מתאר את מעגל הפציעה-העצמית לגבי רבים מהאנשים עמם שוחחתי.

פגיעה-עצמית כאבחנה בפני עצמה

Rosental & Favazza, במאמר מ-Hospital and Community מ-1993, מציעים להגדיר את הפציעה העצמית כמחלה ולא רק כסימפטום. הם בנו קטגוריה דיאגנוסטית הקרויה "סינדרום הפגיעה העצמית החזרתית". Favazza מרחיק הלאה עם הרעיון בספרו Bodies under Siege (1996). בהתחשב בכך שלעיתים קרובות זה קורה ללא נוכחות שום מחלה אחרת, ולעיתים ממשיך להתקיים גם אחרי שסימפטומים אחרים נעלמים, זה הגיוני להכיר סוף-סוף בפציעה עצמית כהפרעה בפני עצמה.

מילר (1994) טוענת שרבים מאלו שפוצעים את עצמם סובלים ממה שהיא מכנה סינדרום ההפעלה מחדש של הטראומה. לפי התיאוריה שלה, נשים שחוו טראומות סובלות ממעין ספליט פנימי של המודעות; כשהן נמצאות באפיזודה של פגיעה-עצמית, המודע והתת-מודע שלהן לוקחים עליהם שלושה תפקידים: המתעלל (זה שפוגע), הקורבן, והעומד-בצד ולא-מגן. היא וחבריה סוברים, בניגוד לדעה התרפויטית הרווחת, שיש תקווה לאלה הפוצעים את עצמם בין אם הפציעה העצמית מתרחשת בהתאמה עם הפרעה אחרת ובין אם לא, ישנן דרכים אפקטיביות לטפל באנשים אלה ולעזור להם למצוא דרכים יותר יעילות להתמודדות.

טראומות בעבר

Herman & Van der Kolk, Perry (1991) ביצעו מחקר על פציינטים בעלי התנהגות של פציעה עצמית או אובדנית. הם מצאו שחשיפה להתעללות מינית או פיזית, הזנחה רגשית או פיזית, ומצבי תוהו-ובוהו משפחתיים במהלך תקופת הילדות, הלטנטיות וההתבגרות, הם מנבאים שניתן לסמוך עליהם לגבי כמות ורצינות הפציעות. ככל שההתעללות החלה מוקדם יותר, כך סביר יותר שהפרט יפצע את עצמו ושהפציעות תהיינה חמורות יותר. קורבנות התעללות מינית הם הצפויים ביותר לפצוע עצמם. הם מסכמים:

"…הזנחה היא המנבא החזק ביותר להתנהגות של פציעה עצמית. זה מצביע על כך שלמרות שטראומות ילדות תורמות רבות להתפתחות של התנהגות של פציעה עצמית, הרי שחוסר בקשרים בטוחים משמר אותה. אלה… שלא יכלו לזכור הרגשה שהיו מיוחדים או נאהבים ע"י מישהו בילדותם, הם הפחות מסוגלים לשלוט בדחפיהם להרס עצמי."

באותו מאמר הם מציינים שדיסוציאציה והתנסויות דיסוציאטיביות נראות קשורות לנוכחות של התנהגות של פציעה עצמית. דיסוציאציה בבגרות אף היא קשורה להתעללות, הזנחה או טראומה בילדות.

תמיכה נוספת לתיאוריה לפיה התעללות פיזית ו/או מינית וטראומה הם מקדמים חשובים של התנהגות זו, באה ממאמר ב-American Journal of Psychiatry. סמואל וגרינשפן (1989) מציגים מקרים בהם נשים ללא כל פתולוגיה נפשית קודמת, החלו לפצוע עצמן לאחר אונס טראומטי.

סביבה לא מאשרת (ללא קשר להתעללות)

למרות שהתעללות פיזית ומינית נראית כמזרזת התנהגות של פציעה עצמית ההיפך אינו תופש: רבים מאלו שפוצעים עצמם לא היו קורבנות התעללות בילדותם. לאור מחקרים רבים כמו גם מצפייה אישית, נעשה לי ברור שקיים איזשהו אפיון בסיסי באנשים שפוצעים את עצמם שאינו קיים באלה שאינם פוצעים את עצמם, ושזה פקטור יותר עדין מאשר התעללות. עיון בעבודתה של Linehan (1993a) מספק רעיונות טובים באשר למהות הפקטור הזה.

