מיתוסים נפוצים על התאבדות

מיתוס: התאבדות אינה בעיה חמורה בישראל.

לא נכון. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתאבדים בישראל מדי שנה בין 400 ל-500 בני אדם.  ההערכות הכלל עולמיות לגבי הנתון האמיתי של מספר מתאבדים מדברות על פי 2-3 מהמספרים המדווחים, מאחר שמקרים רבים של "מוות בתאונה" הם למעשה התאבדות. חוקרים בתחום מעריכים כי מספר המנסים להתאבד הוא פי 10 ממספר המתאבדים בפועל.

מיתוס: אנשים שמדברים על התאבדות אינם מתאבדים, מלבד מקרים נדירים.

זה לא בהכרח נכון. אנשים שמתאבדים בדרך כלל נותנים רמז או אזהרה לפני המעשה, דרך אמירות כמו: "הלוואי שלא הייתי כאן יותר", "כבר אין ערך לחיים בעיניי". יש להתייחס תמיד ברצינות רבה גם לאיומים הקטנים והמרומזים ביותר. מרבית המתאבדים מגיעים מסיבות שונות לבדיקה אצל רופא משפחה בחודשיים-שלושה האחרונים לחייהם. מכאן שעירנות המשפחה, החברים והרופאים עשויה לעצור את התהליך שמביא להתאבדות. למרות זאת, רבים לא יודו שיש להם מחשבות או תוכניות התאבדות, ויסתירו את ייאושם ואת כוונותיהם ההרסניות מתחת לחזות נעימה.

מיתוס: המתאבדים באמת רוצים למות, לכן איש אינו יכול לעזור להם.

לא נכון. אנשים בעלי נטיות התאבדות בדרך כלל אינם משוכנעים ברצונם למות ולמעשה לרוב אינם רוצים למות. הם רוצים רק לעצור את הסבל הרגשי הנורא שהם חווים. למעשה הם מהמרים על החיים או על המוות מתוך תקווה שמישהו יציל אותם ברגע האחרון. לכן, שיחות עם מישהו שאכפת לו בהחלט יכולות לעזור.

כמה עצות למי שרוצה לדבר על ליבו של אדם הנמצא בסכנת התאבדות:

– היו ישירים. דברו בפתיחות וברוגע על נושא ההתאבדות.

– היו מוכנים להקשיב. הרשו לעצמכם להביע רגשות.

– אל תשפטו. אל תיכנסו לוויכוח אם התאבדות היא פתרון נכון או אם רגשותיו של האדם שמולכם רעים או טובים.

– אל תרצו על ערך החיים, האדם שמולכם ממילא אינו מאמין. בעבורו החיים כבר אינם שווים דבר. מצד שני, הרגיעו אותו והבטיחו שטיפול הוא דבר אפשרי, שעשוי לעזור לו להתגבר על הדיכאון ואז הוא יוכל ליהנות יותר מהחיים.

– היו מעורבים. היו זמינים. גלו עניין ותמיכה.

– אל תישבעו לסודיות. אתם עלולים להגיע למצב שבו תיאלצו לערב אנשים נוספים במצב.

– הביעו תקווה ואמונה שקיימות אלטרנטיבות להתאבדות.

– קחו יוזמה. אם אפשר, ערבו בני משפחה וחברים. יחד תדאגו להרחיק אמצעים שעלולים לסייע למתאבד, כגון כלי נשק או תרופות מיותרות.

– בקשו עצה ממומחים לפתרון משברים או למניעת התאבדויות.

מיתוס: אנשים שטוענים לדיכאוניות הם עצלנים, ורק צריכים "לקחת את עצמם בידיים".

דיכאון הוא מצב רפואי אמיתי. הוא משתק, ובהחלט אינו קשור לעצלנות, לגישה שלילית או לחולשה. מדוכאים זקוקים לטיפול מקצועי ועזרה. פסיכולוג מיומן או יועץ יכולים לעזור להם לחשוב על עצמם בדרך חיובית יותר, להתמודד עם בעיות בצורה טובה יותר ולנהל יחסים אישיים אחרים. פסיכיאטר

יכול לרשום תרופות להקלה על סימפטומים של דיכאון. בעבור רוב המדוכאים, השילוב של טיפול

פסיכולוגי עם טיפול תרופתי הוא הפתרון היעיל ביותר.

מיתוס: ההתאבדות שכיחה הרבה יותר בקרב אנשים עניים.

לא נכון. התאבדות שכיחה באופן שווה בין עניים, בני המעמד הבינוני ועשירים. ואולם, מבחינה

סטטיסטית, לבעלי היסטוריה משפחתית של התאבדויות, אלמנים או גרושים – יש סיכוי גדול יותר

להתאבד בשל חשיפה המוגברת לנושא המוות והניתוק מאנשים שיקרים להם.

מיתוס: יש דרכים חד-משמעיות לצפות את הסיכון להתאבדות.

