שאלות נפוצות על התאבדות

מדוע אנשים מתאבדים?

אנשים מתאבדים מסיבות מגוונות. לרוב, כי הם מבקשים להפסיק את תחושת הסבל המלווה באמונה שלעולם המצב לא ישתנה. בסופו של יום,  אדם שטוב לו- לא מתאבד.

  • לעיתים אובדנות תתרחש על רקע אירוע בודד שמהווה טריגר. לעיתים על רקע אירוע דחק מתמשך (כגון אלימות במשפחה, גירושין, מחלה, הגירה, זקנה, בדידות קשה, פגיעה מינית, בריונות-דחיה חברתית, התמכרויות ועוד.)
  • אקט אובדני יכול להתרחש על רקע גילאי. גיל שיש בו נטייה לאימפולסיביות, קושי בוויסות והכלה של סיטואציות הנתפסות הרות גורל.
  • אדם יכול לבצע אקט אובדני בגין מיעוט משאבי חוסן ותמך, תחושת העדר משמעות וחוסר שייכות המלווים לא פעם באמונה ש'אני נטל על הסובבים אותי, עדיף מותי על חיי'.

לרוב,  זה המכלול שמעיד על הסיכון.

עד כמה דיכאון הוא פקטור בסיכון אובדני?

מחקרים מעידים כי לא כל אדם המתמודד עם דיכאון בהכרח יבצע ניסיון אובדני אך מרבית האנשים שמתו כתוצאה מאובדנות, התמודדו עם דיכאון עמוק.

אלו סימפטומים שכיחים של דיכאון  אשר עשויים להעיד על העדר חוסן ויכולת התמודדות:

  • הערכה עצמית נמוכה
  • תחושת ייאוש, חוסר אונים וחוסר משמעות בעשייה יום יומית
  • נטייה לאשמה והלקאה עצמית מלווים בתחושות ש'אני מעמסה על הסובבים אותי'
  • חוסר סובלנות לעצמי ולסביבה שלי
  • 'עיוות קוגניטיבי'- קושי בקבלת החלטות אל מול אימפולסיביות
  • נטייה להימנעות מפעילויות חברתיות/ תחביבים – תחושת בדידות וחוסר שייכות
  • הפרעה בדפוסי שינה/ אכילה
  • נטייה להזנחה פיזית
  • גורמים מתווכים המשפיעים בהתמודדות עם דיכאון: שימוש בסמים ובאלכוהול, ברינות, פרידה, כישלון ואובדן

בדיכאון נוכח דפוס של עצבות קיצונית, תפיסת עצמי שלילית מלווה ברגשות של חוסר שווי או אשמה, מחשבות שליליות היכולות לכלול מחשבות אובדניות וחוסר תקווה לגבי העתיד.

ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization, WHO ) קבע שדיכאון מג'ורי מהווה 12% מהמוגבלויות אצל מבוגרים, קשישים וילדים בכל העולם. המחלה היא תוצר של שילוב בין פגיעות גנטית וגורמי לחץ סביבתיים המעוררים את התפתחותה והיא משפיעה על תחומי החיים העיקריים של האדם כמו עבודה, בית ומשפחה.

( Ahlstrom, Skarsater & Danielson, 2009 Lovallo, 1997; Weiss, 1980 מתוך: "לחיות עם הסוד"החוויה של הסתרת ההתמודדות עם דיכאון מג'ורי )

התמודדות עם דיכאון אינה בחירה – איש אינו מחפש זאת, ממש כמו שאנשים לא מבקשים לחלות במחלות קשות אחרות. ועדיין, זו מחלה שבצידה המון סטיגמה והסתרה שמעצימות את תחושת הבדידות הקשה, המהווה פקטור משפיע בחשיבה אובדנית.

מה צריך מאיתנו אדם המתמודד עם מחשבות אובדניות?

שנראה אותו! שננסה לראות גם את מה שהוא כבר לא מצליח לשתף ושניתן לזה שם, הזדמנות, מקום. האדם מבקש מאיתנו כתף להישען עליה, התייחסות שיש בה להעיד על שותפות, הכלה ואמפתיה.