היא מדברת על אנשים שפוצעים את עצמם שגדלו ב- "סביבה לא מאשרת/מטילה ספק". בעוד שבתים מתעללים בהכרח עונים על הפקטור הזה, הרי שהוא קיים גם במצבים אחרים, "נורמליים". היא אומרת:

"סביבה לא מאשרת היא זו שבה תקשורת של התנסויות פרטיות נתקלת בתגובות לא קבועות, לא מתאימות או קיצוניות. במילים אחרות, ביטוי ההתנסויות האישיות לא מקבל אישור; במקום זאת לעיתים קרובות בא עונש או המעטת-ערך. אין התייחסות להתנסויות ברגשות מכאיבים. האינטרפרטציות העצמיות של הפרט, כולל ניסיון הבנת המוטיבציות והכוונות של ההתנהגות – נדחים…

לסביבה לא מאשרת יש שני אפיונים עיקריים. ראשית, זה אומר לפרט שהוא טועה הן בתיאור וניתוח ההתנסות שלו עצמו, במיוחד באשר לראייה שלו את הגורמים לרגשותיו, אמונותיו ומעשיו. שנית, זה זוקף את התנסויותיו לחובת אופיו או כישוריו האישיותיים הבלתי-מקובלים חברתית."

חוסר אישור זה יכול ללבוש מספר צורות:

* "אתה אומר לא אבל אתה מתכוון לכן. אני יודע"
* "אתה כן עשית (משהו שלאמיתו של דבר לא עשית). תפסיק לשקר"
* "אתה כועס אבל אתה לא מוכן להודות בזה"
* "אתה יותר מדי רגיש"
* "לא אתן לך לעשות עלי מניפולציות כאלה"
* "תתעודד. צא מזה. אתה יכול להתגבר על זה"
* "אם רק תפסיק להיות פסימי ותסתכל על הצד הטוב…"
* "אתה פשוט לא משתדל מספיק"
* "אני אתן לך משהו אמיתי לבכות עליו"

כל אחד חווה חוסר אישור כזה בהזדמנות זו או אחרת, אבל בשביל אנשים שגדלו בסביבה לא מאשרת, אלה הם מסרים תמידיים וקבועים. יכול להיות שההורים מתכוונים לטוב, אבל הם מרגישים כל-כך לא נוח מול רגשות שליליים, עד שהם אינם מרשים לילדיהם לתת להם ביטוי, והתוצאה היא חוסר אישור לא מכוון. חוסר אישור כרוני יכול להוביל לחוסר-אישור וחוסר-אמון עצמיים תת-מודעים, ולהרגשה אותה היא מתארת ש-"אני אף-פעם לא משמעותי".

סיפוק חושי

היפותיזה שקיימת כבר זמן רב היא שהפוצעים עצמם מתכוונים להשיג השפעה על רמת העוררות הרגשית שלהם. פציעה עצמית יכולה להגביר את העוררות הרגשית (רבים מאלו שפוצעים את עצמם אמרו שזה גורם להם לחוש יותר ממשיים), או להפחית אותה ע"י הסוואת התשומה החושית, שהיא קשה אף יותר מהפציעה העצמית.

אפיונים פסיכולוגיים נפוצים בפציעה-עצמית

התמונה הכללית היא של אנשים אשר:

* מאד לא אוהבים/מעריכים את עצמם
* רגישים ביותר לדחייה
* כועסים באופן כרוני, בעיקר על עצמם
* נוטים לדכא את כעסם
* יש להם רמות גבוהות של תוקפנות, שממנה הם סולדים ביותר ולעיתים קרובות מדכאים או מפנים פנימה.
* יותר אימפולסיביים וחסרי שליטה
* נוטים לפעול בהתאם למצב-רוח רגעי
* נוטים לא לתכנן את הבאות
* בעלי נטיות דכאוניות ואובדנות/הרס עצמי
* סובלים מחרדה כרונית
* נוטים לחוסר שקט ועצבנות
* תופסים את עצמם כחסרי כישורים להתמודדות
* אין להם רפרטואר גמיש של כישורי התמודדות
* אינם חושבים שיש להם יכולת להתמודד עם החיים
* נוטים להימנעות
* אינם רואים עצמם כבעלי עוצמה

