מדוע אנשים פוצעים את עצמם?

מדוע אנשים פוצעים עצמם במתכוון?

זהו ככל הנראה האספקט הכי תמוה של פציעה עצמית לגבי אלה שאינם עושים זאת. מדוע יבחר מישהו להביא נזק על עצמו או עצמה? יש סימוכין לכך שהפוצעים את עצמם, כשהם עומדים בפני רגשות חזקים או מצבים מציפים, בוחרים לפגוע בעצמם מפני שזה מביא להם הקלה מהירה מהמתח או החרדה. מצבים אלה גורמים לעלייה בעוררות הנפשית, ופציעה עצמית מורידה במהירות את רמת העוררות קרוב לקו הבסיסי. האדם שפוצע את עצמו עשוי להרגיש הקלה, אבל אפילו אם היא/הוא מרגיש אשמה או כעס לאחר מכן, זה לא יהיה אותו מתח עריץ, דוחף, דרשני ומלא עוצמה כפי שהיה קודם לפציעה-העצמית.

ניתן להגיע ליותר תובנות לגבי הסיבות שעומדות מאחורי פציעה עצמית משני מקורות רבי ערך: אובייקטיבי וסובייקטיבי.

סובייקטיבי: מה אומרים הפוגעים-בעצמם שפציעה עצמית עושה להם

Miller (1994) ו-Farazza (1986, 1996) ואחרים מציגים מספר מניעים אפשריים:

* בריחה מריקנות, דיכאון, ותחושות של חוסר ממשות
* הרגעת מתח
* הקלה: כשעולים רגשות אינטנסיביים, אלו שפוצעים את עצמם מוצפים ואינם יכולים להתמודד. ע"י גרימת כאב, הם מפחיתים את רמת העוררות הנפשית והרגשית לרמה נסבלת
* ביטוי של כאב נפשי
* בריחה מקהיון: רבים מהאנשים שפוצעים את עצמם טוענים שהם עושים זאת כדי להרגיש משהו, לדעת שהם עדיין חיים.
* השגת תחושת אופוריה
* המשך דפוסים מתעללים: רבים מאלו שפוצעים את עצמם עברו התעללות בילדותם. לעיתים פציעה עצמית היא דרך להענשה עצמית על היותם "רעים".
* הקלת כעס: לרבים מאלו שפוצעים את עצמם יש כמות עצומה של זעם בתוכם. אם הם פוחדים לבטא אתו כלפי חוץ, הם פוגעים בעצמם כדרך לשחרר את הרגשות האלה.
* הקלה ביוכימית: קיימת מחשבה שמבוגרים אשר עברו טראומות חוזרות בילדותם, קשה להם לחזור לקו בסיס "נורמלי" של עוררות, ובמובן מסוים הם מכורים להתנהגות משברית.
* השגה או שמירת ההשפעה על התנהגותם של אחרים
* ביטוי של תחושת שליטה בגוף.
* אחיזה במציאות, כדרך להתמודד עם תחושות של דפרסונליזציה ודיסוציאציה.
* שימור תחושת ביטחון או הרגשת מיוחדות.
* דרך ביטוי או הדחקה של מיניות.
* מתן ביטוי או התמודדות עם תחושת ניכור.

מילר גם מציעה הסבר מדוע רב כל-כך מספרן של הנשים בין אלו שפוצעים את עצמם : נשים אינן מסוגלות לבטא אלימות כלפי חוץ. כאשר הן מעומתות עם הזעם העצום שרבות מהן חשות, הנשים נוטות להפנותו כלפי עצמן. כפי שהיא אומרת: "גברים פועלים כלפי חוץ. נשים פועלות כלפי חוץ ע"י פעילות כלפי פנים". סיבה אחרת למיעוט הגברים בין אלו שפוצעים את עצמם יכולה להיות שגברים מחונכים בדרך כזו שרגשות מופנמים הם הנורמה, הם למדו "לא להרגיש", כך שהם אינם מגיעים להצפה רגשית.

אובייקטיבי: מה מצאו החוקרים

אנשים שפוצעים את עצמם נוטים להיות חסרי מנוחה – חווים מצבי רוח דכאוניים עם רמה גבוהה של עצבנות ורגישות לדחייה, ומתח שמצוי בבסיס – גם כשאינם מכאיבים לעצמם באופן אקטיבי. הדפוס שמצאה Hrepertz (1995) מצביע על כך שמשהו, בד"כ איזשהו גורם בין-אישי שמאיץ את המתח, מגביר את חוסר השקט לרמה בלתי נסבלת. הרגשות המכאיבים נעשים מציפים: זה כאילו שתחושת אי-הנוחות שתמיד נמצאת בבסיס מסלימה עד לנקודת מקסימום קריטית. תפקידה של הפציעה העצמית הוא להביא להקלה זמנית ברמה הכל-כך גבוהה של עצבנות ורגישות לדחייה. יש גם הוכחות חותכות ממחקרים שפציעה עצמית מביאה להקלה מיידית ואפקטיבית של מתח נפשי, אשר כולל גם עוררות רגשית שנגרמת כתוצאה ממצבים פסיכולוגיים שליליים או מציפים. פציעה עצמית הופכת להיות דרך ההתמודדות המועדפת כי היא מרגיעה במהירות ובאופן דרמטי את הגוף, למרות שיכולים להיות לאלו שפוצעים את עצמם רגשות מאד שליליים לאחר מעשה. הם מרגישים רע, אבל הלחץ הפסיכו-פיזיולוגי המציף נעלם.

אפשר לשער שהאנשים שפוצעים את עצמם בד"כ מסתייגים מרגשות ודחפים תוקפניים. הממצאים שלנו
מצביעים על כך שאם הם נכשלים בדיכויים, הם מכוונים אותם פנימה. זה עולה בקנה אחד עם דיווחי המטופלים, שלעיתים קרובות מתייחסים לפציעה עצמית כדרכים להקלת המתח הבלתי נסבל הנגרם ע"י מאיצים בין-אישיים.

עפ"י Herman (1992)  – רוב הילדים שעברו התעללות גילו שזעזוע רציני לגוף, כמו זה שנגרם ע"י פציעה עצמית, יכול להעלים את הרגשות הבלתי-נסבלים באופן זמני. אלה שפוצעים את עצמם, יכול להיות שיהיו להם מאפיינים אישיותיים שיגדילו את הסבירות לפציעה עצמית.

במחקרים של Williams & Hains (1997) נמצא שאלו שפוצעים את עצמם דיווחו על יותר שימוש בהימנעות מבעיות כדרך התמודדות, ותפשו את עצמם ככאלה שיש להם פחות שליטה על אופציות לפתרון-בעיות. תחושה זו של חוסר עוצמה יכולה בתורה להיות תוצאה של הפסילה וחוסר האישור הכרוניים אותם חוו רבים מהאנשים שפוצעים את עצמם.