'האקט האובדני' מעיד על זעקה רמה, על מאבק בלתי נסבל במחשבות מצמצמות, מקטינות ומאיימות, על תחושה של מובסות- על קושי רחב וגדול כל כך. לעיתים הקושי מתבטא אפילו ביישום פעולות בסיסיות עד כדי קושי בנשימה. אותו אדם מבקש וצריך שלא ניבהל, שלא נשפוט- וגם אם לא הצלחנו להבין- שפשוט נהיה איתו, לצידו. לעיתים הוא צריך מידע, לעיתים הכוונה, דחיפה וליווי לטיפול אצל איש מקצוע.

מי נמצא בקבוצת סיכון לאובדנות?

כל אחד עלול להיות בסיכון ממשי,  בהינתן מעורבותו במצב דחק ומשבר הנתפס על ידו כחמור.

קבוצות בהן הסיכון האובדני גבוה במיוחד:

  • גברים יותר מנשים (יחס של כ1 ל-4)
  • קשישים
  • מתבגרים
  • אנשים שביצעו בעבר ניסיונות התאבדות
  • אנשים שאובחנו כסובלים מהפרעות נפשיות
  • חולים במחלות גופניות קשות
  • עולים ומהגרים
  • אנשים המצויים במצבי לחץ ומשבר
  • אדם המבטא מחשבות התאבדות 
  • אדם המבטא חוסר תקווה, ייאוש, או תחושת חוסר מוצא מבעיותיו
  • כשישנה נגישות לאמצעים מסכני חיים
  • נפגעי פגיעה מינית
  • מתמודדים עם משבר זהות מינית/ מגדרית
  • יוצאי כתות
  •  

האם יש דרך להעריך סיכון אובדני?

כן-  הערכת הסיכון להתאבדות דורשת מיומנות גבוהה וניסיון ויעשו בדרך כלל בידי פסיכיאטר או איש מקצוע שהוכשר לכך. לאחר הערכת הסיכון, איש המקצוע יכין תוכנית התערבות.

אלמנטים בהערכת סיכון:

• כוונה אובדנית

• תכנון האם היו ביטויי פרידה, חלוקת רכוש אישי

• התנהגויות הרס עצמי, ניסיונות אובדניים בעבר, פגיעה עצמית ממושכת

• מצב פיסיולוגי, רגשי וקוגניטיבי. אדם המתמודד עם דיכאון

• גורמי משבר ודחק- רמת חשיפה, המשכיות והיקף

• משאבי חוסן נפשי- יכולת להתמודד עם מצבי דחק

• גורמי סיכון אפידמיולוגיים, 'השתייכות' לקבוצת סיכון

• מערכת תמיכה זמינה ויציבה

• אמצעים קטלניים זמינים ונגישים

האם כל אחד יכול להשפיע על אדם המתמודד עם מחשבות "ורצון" למות?

כן. כל אדם שבוחר ומוכן להבין, לקרוא, להעמיק, לקבל כלים, יכול בהינתן מצב חירום, להיות שם עבור אדם אחר.

אם נשאל את עצמינו "מה הגורם העיקרי לכאב נפשי?" במילה אחת – זו הבדידות. הבדידות, בתמצית, היא הקשר להתאבדות: מי שמנסה להתאבד מרגיש בודד. גם אם הוא מוקף חברים ומשפחה אוהבת, גם אם הוא עטוף בדאגה ובחיבה, החוויה הסובייקטיבית שלו היא של בדידות נוראה וכאב נפשי בלתי נסבל. וכאן נכנסות לפעולה שתי התרופות הטובות ביותר בעולם נגד התאבדות: אהבה ותקווה" (פרופ' יורם יובל, 2018)

כיצד לדבר עם מי שרוצה להתאבד?

תוכניות שונות מלמדות איך לגשת, לדבר  ו'להחזיק' אדם במצב משברי חמור.

להלן הצצה על מודל תש"ה – QPR – תשאול Question, שכנוע Persuade, הפנייה Refer. (מתוך התוכנית להכשרת שומרי סף בקהילה.)



על פי המודל, ישנם  שלושה צעדים בדרך למנוע מאדם להתאבד:


  1. תשאול : חשוב שאנשים יזהו את סימני האזהרה למחשבות ולרגשות אובדניים. ככל שסימני האזהרה המוקדמים מזוהים מוקדם והאדם שנמצא בסיכון מקבל עזרה, כך תהיה התוצאה טובה יותר.

  2.  שכנוע : התשאול יכול להוביל לשיחה, שבה מעודדים את האדם לקבל הפנייה לטיפול.

