הבדידות הגדולה

התאבדות שכיחה הרבה יותר בקרב בני 45 עד 65 מאשר בגיל ההתבגרות – כך על פי הפסיכולוג הקליני ישראל אור-בך, שספרו  "כאב עד כלות", עוסק במפגשים "בתחתית החבית".
מאת איריס מילנר

ביומן, שצעיר בשנות העשרים לחייו תיעד בו את ימיו האחרונים לפני שהתאבד, נמצאה בין השאר רשימת מטלות שכתב לעצמו בניסיון לגאול את עצמו מייסוריו הנפשיים:

"להאמין יותר באלוהים;
להתפלל;
להכין תוכנית לכל יום בערב הקודם;
לא לחשוב על כל דבר שאני עושה באופן שלילי;
לחפש את החיובי;
לדבר בביטחון;
להכיר בערך שלי;
לקרוא על איך לרכוש ביטחון עצמי;
לעשות יותר התעמלות, יותר הליכות;
לדבר עם קרן;
להגיד מה שאני חושב;
להזכיר לעצמי שעשיתי צעד נכון כשעזבתי את מקום העבודה;
אם אין אני לי מי לי;
לסדר את החדר;
ללמוד לעשות מדיטציה כדי להירגע".

את הקטע המצמרר הזה, שהביאו בני משפחתו של הצעיר שביקשו עזרה אחרי התאבדותו, מצטט הפסיכולוג הפרופ' ישראל אור-בך בפרק האחרון של ספרו החדש "כאב עד כלות". יש ברשימה הזאת, כותב אור-בך, כדי להעביר את תמצית החוויה המשותפת לאלה המגיעים ל"תחתית החבית" – המקום הכי כואב והכי חסר תקווה, שממנו, על פי הרגשתם, רק המוות יכול להציל אותם: חוויה של התפוררות, של אובדן העצמיות, של סערה והעדר שליטה פנימית. כדי להשיג קורטוב של שליטה בכל אלה, מתברר מהרשימה, ניסה הצעיר בכוחותיו האחרונים לגייס תחבולות שלרוע המזל לא הועילו.

הספר "כאב עד כלות", הרואה אור בימים אלה בהוצאת שוקן, מתאר באריכות את המקום המסוכן הזה, "תחתית החבית", כדבריו, שבו אור-בך, מרצה בכיר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, פוגש את מטופליו. מחקריו של אור-בך והתמחותו כקלינאי ממוקדים בנטיות אובדניות. בין השאר, הוא עוסק בעיבוד תוכניות למניעת התאבדות אצל בני נוער בישראל ובמדינות אחרות. לכאורה, התהליך הטיפולי המתואר ב"כאב עד כלות" אינו מקרה קלאסי של מטופל אובדני המגיע לקליניקה לבקש הצלה מפני הדחף להרוג את עצמו. שכן לדינה, גיבורת הסיפור (שהוא תיאור של טיפול שאכן התקיים במציאות, בשינוי פרטים מזהים), אין כוונות מודעות להתאבד. אלא שבמשך העבודה המשותפת, שנמשכה שלוש שנים, עלו על פני השטח נטייה קיצונית להרס עצמי וכוונות אובדניות, שלהערכתו של אור-בך העמידו את האשה, שהיתה אז בשנות הארבעים לחייה, בסכנת חיים ממשית.

דינה, אלמנה ואם לשלושה ילדים שכבר עזבו את הבית, פנתה לפסיכולוג בהמלצת רופא המשפחה, שחשד שמקורם של סימפטומים פיסיים שסבלה מהם היה נפשי. חוץ מבעיות עיכול וספירת דם לא תקינה, ועוד בעיות גופניות שלא נמצא להן הסבר פיסיולוגי, גם התלוננה דינה על כך שהיא מתקשה להשלים את פרויקט חייה – כתיבת עבודת דוקטורט – ובכך עלולה להרוס לעצמה את הקריירה האקדמית, שהשקיעה בה שנים רבות. כבר באחד ממשפטי הפתיחה של המפגש הראשון הזכירה את המוות: "עם כל מה שהגוף שלי עושה, כבר הייתי צריכה למות", אמרה. לא חלף זמן רב והאמירה הזאת היתה למשאלת מוות גלויה. דינה הודיעה למטפל שהיא רוצה למות.