אנשים שפוצעים עצמם נוטים להיות חסרי יכולת לווסת היטב את רגשותיהם, ונראה שיש אימפולסיביות שבסיסה ביולוגי. הם נוטים להיות אגרסיביים משהו, ומצב הרוח שלהם בזמן הפציעה העצמית הוא גירסה מועצמת של מצב-רוח שנמצא שם כל הזמן. שני מצבים רגשיים עיקריים נוכחים בד"כ אצל אלו שפוצעים את עצמם בזמן המעשה – כעס וחרדה – מצבים שקיימים אצלם כחלק מתכונות האישיות שלהם. רוב האנשים שפוצעים את עצמם מפגינים התנהגות תלויית-מצב-רוח, פועלים בהתאם לתחושות הרגע במקום להתחשב בשאיפות ומטרות ארוכות-טווח.

ניתן לסכם שאלו שפוצעים את עצמם בד"כ מסתייגים מרגשות תוקפניים ומדחפים. אם הם נכשלים בדיכויים, הממצאים שלנו מצביעים על כך שהם מכוונים אותם פנימה… זה תואם את דיווחי המטופלים, בהם הם מתייחסים לרוב לפציעה עצמית כמעשה שמקל על המתח הבלתי נסבל שנגרם ממתחים בין-אישיים מאיצים. (Herpertz et al.1995 ).

Dulit et al (1994) מצאו איפיונים משותפים לאנשים שפוצעים את עצמם ואובחנו כבורדרליין:

* סבירות גבוהה יותר להיותם בפסיכותרפיה או על תרופות
* סבירות גבוהה יותר של אבחנה נוספת של דיכאון או בולימיה
* אובדנות יותר אקוטית וכרונית
* יותר ניסיונות התאבדות לאורך כל החיים
* פחות עניין ו/או פעילות מינית.

במחקר על בולימיות שפוצעות-עצמן (1998), אלו שהפציעה העצמית אצלן היתה אימפולסיבית בחלקה או ברובה, הראו רמה גבוהה יותר של אובססיביות, סומטיזציה, דכאון, חרדה ועוינות.

Simeon et al (1992) מצאו שהנטייה לפציעה עצמית גוברת ככל שרמת האימפולסיביות, הכעס הכרוני
והחרדה הגופנית גוברת. ככל שרמת הכעס הכרוני הבלתי הולם גבוהה יותר, כך חמורה יותר מידת הפציעה העצמית. הם גם מצאו צירוף של תוקפנות גבוהה עם שליטה עצמית נמוכה בדחפים.

נתונים דמוגרפיים (ארה"ב)

Favazza & Conterio מעריכים ש-750 מכל 100,000 מהאוכלוסיה מגלים התנהגויות של פציעה-עצמית.
(הערכה מעודכנת יותר מדברת על 1000 מכל 100,000, שהם 1% מהאמריקאים). במחקר שלהם מ-1986 הם מצאו ש-97% מהמשיבים היו נשים, והם הציגו "דיוקן" טיפוסי של זה שפוצע את עצמו. אשה, באמצע שנות העשרים ועד לשנות השלושים המוקדמות, הפוצעת את עצמה החל משנות העשרה. לרוב היא מהמעמד הבינוני או הבינוני-גבוה, אינטליגנטית, משכילה, מרקע של התעללות פיזית או מינית, ומבית שבו לפחות אחד ההורים אלכוהוליסט. לעיתים קרובות היא מדווחת גם על בעיות אכילה.