אין שום דרך מדעית לצפות התאבדויות, אבל יש כמה גורמי סיכון שצריך לקחת בחשבון, ואלו הם:

הפרעות פסיכיאטריות: אלכוהוליזם, סכיזופרניה, דיכאוניים רבים סובלים בעצם מסוג של מחלת נפש לא מזוהה.

גיל: התאבדות שכיחה יותר בקרב מבוגרים.

נסיבות חיים: אנשים בודדים, מובטלים או אחרי אובדן, נמצאים בסיכון התאבדות גבוה.

מיתוס: כשחל שיפור אחרי משבר אובדני, המשמעות היא שהסיכון להתאבדות נעלם.

לא נכון. גם כאשר אדם בעל נטיות אובדניות מתחיל להרגיש טוב יותר, הוא עדיין צריך להתמודד עם בעיות וקשיים בחיים. זה עלול להיות קשה, והאדם עלול לחזור למחשבות אובדניות. החלמה שלמה מדיכאון ומרצון להתאבד היא תהליך הדרגתי. יכולים לעבור חודשים עד שהמחלים יוכל להרגיש טוב יותר ובשליטה על חייו.

מיתוס: כל מי שרוצה להרוג את עצמו הוא משוגע.

לא נכון. למרבית האנשים יש סיבות לרגשות האובדניים שלהם, בלי להיות משוגעים או פסיכוטיים. למרות זאת, צורת המחשבה שלהם ללא ספק מעוותת. יש חמש הפרעות נפשיות הקשורות או מובילות להתנהגות האובדנית: הפרעות מצב-רוח, הפרעת פאניקה, אלכוהוליזם, הפרעת אישיות גבולית, וסכיזופרניה.

מיתוס: ניסיון התאבדות אומר שלאדם תמיד יהיו מחשבות אובדניות.

לא נכון. במוחם של כל בני האדם חלפה לפחות פעם אחת המחשבה התיאורטית על התאבדות. כשליש מבני האדם חשבו ברצינות פעם אחת על התאבדות. מרביתם מחליטים לבחור לחיות, כי הם מבינים שהמשבר הנפשי הוא זמני, ואילו המוות – קבוע.

מיתוס: הבעיות שבגללן אדם מסוים שוקל להתאבד אינן שוות למות בגללן.

אמת: אין קשר בין חומרת הבעיה כפי שהיא נתפסת בעיניך למחשבות האובדניות של האחר. הקשר היחיד הוא כמה אותה בעיה מכאיבה לאדם שעליו מדברים. רגשותיך כלפי הבעיה אינם רלוונטיים במקרה זה.

מיתוס: לדבר על זה יכול לתת למישהו רעיונות…

לא נכון. הרעיון כבר קיים שם. התאבדות מדוברת לעתים קרובות בתקשורת. להיפך, אם אתם שואלים אדם מיואש את השאלה הזאת, אתם עושים בשבילו דבר גדול – אתם מראים לו שאתם מתייחסים אליו ברצינות, שאכפת לכם ממנו, שאתם רוצים לאפשר לו לחלוק אתכם את הכאב שלו. אתם נותנים לו הזדמנות לפרוק ולאוורר רגשות מכאיבים. אם לאדם יש מחשבות אובדניות, בדקו עד כמה הוא הרחיק לכת עם הרעיון.

מיתוס: יותר אנשים מתים כתוצאה מרצח מאשר בגלל התאבדות.

לא נכון. התאבדות היא אחת מסיבות המוות העיקריות. למעשה, מספר ההתאבדויות לפחות כפול ממספר הרציחות.

מיתוס: גברים מתאבדים יותר מאשר נשים.

נשים מבצעות יותר ניסיונות אובדניים, אך יותר גברים מתים מהתאבדות.

מיתוס: יותר התאבדויות נגרמות בשל אירוע טראומתי או מעציב.

לא מדויק. גורמים כאלה יכולים לעורר החלטה להתאבד. ואולם למעשה, המתאבד הטיפוסי הוא אדם מוטרד ביותר, מדוכא, שאיבד את האמונה שיוכל להתמודד עם החיים, שאיבד את כבודו העצמי ושאין לו תקווה בנוגע לעתידו.

מיתוס: התאבדות היא עניין תורשתי.

אין שום יסוד גנטי לנטייה להתאבד. התאבדות אינה עוברת בירושה מדור לדור ברמה הגנטית, היא אינה תכונת אישיות אלא צורת התנהגות נלמדת.

מיתוס: אנשים שמתאבדים הם מהסוג שאינו רוצה לקבל עזרה.

מחקרים על קורבנות התאבדות מצביעים על כך שרבים מהם חיפשו עזרה מקצועית בששת החודשים שקדמו להתאבדות. ואולם הרבה חשו ייאוש מהאיטיות של השפעת הטיפולים השונים.

מיתוס: אנשים שניסו להתאבד וניצלו – לא ינסו שוב.

לא נכון. מתברר ש 80% מהאנשים שמתו בגין אקט אובדני עברו לפני כן ניסון אובדני (אחד או יותר) שלא התממש. הדבר נכון במיוחד כשמדובר כאשר האנשים המתאבדים הם צעירים.