  3. הפניה : מובילה לביצוע התערבות וטיפול מוקדם, שיובילו לתוצאות טובות יותר.

הכשרת 'שומרי סף' מהווה חלק מגישה למניעת התאבדויות, שבמסגרתה מכשירים אנשים מן השורה בזיהוי אנשים המראים סימנים לאובדנות, במטרה לעודד אותם לפנות לעזרה ולהפנותם למסגרות לטיפול נפשי. 

האם יש אסטרטגיות יעילות ומוכרות במניעת אובדנות?

פרופסור גיל זלצמן ועמיתים (2016) ופרופסור ג׳ון מאן ועמיתים (2021), בחנו את יעילותן של אסטרטגיות שונות למניעת אובדנות.

תוצאות המחקרים הראו כי הצעדים היעילים הם:

  • הגבלת אמצעים וכלי נשק לביצוע התאבדות נמצאו כמונעי התאבדות.
  • הכשרת רופאים ורופאות בקהילה לזיהוי דיכאון ומתן טיפול תואם מונעת התאבדות.
  • תכניות התערבות המעלות מודעות למניעת אובדנות בבתי הספר מונעות התנהגות אובדנית.
  • יצירת קשר עם מטופלים אובדניים לאחר אשפוז או משבר אובדני מונעת התנהגות אובדנית.
  • טיפול תרופתי מפחית את הסיכון האובדני.
  • טיפולים פסיכולוגים מסוג CBT, DBT מונעים התנהגות אובדנית.

את האסטרטגיות למניעת אובדנות נהוג לחלק ל 3 רמות מניעה:

  • מניעה ראשונית – מתייחסת לכלל האוכלוסייה 
  • מניעה שניונית – מתייחסת לקבוצות סיכון 
  • מניעה שלישונית – לאנשים בעלי רמת סיכון גבוהה 

(מתוך: מניעת אובדנות – אסטרטגיות )

האם יש קשר בין פגיעה עצמית לאובדנות?

כן ולא. פגיעה עצמית לא מעידה בהכרח על סיכון אובדני ולפעמים מתרחשת על רקע של רצון בהשתייכות לקבוצת השווים לי. יש בה אלמנטים של הוכחה, שליטה, נראות ועוד.

עם זאת, לא פעם,  ניתן לזהות דפוס התנהגויות סיכון ומנגנוני התמודדות לקויים אצל אדם הפוגע בעצמו כגון: אימפולסיביות, קושי בדחיית סיפוקים, ביקורתיות ופרפקציוניזם גבוה כמו גם רקע והיסטוריה של פגיעה ומשבר דוגמת התעללות בילדות, דחייה וניכור, תחושת בדידות גבוהה ועוד.

לפגיעה העצמית תפקיד בהתמודדות הנפשית בשלושה אספקטים: פסיכולוגי, סביבתי וביולוגי- יכולים להיות בה קריאה לעזרה, התרסה מבקרת,  תחושה ש "הכאב בנשמה כל כך גדול שהדרך היחידה להמירו היא לפגוע בגוף- "לנהל את הכאב".

ולשאלה , האם יש קשר בין פגיעה עצמית לאובדנות- ההבדל העיקרי בין השניים טמון בכוונה של האדם לסיים את חייו. 

זאת ועוד,  חשוב להבין שגם אם מתרחשת פגיעה עצמית- לא אובדנית,  פעולות מסוימות עלולות למעשה להסתיים במוות – עקב חוסר-ידע , פזיזות וכיוצא באלה.

'חברה שלי שיתפה אותי שהיא רוצה למות, מה אני אמורה לעשות עכשיו?'

העובדה שאתם מחפשים מידע ומבקשים להבין עוד על הנושא היא כבר צעד ראשון בניהול אירוע שיש בו אלמנטים של לחץ, תחושת אחריות, פחד עד איום, אי וודאות ולעיתים אפילו כעס ותסכול.

