לחיות עם פציעה עצמית

ככל שנרצה שכך יהיה, פציעה-עצמית אינה משהו שאפשר לקפל בתוך פינה קטנה של החיים, מקום בו היא אינה נוגעת בשום דבר אחר. אפילו לאחר שחדלת, זה ממשיך להשפיע על מי שאת ואיך את מתקשרת עם אנשים. הצלקות מגלידות, אבל לעולם אינן נעלמות לגמרי. תחושות ניכור עשויות לשקוע אבל עדיין לארוב מאחורי הקלעים. אם את עדיין פוגעת בעצמך, החיים נעשים אפילו עוד יותר מסובכים. פרק זה מכוון להציע מספר תשובות לשאלות הייחודיות שפ.ע. מביאה לחייך: לספר לאחרים, לענות על שאלות מביכות/פולשניות, הסתרה וריפוי צלקות, ומספר עצות רפואיות. אני לא רופאה, ודפים אלה מובאים למטרת אינפורמציה בלבד. אין כוונה לאבחן או לטפל.

יציאה מהארון

להודות בפני האנשים שבחייך שאת פוצעת את עצמך מקבילה במידה רבה לתהליך היציאה מהארון של הומוסקסואלים. רשימת הדברים אותם את צריכה לקחת בחשבון כשאת מחליטה לספר לאלה שאת אוהבת על דרך ההתמודדות שלך עם לחצים, לקוחה מרשימת ה- "יציאה-מהארון" של Kaufman & Bass (1996).

ההנחה כאן היא שתספרי לאנשים על הפציעה העצמית שלך בשיחה, אבל זו אינה הדרך היחידה לצאת מהארון. חלק מהאנשים מצאו שלכתוב את כל מה שהם רוצים להגיד ולתת את זה למישהו, זו דרך שעבדה בשבילם. אם את בוחרת בדרך זו, לכי עם הקו המנחה הכללי שלמטה, וודאי שתישארי זמינה לשיחה אחרי שאותו אדם קרא את מה שכתבת לו. אם את מחליטה לעשות זאת באמצעות אימייל, הייתי מציעה שתמשיכי מיד לאחר מכן בצ'ט או בטלפון.

היי מוכנה, למרות זאת, לתת לאדם השני זמן לעכל – אם את מנסה להמשיך והוא אומר: "הייתי רוצה לחשוב על זה זמן מה", תני לו מרחב. בקשי ממנו להגיד לך מתי הוא מוכן לדבר, והניחי לו.

היי רגישה לרגשות של האחרים

זה יכול להיות קשה כמעט באותה מידה עבורם לשמוע את זה, כמו לך לספר להם. הביני שקרוב לוודאי הם תוהים מה רע עשו, ואיך היו יכולים למנוע ממך כל-כך הרבה כאב, או מדוע "חלית". את לא צריכה לקבל את השיפוט הערכי שלהם לגבי פציעה עצמית אבל היי פתוחה לשמוע מה יש להם לומר לגבי זה. את יכולה ללמוד משהו, וללמד אותם הרבה.

הסבירי שיציאה מהארון היא מעשה של אהבה 

הניחי להם לדעת שהחלטתך לספר להם על הפציעה העצמית היא סימן של אהבתך אותם וביטחונך בהם. לרוב, אדם מחליט לספר למישהו על הפציעה העצמית שלו/ה מפני שהוא אוהב אותו, רוצה או זקוק לתמיכה האוהבת שלו, ועייף מלהסתיר חלק שלם שלו/שלה מפניו. הרצון להיות פתוח ולתת אמון גוברת על הפחד מדחייה, שנאה או גועל. הבהירי לאדם לו את מספרת על הפציעה העצמית שאת לא מנסה להעניש, לתמרן או להעמיס עליו רגשי אשמה.