שחזורו של הטיפול הנפשי חושף איך מבעד לחומת ההגנות שבנתה דינה, האשה העצמאית והקרייריסטית, שגידלה לבד שלושה ילדים ותיפקדה היטב, צצה בהדרגה הילדה הדחויה שהיתה משחר ילדותה, לא אהובה על ידי הוריה, מוכה, מושפלת, לא רצויה, מיותרת. גם סדרה של סודות שהסתירה מעצמה ומהסביבה נחשפת לפני המטפל והקורא – בה בעת עם התוודעותה של דינה לעוצמת הרגשות שהסודות הללו כרוכים בהם. היא מגלה בראשונה למטפל, ואחר כך לילדיה, שבעלה – אביהם – שעליו היתה אומרת כי "מת ב-73'" (ויוצרת כך את הרושם שנהרג במלחמת יום הכיפורים), התאבד. היא משחזרת את האושר הרב שגרמה לה ההתאבדות הזאת, ששיחררה אותה מחיי נישואים קשים ומשפילים, ונעשית מודעת לרגשות האשמה הקשים שהניבה השמחה על מות בעלה. בכלל, הכעס הרצחני שדינה הצליחה לגרום לעצמה לא להרגיש בו – על עצמה, על הוריה, על העולם – מתברר כמרכיב בסיסי בתמהיל הרגשות שלה, וכגורם מרכזי בנטיותיה האובדניות ההולכות ומתבהרות במשך הטיפול. רגע השיא הוא תיאור מעשה אכזרי שעשתה בילדותה: חניקתם בדם קר של אוגרים שגידלה כחיות מחמד (שהוריה קנו לה במקום הכלב שרצתה).

הבחירה דווקא במקרה הזה – כחלק מסיפור על דרכי ההתמודדות האפשריות עם מטופלים אובדניים, שחלקו השני של הספר מתמקד בו – אינה אקראית. "מקובל לחשוב שהתאבדות נפוצה בעיקר אצל מתבגרים, אבל למעשה היא שכיחה הרבה יותר בקרב גברים ונשים בני 45 65, וכן בזיקנה עד מתקדמת", אומר אור-בך. "במקרים רבים, התאבדות כזאת נתפשת כמפתיעה, כי על פני השטח האיום לא קיים כלל. המקרה של דינה יכול לעזור למטפלים לא מנוסים במקרים אובדניים להיות קשובים יותר לאפשרות כזאת גם אצל מטופלים, שמתחת למעטה של חיים רגילים זורמים אצלם תהליכי הרס העלולים להתפרץ בפתאומיות ובמפתיע".

אף שהספר אינו מתכוון במוצהר ללמד את הקוראים איך לזהות סכנה מוחשית של התאבדות אצל הקרובים להם, מתבררים בו לא מעט אותות אזהרה שכדאי לשים אליהם לב. למשל, רגיעה יחסית במצבו של אדם שסבל מדיכאון קשה. "הנחה רווחת היא שאנשים מדוכאים ומיואשים מתאבדים דווקא כשהם מרגישים טוב יותר ומתמלאים מרץ ויוזמה, שכן האנרגיה החדשה מספקת להם את הכוח להתאבדות", כותב אור-בך. התאבדות מפתיעה כזאת, דווקא בשלב שנראה כהתאוששות, אכן מתרחשת לעתים, אבל ההסבר לה, סבור אור-בך, שונה. לא התחושה הטובה מייצרת את האנרגיה להתאבד, אלא להיפך: דווקא החלטה להתאבד היא העשויה להניב רגיעה ומצב רוח טוב יחסית, שכן יש בה משום שחרור והקלה מייסורי ההתלבטות בין חיים למוות. השלווה הפנימית העשויה להשתלט על אדם שהחליט סופית להתאבד עלולה איפוא להטעות, ומהפך חיובי לא מוסבר ולא הגיוני במצבו הנפשי של אדם מדוכא צריך לפיכך לעורר חשד שדווקא הגרוע מכל עומד לקרות.