סוגי הפציעה-העצמית על-פי הדיווחים היו כלהלן:

חתכים: 72%
כוויות: 35%
הכאה עצמית: 30%
מניעת ריפוי של פצעים: 22%
מריטת שיער: 10%
שבירת עצמות: 8%
ריבוי שיטות: 78% (כלולים במספרים שלמעלה)

בממוצע, מדווחים המשיבים על 50 מעשי פציעה עצמית; שני-שליש מהם דווחו על מעשה בחודש החולף. 57% דיווחו על נטילת מנת יתר של סמים, כשמחציתם עשו זאת לפחות 4 פעמים, ושליש מכל המדגם צופים את מותם בתוך 5 שנים.

מחצית ממשתתפי הסקר היו מאושפזים בגלל הבעיה (בממוצע 240 ימים). רק 14% דיווחו שהאשפוז עזר מאוד (44% אמרו שעזר קצת ו-42% שלא עזר כלל). לגבי פסיכותרפיה (ממוצע של 60 פגישות טיפוליות), 29% דיווחו שעזר להם מאוד, 47% עזר מעט ו-24% לא עזר כלל. 38% הגיעו לחדר מיון לטיפול בפציעות (בממוצע 9.5 ביקורים).

מדוע כל-כך הרבה נשים?

למרות שהסקר הלא רשמי ברשת לא מראה נטייה כל-כך חזקה "לטובת" הנשים כמו המספרים במחקר של Conterio (במחקר 85% מול 67% בסקר), הרי שברור שנשים נוטות לפנות לדרך פעולה זו יותר מגברים. יש ככל הנראה ממש בתיאוריה של מילר (1994) על כך שנשים חונכו להפנים כעס, וגברים – להחצינו. זה גם מאד יתכן שהיות וגברים חונכו לדכא רגשות, יש להם פחות בעיה לשמור את הדברים בפנים כאשר הם מוצפים ברגשות, או להחצין אותם במה שנראה כאלימות שאינה שייכת לעניין.

כבר ב-1985 הכירה Barnes בכך שציפיות-תפקיד-מיגדרי ממלאות תפקיד משמעותי באופן בו מטפלים בפוגעים-בעצמם. המחקר שלה, בבי"ח כללי בטורונטו, העלה שתי אבחנות משמעותיות מבחינה סטטיסטית לגבי פ.ע.: נשים היו בעלות סבירות הרבה יותר גבוהה לקבל אבחנה של "הפרעה מצבית חולפת", בעוד שהגברים אובחנו כמתעללים. מעל לכל – כרבע מהנשים והגברים גם יחד אובחנו כבעלי הפרעת אישיות. Barnes מתרשמת שגברים שפוצעים את עצמם נלקחים יותר "ברצינות" ע"י המטפלים; רק 3.4% מהם אובחנו כסובלים מהפרעה מצבית או חולפת לעומת 11.8% מהנשים.

 

 

את ההגדרה הטובה ביותר, אולי, ניתן למצוא אצל Stanley & Winchel (1991), הם מגדירים אותה כ-

"…ביצוע של נזק מכוון לגופו של האדם עצמו. הפגיעה נעשית כלפי עצמו, ללא עזרת אדם אחר, והפציעה מספיק רצינית כדי לגרום נזק לרקמות (כמו צלקות). מעשים שמתבצעים מתוך כוונת התאבדות או קשורים להתעוררות מינית, אינם נכללים בהגדרה זו."

עפ"י מילון הרפואה, הסיעוד והבריאות של Mosby (1994):

הטלת-מום עצמית, סיכון גבוה –
אבחנה סיעודית… מוגדרת כמצב שבו הפרט נמצא בסיכון גבוה לפצוע אך לא להרוג את עצמו, וזה גורם לנזק לרקמות והקלה במתח. גורמי הסיכון כוללים השתייכות לקבוצת-סיכון, חוסר יכולת להתמודד בצורה בריאה עם מתח נפשי/חברתי גובר, תחושות דכאון, דחייה, שנאה-עצמית, חרדת נטישה, אשמה, דפרסונליזציה, פקודות הזייתיות, צורך בגירוי חושי, חסך אמוציונאלי הורי, ומשפחה לא-מתפקדת.
קבוצות הסיכון כוללות אנשים עם אישיות גבולית (בעיקר נשים בגילאים 16 25), אנשים במצב עד פסיכוטי (לעיתים קרובות גברים בגיל ההתבגרות המוקדמת), ילדים עם הפרעות רגשיות או ילדים מוכים, אנשים עם היסטוריה של פציעה עצמית, ואנשים עם היסטוריה של התעללות פיזית, רגשית, או מינית.