דברים שאפשר לעשות:

  • העריכו את השיתוף- כמה אומץ וודאי נדרש כדי להיחשף כך. 
  • בואו בענווה מתוך גישה והבנה שלא את הכל אנחנו יודעים ומבינים- אל תשפטו
  • חזקו את האחר שהוא לא לבד, שהוא חשוב לכם, שאתם מאמינים בו/ בה- שמחשבה אובדנית, קונקרטית היא כמו גל שסוחף אך יכול גם להירגע 
  • וודאו שאין זמינות של אמצעים קטלניים- במידה וכן, הקפידו להרחיקם!
  • עמתו בעדינות, בזהירות עם גורמים משמעותיים בחייו- לדוגמה: 'אחותך הקטנה לא תוכל לחיות אם לא תהיי כאן..' וכיוצא באלה
  • זכרו שלדבר על אובדנות בענווה, ברגישות, בחמלה, תובע רגישות ותשומת לב. פנו לכך זמן.
  • נסו לקבל עוד מידע- מתוך המקום הדואג, המבקש להבין: מי עוד יודע, האם יש תוכניות ביצוע, אמצעים, האם יש יעד 
  • אל תישארו לבד!- ערבו אדם שאתם סומכים עליו, במידה ואתם קטינים, שיהיה בוגר דיה לתמוך, לעזור באופן פרואקטיבי, להפעיל שיקול דעת, לנהל את האירוע

חשוב להבין שישנם אלמנטים מהותיים ובעלי השפעה על הסקת חירום ממשי וסיכון לחיי אדם, כמו גילכם, קבוצות השתייכות משמעותיות בחיי האדם שהצהיר, דוגמת: משפחה, זוגיות, חברים, עבודה וכיוצא באלה, כמו גם אופי ההצהרה-נחרצות, היקף, מומנטום, נגישות לאמצעים, מכתב פרידה, ניסיונות אובדניים בעבר, מוות כתוצא מאובדנות במשפחה ועוד .

הערכת סיכון נעשית על ידי איש מקצוע שהוכשר לכך!

גם אם החבר.ה 'מוציאה' ממך הבטחה שלא לשתף, שזו תהיה בגידה- זכרו ששיתוף  איש מקצוע יכול להציל חיים! 

אם יש ספק לסיכון ממשי לחיי אדם, אין ספק- התקשרו 100 למשטרה/ 105 אם אתם קטינים

ניתן לשתף, לקבל עוד מידע, להיעזר בהתאם לצורך, גם  ב: 

  • מוקד מידע וסיוע – 118 | משרד הרווחה והביטחון החברתי – Gov
  • מוקד 1221 איחוד הצלה -במידה וישנו  סיכון לחיי אדם- מידי, קונקרטי: מזניק את מתנדבי איחוד הצלה לאירועי חירום ומעביר את הקריאה למוקד של מגן דוד
  • מוקד 101 – מוקד החירום של מד"א (מגן דוד אדום בישראל)
  • 6552* – מוקדי השירות של משרד החינוך
  • מוקד 106- עירייה

עוד מידע שאולי יוכל לעזור, תמצאו בקובץ ארגוני סיוע שבאתר

לנשום!- וחשוב לא פחות- וודאו כי אתם בטוחים ושלא נשקפת לכם סכנה.

מה היא חובת הדיווח במקרה שמישהו משתף אותי שהוא/היא רוצה להתאבד ?

ניתן לשער כי שאלה שכזו מתעוררת מול תחושת אחריות ואי נוחות, ואולי גם רצון להבין חובה מול בחירה. במידה ואתם חשופים למידע המעיד על סיכון לחייו של אדם- התייעצו עם איש מקצוע: מטפל, פסיכיאטר, עו"ד, הבינו מה חובתכם. שיתוף בדרך לדיווח יכול לשפוך אור על הצעד הבא- אל תישארו לבד.

לעיתים, מול דילמה שכזו ישנו מאבק בין תחושת מוסר ואחריות לבין החשש להרע, לפגוע, לבגוד באמונו של אדם משמעותי.  זכרו שלפעמים דיווח יכול הלכה למעשה, להציל חיים.

(אין בנאמר להוות תחליף להתייעצות עם גורם מקצועי ומוסמך , ואין לסה"ר כל אחריות לבחירת אופן ההתנהלות במצב שכזה*)

האם אדם מדוכא, המתמודד עם מחשבות אובדניות, יכול להסתיר את הכאב/ את ההתמודדות שלו? 

זאת אחת הסוגיות המייסרות ומכאיבות מול מוות כתוצאה לאובדנות. השאלה האם היו סימנים מקדימים? ולצערנו, לא תמיד יש סימנים מספיק בוהקים, ברורים, חדים שניתן להסיק מהם סיכון או מצב שיש בו חירום.