גם ניסיונות התאבדות לא קטלניים, שנראים כמיועדים רק לעורר תשומת לב, הם אות אזהרה חמור: "ניסיונות סתמיים לכאורה ומעשי התאבדות 'נחרצים' לא שונים במהותם. הם נמצאים על אותו הרצף", אומר אור-בך. "לפעמים גם מי שעושה את המעשה הקטלני ביותר, ואף מצליח, אומר ברגעיו האחרונים 'אל תתנו לי למות', כי גם הוא בעצם לא רוצה לחדול להיות".

פסיכולוגים צעירים – שלעתים קרובות נמנעים מלקבל על עצמם את המשימה לטפל בבני אדם אובדניים בגלל האחריות העצומה הכרוכה בכך ובגלל המפגש המאיים עם מה שאור-בך מכנה "פינת ההתאבדות" שלהם עצמם – נמנים עם קהל היעד שהספר מכוון אליו. הפרקים התיאורטיים שלו מתארים את עקרונות הטיפול בפציינטים אובדניים. לדברי אור-בך, זו עבודה שהיא תמיד קשה, מפחידה, מעייפת, מורטת עצבים ודורשת נכונות להתמודד עם האפשרות שההתאבדות אכן תהיה, עם המחשבה שכל פגישה עלולה להיות הפגישה האחרונה.

לפעמים נדמה שכמטפל אור-בך ממש משתכנע שהתאבדות היא אכן המוצא היחיד לבעיותיו הקשות של הפציינט שלו. למשל, במקרה של אשה שבאה לטיפול בעקבות התאבדות בתה המתבגרת: "האישה הזאת החזיקה בחיים בציפורניה", הוא מספר. "היא ניסתה להתאבל, להתמודד, לשכוח, להכחיש, לשנות את חייה, להתגרש, להיצמד לילדיה האחרים, להתרחק מהם – אך כל אלה לא עזרו לשיכוך הכאב. אז החלה להבשיל בה ההרגשה שאין עוד טעם לחייה, ורעיון ההתאבדות החל להפוך לממשי. היא דיברה על תאריכים ואמצעי ביצוע, ואט אט נוצרה אווירה של הליכה לקראת מוות ידוע מראש". תגובתו שלו היתה אמפתיה כמעט מוחלטת, שבאה לידי ביטוי בתחושה שאילו מצא את עצמו בנסיבות דומות, היה זה בשבילו מאבק אדיר להמשיך ולמצוא טעם בחייו.

ואולם, אומר אור-בך, אימוץ פתרון ההתאבדות הוא רק טקטיקה: דרך לתת לפציינט הרגשה שמישהו מסוגל להתקרב אליו, למקום שבו הוא מצוי בבדידות אקזיסטנציאליסטית קיצונית, להבין מה עובר עליו, לא לבקר אותו ולא לשפוט אותו על כך שהוא מיואש וחסר תקווה. "כשאדם הסובל כאב נפשי עצום מרגיש שאני באמת מבין, הוא נעשה פחות לבד, ובכך כבר טמונה איזו אפשרות לשינוי. המסר שלי, לפיכך, הוא אופטימי. אני רוצה להגיד לקהל הרחב ולמטפלים שאני באמת מאמין בכל לבי, שגם המצב הנפשי הכי כואב והכי קשה יכול להשתנות. שאפשר לצאת מזה, גם אם ברגעים מסוימים נדמה שבכלל לא כדאי".

ואף שלפעמים הפציינטים אכן מממשים את איומיהם ומתאבדים תוך כדי טיפול, ברוב המקרים זה לא קורה. "אי אפשר לומר איזה אחוז מכל בני האדם האובדניים אכן שמים קץ לחייהם. אבל אפשר בהחלט לומר שמקרב אלה הבאים לטיפול – הרוב המכריע שורד בסופו של דבר".

פורסם ב"הארץ" בתאריך 12/15/2000

הפרסום באתר סהר הוא באישורה של מערכת עיתון הארץ