Malon $ Berardi (1987) מסכמים את התהליך שנמצא בבסיס הפציעה העצמית, כפי שהם מאמינים:

"חוקרים גילו דפוס משותף בהתנהגות של פציעה עצמית נראה שהגירוי הוא איום של פרידה, דחייה, אכזבה. מה שמשתלט על הפרט הוא תחושות של מתח עצום ובידוד הנובעות מחרדת נטישה, שנאה עצמית, וחשש מפני חוסר יכולתו לשלוט באגרסיה שלו. החרדה גוברת ומגיעה לשיאה בתחושת ריקנות וחוסר ממשות שגורמים לשיתוק רגשי ודפרסונליזציה. ביצוע החתכים זו דרך פרימיטיבית להלחם בדפרסונליזציה המאיימת."

האתר הזה עוסק בעיקר בפציעה עצמית מתונה/שטחית, שהיא ישירה, חוזרת על עצמה, ובקטלניות נמוכה. בהמשך נחלק אותה לקומפולסיבית ואימפולסיבית.

מדוע אנשים פוצעים עצמם במתכוון?

זהו ככל הנראה האספקט הכי תמוה של פציעה עצמית לגבי אלה שאינם עושים זאת. מדוע יבחר מישהו להביא נזק על עצמו או עצמה? יש סימוכין לכך שהפוצעים את עצמם, כשהם עומדים בפני רגשות חזקים או מצבים מציפים, בוחרים לפגוע בעצמם מפני שזה מביא להם הקלה מהירה מהמתח או החרדה. מצבים אלה גורמים לעלייה בעוררות הנפשית, ופציעה עצמית מורידה במהירות את רמת העוררות קרוב לקו הבסיסי. האדם שפוצע את עצמו עשוי להרגיש הקלה, אבל אפילו אם היא/הוא מרגיש אשמה או כעס לאחר מכן, זה לא יהיה אותו מתח עריץ, דוחף, דרשני ומלא עוצמה כפי שהיה קודם לפציעה-העצמית.

ניתן להגיע ליותר תובנות לגבי הסיבות שעומדות מאחורי פציעה עצמית משני מקורות רבי ערך: אובייקטיבי וסובייקטיבי.

סובייקטיבי: מה אומרים הפוגעים-בעצמם שפציעה עצמית עושה להם

Miller (1994) ו-Farazza (1986, 1996) ואחרים מציגים מספר מניעים אפשריים:

* בריחה מריקנות, דיכאון, ותחושות של חוסר ממשות
* הרגעת מתח
* הקלה: כשעולים רגשות אינטנסיביים, אלו שפוצעים את עצמם מוצפים ואינם יכולים להתמודד. ע"י גרימת כאב, הם מפחיתים את רמת העוררות הנפשית והרגשית לרמה נסבלת
* ביטוי של כאב נפשי
* בריחה מקהיון: רבים מהאנשים שפוצעים את עצמם טוענים שהם עושים זאת כדי להרגיש משהו, לדעת שהם עדיין חיים.
* השגת תחושת אופוריה
* המשך דפוסים מתעללים: רבים מאלו שפוצעים את עצמם עברו התעללות בילדותם. לעיתים פציעה עצמית היא דרך להענשה עצמית על היותם "רעים".
* הקלת כעס: לרבים מאלו שפוצעים את עצמם יש כמות עצומה של זעם בתוכם. אם הם פוחדים לבטא אתו כלפי חוץ, הם פוגעים בעצמם כדרך לשחרר את הרגשות האלה.
* הקלה ביוכימית: קיימת מחשבה שמבוגרים אשר עברו טראומות חוזרות בילדותם, קשה להם לחזור לקו בסיס "נורמלי" של עוררות, ובמובן מסוים הם מכורים להתנהגות משברית.
* השגה או שמירת ההשפעה על התנהגותם של אחרים
* ביטוי של תחושת שליטה בגוף.
* אחיזה במציאות, כדרך להתמודד עם תחושות של דפרסונליזציה ודיסוציאציה.
* שימור תחושת ביטחון או הרגשת מיוחדות.
* דרך ביטוי או הדחקה של מיניות.
* מתן ביטוי או התמודדות עם תחושת ניכור.