בחרי מקום פרטי וללא הגבלת זמן

זה עסק רציני. בחרי בזמן שבו כל הנוגעים בדבר יהיו זמינים לשיחה ארוכה. עשי זאת במקום בו כולם ירגישו בנוח, ושבו לא יהיה חשש שמישהו אחר יאזין. אם את ממהרת או פוחדת שאנשים אחרים בסביבה ישמעו ויגיבו, לא תוכלי להעניק את מלוא תשומת הלב לשיחה, וכך גם כל אחד אחר.

אל תספרי לאחרים בכעס

אל תשתמשי בפציעה העצמית שלך כבנשק: "טוב, תראה, אתה גרמת לי לחתוך/לכוות/להכות!" כדי לקבל את האהבה וההבנה אותם את מחפשת, את צריכה לתת קצת בחזרה. השאלה אם אותם אנשים להם בחרת לספר את סודך תרמו לבעיה שהובילה לפציעה העצמית או לא – אינה רלוונטית לשיחת היציאה-מהארון. אם את מתחילה לכעוס ולהאשים, את גורמת לאחרים להיכנס להתגוננות והם יכעסו. כל התהליך יתקע, ויהפוך להיות מאד בלתי נעים ובלתי יעיל. שימוש בפציעה עצמית כבנשק גם יגביר, קרוב לודאי, את הסיכוי שאותם אנשים בפניהם תתוודי, יגיבו בדיוק בדרך בה קיווית שלא יגיבו.

חשבי על האפשרות לצרף בן/בת-ברית

אם יש לך חברה או מטפלת שמבינים את הפציעה העצמית שלך, אולי תרצי לבקש מהם להיות נוכחים בשיחה. צד שלישי ניטרלי יכול לעזור לשמור על אוירה רגועה.

ספקי אינפורמציה רבה ככל האפשר

ככל שיודעים יותר על משהו, כך פוחדים ממנו פחות. אנשים רבים מעולם לא שמעו על פציעה עצמית או לחילופין – קראו כתבות סנסציוניות בצהובונים. היי מוכנה לתת להם ספרים או שמות ספרים, מאמרים, כתובות אתרים ברשת וכו'. אספי אינפורמציה רבה ככל האפשר כך שתוכלי לענות על שאלותיהם במדויק ובכנות.

היי מוכנה לענות על שאלותיהם

יכול להיות שתצטרכי ללמד אותם על פציעה עצמית. עודדי אותם לשאול כל שאלה שיש להם. אם הם שואלים משהו שאין לך תשובה לגביו, השיבי: "אני לא יודעת" או "אני לא יכולה לומר" או אפילו "אני מעדיפה לא להיכנס לזה עכשיו". היי פתוחה ככל שתוכלי. יכול להיות שתרצי לצפות את שאלותיהם מראש ולהכין את עצמך לתשובות לפני היציאה-מהארון. את יכולה לשאול אנשים שכבר עשו זאת, ולקבל כמה רעיונות.

את גם צריכה שתהיה לך איזושהי תוכנית בראש לגבי מה את רוצה לעשות בנוגע לפציעה העצמית שלך – הם עומדים לשאול את זה. האם את מעונינת בטיפול? מאיזה סוג? אם לא, מה הרציונל שעומד מאחורי הסירוב? האם את רוצה שהם יעזרו לך לחדול או לשלוט בזה? איך הם יכולים לעזור? איזו התנהגות שלהם פולשנית מדי ואיזו לא? זה הזמן המתאים להתחיל להציב גבולות.

לא הכרחי להעלות את הנושאים המטרידים ביותר כבר בשיחה הראשונה

אל תתחילי בתיאור צבעוני מפורט של אותה פעם בה נזקקת ל-43 תפרים ועירוי. קרוב לודאי שהכי טוב זה להימנע מתיאור גרפי של מה שאת עושה; אם את נשאלת על כך, פשוט תעני: "אני חותכת לעצמי את הזרוע" או "אני מכה בקיר עד שיש לי חבורות" או כל דבר אחר. נסי לא להעמיס עליהם יותר מדי בשיחה הראשונה. את יכולה לתת להם פרטים (אם זה הכרחי) בשיחה אחרת.

