מודלים של אלימות פסיכולוגית

מחקרים הראו (Walker) שהגבר המתעלל רגשית, או פיסית, סובל מדימוי עצמי נמוך ומשנאה עצמית, כתוצאה מסביבת גידול נוקשה, מדכאה, קרה ואוטוריטטיבית שלימדה אותו כי הוא חסר ערך, טיפש וחלש. גבר כזה הנו מלא זעם ומתעב את תחושת חוסר האונים המלווה אותו גם בבגרותו. המתעלל מפעיל מניפולציה הגורמת לאשה להאמין שהיא זו הנושאת באשמה ליחסים הגרועים וכתוצאה מכך האשה מתאמצת יותר ויותר לרצות את בן זוגה, לשווא כמובן.

Miller M.S  ממיינת את הגברים המפעילים אלימות נפשית לשלוש קבוצות, בהתאם לדרגת המודעות לצורך שלהם בשליטה. מטרת האלימות הנפשית, בהבדל מסאדיזם, איננה לגרום כאב אלא להשיג שליטה. מידת המודעות של הגברים לצורך שלהם בשליטה משתנה בהתאם לקבוצה אליה הם משתייכים.

א. גברים המאמינים בזכותם לשלוט ונוקטים באמצעים שיבטיחו להם שליטה, כגון אלימות מילולית. גברים אלה פטורים מרגשי אשמה ובטוחים בצדקתם.

ב. גברים שסף התיסכול הנמוך שלהם גורם להתפרצויות זעם ואף מכות, וסובלים זמנית מרגשי אשם, אך רק עד שהם מוצאים דרך להטיל את האשמה על נשותיהם.

ג. גברים שבמודע מחזיקים את נשותיהם תחת שליטה מדוקדקת, כאשר החלשת האשה גורמת להם לחוש עצמם חזקים והרגשת צדקנות מצ'ואיסטית מונעת מהם לחוש רגשי אשמה.

Loring מונה שלושה גורמים עיקריים שעלולים להפוך אנשים לקורבנות אפשריים של אלימות רגשית.

א. הגורם הראשון הוא סגנון התקשרות חרדה (Bowlby, 1973 עפ"י Loring, עמ' 7). כאשר המאמצים החוזרים של בן הזוג לקשר מכובד הדדי נענים שוב ושוב בדחיה וסירוב מזלזלים, הוא חווה טראומה שגורמת לו להיצמד ביתר ייאוש למתעלל, תופעה שהוגדרה על בולבי כהתקשרות של חרדה: צורת התקשרות הנובעת מחרדת נטישה ונחווית בדרך כלל על ידי תינוקות וילדים הסובלים מחסך רגשי כתוצאה מהעדרם של חמימות פיסית ורגשית מצד המבוגרים המטפלים בהם. בן זוג שמתעלל רגשית מגרה את חרדת הנטישה הזו.

ב. הגורם השני הוא ילדות הורית: ילדים בעלי רגישות מיוחדת לצורכי הוריהם שלמדו לוותר על צורכי עצמם למען צורכי הוריהם ובהמשך – למען צורכי אנשים אחרים בסביבתם, כגון בן זוגם ולמעשה איבדו את זהותם ואת תחושת העצמיות. (אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן" 1981).

ג. הגורם השלישי הוא טראומה והפרעת הלחץ הפוסט-טראומטית. (ג'ודית מילר, "טראומה והחלמה" עמ' 50 ואילך):

"אירוע טראומטי ממוטט את המערכות הרגילות המעניקות לאדם הרגשת שליטה, קשר ומשמעות…. האירועים הטראומטיים משתקים את ההסתגלות האנושית הרגילה לחיים… הם מעמתים את האדם עם מצב קיצוני של חוסר ישע ומעוררים תגובות של קטסטרופה: פחד עז, חוסר ישע, אובדן שליטה וסכנת הכחדה… חויות מסוימות מגדילות את סיכויי ההיפגעות: הפתעה, הרגשת מלכודת וחשיפה ממושכת ומתישה"

התגובה הטראומטית מתעוררת כאשר אין כל תועלת בפעולה, כאשר אי-אפשר לא להילחם ולא לנוס. מערכת ההגנה העצמית נעשית הלומה ומבולבלת. כל מרכיב של התגובה הרגילה לסכנה נוטה להתמיד במצב מוגזם זמן רב לאחר שחלפה הסכנה הממשית. האירועים הטראומטיים מחוללים שינויים עמוקים ומתמידים בעירור הגוף, ברגש, בהכרה ובזכרון. הם עלולים לנתק זו מזו את הפונקציות האלה, המשולבות בדרך כלל. הנפגע עשוי להרגיש רגשות עזים בלי לזכור מה עורר אותם או לזכור במפורט את האירוע אך לא להרגיש דבר (דיסוציאציה).

הסימפטומים של הפרעת הלחץ הפוסט-טראומטית מתחלקים לשלוש קטגוריות עקריות:

א. "עירור-יתר": האדם מצוי במצב של דריכות ומתח ללא סיבה נראית לעין.
ב. "פלישה": האירוע הופך לקבעון, לזכרון טורדני שאינו מרפה וחוזר ומופיע באופן לא רצוני, קפוא בצורתו הראשונית. בנסיון להתמודד עם עירור היתר והפולשנות עלולים נפגעי טראומה להיזקק לאלכוהול ולסמים כאמצעי שיכוך והרפייה.
ג. "צמצום": בגלל חוסר האונים, נקלע האדם למצב של כניעה, קהות רגשית, אדישות, ויתור על יוזמה ומאבק, נתן מן העצמי, ניתוק מהמציאות, נסיגה ממעורבות עם הסביבה וחיים מדולדלים מבחינה יצירתית, חברתית ורגשית. הצמצום פוגע בציפיות ובתכנון העתיד ובנטיה גדלה לאמונות תפלות ולחשיבה מאגית, כולל הזקקות לאותות וקמעות.

אירועים טראומטיים מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים. קורעים קשרי משפחה, חברות, אהבה וקהילה. מנפצים את מבנה העצמי שמגובש ומשווים מתוך יחס אל הזולת. מערערים את אמונת הנפגע בסדר טבעי או אלוהי ומטילים אותו לתוך משבר קיומי מתמשך, כיוון שאינם יכולים להיטמע בתוך "הסכימות הפנימיות" שיש לאדם ביחס לעולם.