מילר גם מציעה הסבר מדוע רב כל-כך מספרן של הנשים בין אלו שפוצעים את עצמם : נשים אינן מסוגלות לבטא אלימות כלפי חוץ. כאשר הן מעומתות עם הזעם העצום שרבות מהן חשות, הנשים נוטות להפנותו כלפי עצמן. כפי שהיא אומרת: "גברים פועלים כלפי חוץ. נשים פועלות כלפי חוץ ע"י פעילות כלפי פנים". סיבה אחרת למיעוט הגברים בין אלו שפוצעים את עצמם יכולה להיות שגברים מחונכים בדרך כזו שרגשות מופנמים הם הנורמה, הם למדו "לא להרגיש", כך שהם אינם מגיעים להצפה רגשית.

אובייקטיבי: מה מצאו החוקרים

אנשים שפוצעים את עצמם נוטים להיות חסרי מנוחה – חווים מצבי רוח דכאוניים עם רמה גבוהה של עצבנות ורגישות לדחייה, ומתח שמצוי בבסיס – גם כשאינם מכאיבים לעצמם באופן אקטיבי. הדפוס שמצאה Hrepertz (1995) מצביע על כך שמשהו, בד"כ איזשהו גורם בין-אישי שמאיץ את המתח, מגביר את חוסר השקט לרמה בלתי נסבלת. הרגשות המכאיבים נעשים מציפים: זה כאילו שתחושת אי-הנוחות שתמיד נמצאת בבסיס מסלימה עד לנקודת מקסימום קריטית. תפקידה של הפציעה העצמית הוא להביא להקלה זמנית ברמה הכל-כך גבוהה של עצבנות ורגישות לדחייה. יש גם הוכחות חותכות ממחקרים שפציעה עצמית מביאה להקלה מיידית ואפקטיבית של מתח נפשי, אשר כולל גם עוררות רגשית שנגרמת כתוצאה ממצבים פסיכולוגיים שליליים או מציפים. פציעה עצמית הופכת להיות דרך ההתמודדות המועדפת כי היא מרגיעה במהירות ובאופן דרמטי את הגוף, למרות שיכולים להיות לאלו שפוצעים את עצמם רגשות מאד שליליים לאחר מעשה. הם מרגישים רע, אבל הלחץ הפסיכו-פיזיולוגי המציף נעלם.

אפשר לשער שהאנשים שפוצעים את עצמם בד"כ מסתייגים מרגשות ודחפים תוקפניים. הממצאים שלנו
מצביעים על כך שאם הם נכשלים בדיכויים, הם מכוונים אותם פנימה. זה עולה בקנה אחד עם דיווחי המטופלים, שלעיתים קרובות מתייחסים לפציעה עצמית כדרכים להקלת המתח הבלתי נסבל הנגרם ע"י מאיצים בין-אישיים.

עפ"י Herman (1992)  – רוב הילדים שעברו התעללות גילו שזעזוע רציני לגוף, כמו זה שנגרם ע"י פציעה עצמית, יכול להעלים את הרגשות הבלתי-נסבלים באופן זמני. אלה שפוצעים את עצמם, יכול להיות שיהיו להם מאפיינים אישיותיים שיגדילו את הסבירות לפציעה עצמית.

במחקרים של Williams & Hains (1997) נמצא שאלו שפוצעים את עצמם דיווחו על יותר שימוש בהימנעות מבעיות כדרך התמודדות, ותפשו את עצמם ככאלה שיש להם פחות שליטה על אופציות לפתרון-בעיות. תחושה זו של חוסר עוצמה יכולה בתורה להיות תוצאה של הפסילה וחוסר האישור הכרוניים אותם חוו רבים מהאנשים שפוצעים את עצמם.