סמכי על יכולת השיפוט של עצמך

עשי מה שנראה לך טבעי. את מכירה את עצמך ואת משפחתך ואת חבריך הרבה יותר טוב מאשר אני אכיר אותם אי-פעם.

המשיכי לתקשר

היי מוכנה לדבר עם האנשים אותם שיתפת בסודך על תגובותיך, ובקשי מהם לשתף אותך במחשבותיהם. תקשורת נעשית לשני הכוונים.

צלקות 

עבור חלק מהאנשים, צלקות אינן הנושא – הם פוצעים-עצמם בדרכים שאינן משאירות צלקות קבועות, או שהם פוצעים-עצמם רק במקומות מוסתרים. למרות זאת, לרוב האנשים שחותכים או כווים נגרמות צלקות. חלק מהאנשים אוהבים את הצלקות שלהם ומתייחסים אליהן כאל פציעות מלחמה או אפילו מפת-החיים. רבים אחרים שונאים את הצלקות ומחפשים דרכים להיפטר מהן. שתי הגישות תקפות באותה מידה.

שתי השאלות הנפוצות ביותר ששמעתי הן: "איך להסביר אותן" ו- "איך להעלים אותן"

התמודדות עם שאלות מביכות

זה קורה במוקדם או במאוחר – את בביה"ס או בעבודה, באוטובוס או בחנות, ומישהו מבחין: "מה קרה ל- (יד, רגל, פנים או מה שלא יהיה) שלך"?

אנשים בד"כ לא מנסים לגרום לך מבוכה. לעיתים קרובות הם רק מנסים לפתוח בשיחה; הם לא באמת רוצים לדעת למה יש לך צלקות, אבל זה משהו להגיד, להתחיל שיחה. בכל מקרה, את תקועה עם הצורך לתת תשובה.

לעיתים קרובות הפתרון הפשוט ביותר הוא לעטות חצי חיוך או מבט נוגה ולהשיב: "זה סיפור ארוך". ואז לשנות נושא. זה מסיט את תשומת לבם של מרבית האנשים; אם הם מתעקשים, את יכולה לומר: "אני ממש מעדיפה לא לדבר על זה". את יכולה להיות קצת קרה כאן – אחרי הכל, הם עצמם מתנהגים קצת בגסות כשהם שואלים שאלות אישיות ולא מאפשרים לך להימנע ממתן תשובה.

מצד שני, את יכולה לנסות כמה מההצעות שלהלן. קרוב לוודאי שלא תשתמשי ברובן, אבל קראי אותן רק בשביל השעשוע:

* עשיתי מין בלתי-מוגן עם קיפוד.
* היה לי ויכוח עם החתול השכונתי.
* טוב, הרשו לי לומר לכם, לעולם, לעולם, בשום נסיבות, אל תקבעו פגישה עם מישהו שהכרתם באינטרנט.
* אני נוהגת ליפול מצוקים במרדף אחרי ציפורים.
* הפסדתי בקרב עם פחית שימורים.
* אומר זאת כך: כשמזהירים אותך לא להאכיל את הדובים, יש להם סיבה טובה.
* "איזה צלקות"? בד"כ הם מגיבים: "אלה", ולכך אני עונה: "אני לא רואה כלום".
* הקולות פקדו עלי לעשות את זה,
(ועוד, ועוד, ועוד כגון אלה, כיד הדמיון הטובה עליך…), או –
* אני עשיתי את זה לעצמי (היי, לפעמים כנות עובדת)

התמודדות עם הצלקות עצמן

אם את שונאת את הצלקות שלך ורוצה לעשות משהו לגביהן, יש לך שתי אפשרויות: את יכולה למצוא דרכים להסתיר אותן, או את יכולה לנסות לרפא/ למזער אותן.

הסתרת הצלקות

לפעמים ניתן להסתיר את הצלקות:

* צלקות בפרקי הידיים ניתנות להסתרה ע"י שרוולים ארוכים, צמידים או שעונים.
* בקיץ, לבשי חולצה עם שרוולים ארוכים מבד קל.
* רעיון אחר לקיץ הוא ללבוש חולצה פתוחה עם שרוולים ארוכים מעל טי-שירט. אם מישהו שואל, אפשר להגיד לו שאת חוששת מחשיפה לשמש.
* חלק מצלקות הרגליים אצל נשים ניתנות להסתרה בעזרת גרביונים.
* חלק מהצלקות אפשר להסתיר בעזרת איפור מתאים.

ריפוי צלקות

קרוב לוודאי שהצעד הראשון לקראת ריפוי הצלקות הוא טיפול טוב ונכון בפצעים. שיטות הטיפול הרפואי והאסתטי מתקדמות ויעילות ביותר, וניתן לקבל אינפורמציה עדכנית במרפאות.

ניתוח פלסטי יכול להיות יעיל לחלק מהצלקות, אבל הוא מאד יקר ומשאיר צלקות משלו. אם החלטת בכל זאת על ניתוח פלסטי, תצטרכי לשכנע את הרופא שלך שחדלת לחלוטין מפ.ע. רוב הרופאים לא יעזרו לך אם יחשבו שאת עלולה להמשיך ולפצוע עצמך גם לאחר הניתוח. חלקם ידרשו כתנאי מוקדם את הפסקת הפציעה העצמית, לפרק זמן מסוים בטרם יקבלו החלטה.

זהו מקור אינפורמציה טוב לגבי צלקות וטיפולים בהן.

זכרי ששום דרך לא תעלים את הצלקת לחלוטין; טיפולים יכולים רק לשנות את הצורה, הגודל והבולטות שלה.

נקודות התייחסות בריאותיות עבור האנשים שחותכים-עצמם

אם את עדיין פוגעת בעצמך כדרך להתמודד עם מצבים מציפים, את חייבת לשים לב לבריאותך ולבדוק את עצמך בכל הנוגע לסימפטומים של אנמיה או התייבשות.

אם את חותכת את עצמך, את מאבדת שני דברים חשובים: נוזלים (פלסמה), וכדוריות-דם אדומות. הגוף יכול להחזיר לעצמו את הפלסמה תוך 48 שעות, בתנאי שאת שותה מספיק נוזלים. לכדוריות הדם-האדומות ייקח כחודשיים לחדש את המלאי.

התייבשות יכולה לגרום לך לשוק. הסימפטומים העיקריים הם סחרחורת, במיוחד בזמן שינוי תנוחה (למשל, קימה לעמידה לאחר שכיבה). יכול להיות גם שהדופק שלך יהיה מהיר מאד. אם ההתייבשות חמורה (הסחרחורת חזקה, העיניים שקועות, את לא מצליחה להחזיק נוזלים בתוכך, עורך לח ודביק ואת מרגישה חלשה) גשי מיד לרופא – הוא ייתן לך עירוי נוזלים ותרגישי טוב לאחר כמה שעות. כדי להימנע מלהגיע למצב זה, דאגי לשתות 8 כוסות נוזלים מדי יום (יותר מזה בימים בהם את מאבדת דם). אם את מרגישה סחרחורת אחרי פציעה עצמית שתי כמה שיותר מים או מיץ, והשגיחי על עצמך מבחינת סימפטומים של שוק.

אנמיה מתרחשת כתוצאה ממחסור בברזל בשעה שאת מאבדת כדוריות-דם אדומות. אם את אנמית, תהיי חיוורת ותרגישי מאד חלשה. יכול להיות שתהיי עצבנית וקצרת נשימה, ופשוט תרגישי רע. אם יש לך סימפטומים כאלה את יכולה לפנות לרופא שיאשר את האנמיה; במקרה זה הוא ייתן לך תחליפי ברזל וויטמין C, ותרגישי טוב יותר לאחר מספר חודשים. אם את רוצה למנוע מעצמך להגיע למצב זה, ועדיין אינך מוכנה לחדול מלחתוך עצמך, את צריכה לקחת ויטמינים מדי יום, ולעצור את הדימום מהפצעים מהר ככל האפשר.