לפרקים מחשבות כאלה הן תגובה לפתולוגיה הנמשכת  שנים כמו דיכאון, הפרעות אישיות, הפרעה בי פולרית וכיוצא באלה.  לעיתים מדובר במחשבה שהתעוררה לאור לחוויה של דחיה או כישלון המעוררת לצידה פחד להיות חשוף, שילגלגו עלי, שלא יבינו, שישפטו ואז האדם מסתיר ומסתתר. 

לעיתים יופיעו רמזים דקים, אמירות שמעידות על ייאוש, עייפות ודחק.  הסימנים שכדאי להסב להם תשומת לב:

  • הצהרות אובדניות על רקע של התמודדות עם חווית דחק-  מעריכים ש-80% מהאנשים שהתאבדו, הזכירו את כוונתם זו לרופא המשפחה, לחבר או לקרוב משפחה לפני שמתו
  • כשנוכח עיסוק יתר במוות, בהתנהגויות מסכנות חיים
  • כשנראה אבדן עניין בדברים שבדרך כלל חשובים לאותו אדם, חוסר אכפתיות באופן כללי. 

האם "לדבר על זה" מספיק כדי לרפא דיכאון?

לפעמים כן, לפעמים לא- תלוי בעוצמת הדיכאון, משך זמן ההתמודדות עימו, מוטיבים נוספים כמו ניתוק חברתי, הזנחה, הצטמצמות ועוד. חשוב שיעשה אבחון מקצועי כדי להסיק יעילות וצורך.

במקביל, ומבלי לשלול את חשיבות האבחון המקצועי, שיחה עם חבר/ה יכולה להיות משמעותית בעיקר לאור העובדה שרבים המתמודדים עם דיכאון מרגישים לא ראויים, שקופים, נטל על הסביבה שלהם- שיחה שכזו משדרת אכפתיות, רגישות ומוכנות. חשוב להבין שיש הבדל בין שיח עם חבר/ הורה/ מטפל- לכל אחד השפעה אחרת.

איך לשמור על עצמך, מול חשיפה לכאב כל כך קשה?

לזכור שלאורך החיים אנחנו מוצאים את עצמינו מתמודדים לא פעם עם מצבי דחק חמורים יותר או פחות. היכולת לזהות מה עוזר לי במצבים שכאלה יכול לשרת אותי בסיטואציות דומות גם בעתיד.

כשאנחנו בעין הסערה לפעמים קשה לדמיין שיהיה אחרת- עולה מפלס הלחץ, תחושת האחריות, החרדה הנלוות- על מנת לבנות חוסן נפשי כדאי לתרגל ולהגמיש 'את השריר' בזמן שגרה להבין עוד מה משמעותי עבורי איך אני מרגיע את עצמי.

משאבי חוסן מוגדרים כ "יכולת להתמודד באופן מוצלח עם מצבים קשים ובתוכם מצבים טראומטיים": משאבים משמעותיים כמו תמיכה ולכידות חברתית, אופטימיות, היכולת להתייחס לדברים בפרופורציה, שיח פנימי מווסת ומרגיע, תקווה, אמונה, חמלה עצמית, הומור, גמישות מחשבתית, יזמות, פעילות גופנית ועוד

המוכנות להיות למען האחר בצמתים של כאב אף פעם אינה ברור מאילו- על מנת שנוכל להמשיך ולעשות זאת עלינו לדאוג לעצמינו לא פחות. להבין מה עושה לנו טוב ולהשקיע בעצמינו-להתאוורר, להיות בחמלה וענווה מול הרצון להושיע ולהזכיר לעצמינו שאנחנו משתדלים לעשות את הכי טוב שאפשר

לדבר על זה, לשתף, לחלוק, לפרוק- לא להישאר לבד, להקיף את עצמינו בא.נשים שאנחנו סומכים עליהם שיקשיבו, שלא ישפטו, שיתמכו- אנשי טיפול, חברים, קולגות. 

לפעמים רפלקציה אישית ועיבוד אינטימי מאפשרים להבין לעומק מה קורה לי, מה אני צריכה- העזרו באמצעים יצירתיים כמו ציור, כתיבה, שירה- הרשו לעצמכן/ם לזהות מה המשאבים שבכן/ם.

מקורות מידע: