דכאון והתאבדות

התאבדות היא בעיה חמורה בעולם כולו. ישנם הבדלים בשיעורי ההתאבדות בין מדינות שונות ותרבויות שונות, אך ככלל, יש עלייה בשיעורי ההתאבדויות בעולם. עם זאת, נראה כי המאמצים למניעת התאבדות באמצעים שונים (תרופות, פעילות מרכזים למניעת התאבדויות, וטיפול נפשי) נושאים פרי ומורידים את שיעורי ההתאבדות במקומות שבהם מאמצים אלה יוצאים לפועל. התאבדות שכיחה בקרב אוכלוסיות במצב כלכלי גבוה ונמוך במידה שווה. אנשים בודדים נמצאים בסיכון גבוה יותר. גברים מתאבדים בערך פי ארבע מנשים, ונשים עושות יותר ניסיונות התאבדות מגברים – בערך פי שלושה.

רוב המתאבדים נותנים רמז או אזהרה לפני המעשה. אלה יכולים להיעשות באופן ישיר או באופן עקיף. אנשים עשויים להצהיר באופן מפורש על כוונת התאבדות או לרמוז באמירות כגון: הלוואי שלא הייתי כאן יותר, כבר אין ערך לחיים בעיניי, אין טעם לחיים, בשביל מה לסבול כל כך הרבה. אנשים יכולים גם לתת סימנים עקיפים, ע"י התנהגות המרמזת על פרידה: חלוקת מתנות, כתיבת צוואות. להתנהגויות אלה יש תוקף של סיכון בייחוד נוכח מצב רוח ירוד, דיכאון או סבל. יש להתייחס תמיד ברצינות רבה גם לאיומים הקטנים המרומזים ביותר. מרבית המתאבדים מגיעים, מסיבות שונות, לבדיקה אצל רופא משפחה כחודשיים-שלושה לפני ביצוע ההתאבדות. מכאן שעירנות המשפחה, החברים והרופאים עשויה לעצור את התהליך שמביא להתאבדות. למרות זאת, רבים לא יודו שיש להם מחשבות או תכניות התאבדות ויסתירו את ייאושם ואת כוונותיהם ההרסניות מתחת לפסאדה נעימה. פעמים רבות קורה שאדם סובל מראה לפתע שינוי דרמתי לטובה במצב רוחו. אם אין סיבה ברורה המסבירה את השינוי (השפעה חיובית של תרופות; שיפור בעקבות טיפול נפשי; שינוי חשוב וחיובי בחיים), הרי שזה עלול להיות סימן דווקא להחלטה להתאבד.

אין דרך מדעית לצפות התאבדויות, אבל ישנם כמה גורמי סיכון שיש לקחת בחשבון, כגון: הפרעות נפשיות, אלכוהוליזם, שימוש בסמים, בדידות, אובדן ועוד. עם זאת, חשוב להדגיש כי לא כל מי שמנסה להרוג את עצמו הוא בהכרח חולה נפש. שכיחות ההתאבדויות עולה עם הגיל, ומרב ההתאבדויות הן בקרב מבוגרים. התנהגות אובדנית כגון מחשבות על התאבדות, איומים וניסיונות, מופיעה בפעם הראשונה בגיל ההתבגרות (גיל 15). התנהגויות אלה (לא כולל התאבדות ממש) לובשות ממדים מגפתיים כמעט בגיל זה. רוב ההתנהגויות הללו אינן מסוכנות, אך הן מעידות על מצוקה, שיש להתייחס אליה ברצינות. למרות זאת, יש לזכור כי גם מתבגרים מתאבדים.

הסיבות המביאות להתאבדות הן רבות ומגוונות. סיבות אלה כוללות סבל פיזי, דיכאון נפשי, אכזבות קשות, בדידות, אובדן של אדם קרוב, אובדן מעמד, פרנסה ויכולת תפקוד, מחלת נפש, תחושת דחייה וכו'. המשותף לכל הסיבות האלה הוא היווצרותה של תחושת כאב נפשי בלתי נסבל ואמונה כי המצב הקשה לא ישתנה לעולם. דיכאון וכאב נפשי אינם ביטוי לעצלנות או פינוק. זהו מצב אמיתי.

למרות המצב הקשה ולמרות הרצון העז למות, בהחלט אפשר לעזור לאנשים המבקשים להתאבד. בדרך כלל יש לאנשים האלה יחס אמביוולנטי למוות – הם רוצים למות, אך גם רוצים להמשיך לחיות. בעיקר הם מבקשים להפסיק את הסבל הנפשי ולברוח ממנו. האדם המוסמך ביותר לעזור למי שמבקש להתאבד הוא כמובן איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, ואולם למעשה כל אחד יכול לתרום למניעת התאבדות. אפשר לעשות זאת בעזרת הקשבה, דיבור ישיר וענייני, גישה אופטימית אך לא מבטלת, עידוד, העלאת פתרונות חלופיים, הרחקת אמצעים קטלניים, גישה אכפתית ושיחה על מקורות לעזרה (ראו גם מה תוכל לעשות כאשר חבר או חברה שלכם מדברים על התאבדות). חשוב לדעת כי המצב הקשה והדיכאון הם בהחלט מצבים חולפים והפיכים, וכי טיפול נפשי עם טיפול תרופתי יכולים להועיל בהקלה במצב ובהיחלצות ממנו.

גם כאשר אדם בעל נטיות התאבדות מתחיל להרגיש טוב יותר, הוא עדיין צריך להתמודד עם בעיות וקשיים בחיים. זה עלול להיות קשה והאדם עלול לחזור למחשבות והלך רוח התאבדותי. החלמה מדיכאון ומנטיות התאבדות היא תהליך הדרגתי. יכולים לעבור חודשים עד שהמחלים יוכל להרגיש טוב יותר ובשליטה על חייו. יש לזכור כי גם התרופות היעילות נגד דיכאון אינן משפיעות מיד אלא לאחר ימים ואף שבועות. יש כמה תרופות נגד דיכאון ולא כולן יעילות לכל האנשים, אך המגוון מאפשר בדרך כלל החלמה טובה לרוב הגדול של הסובלים.

גם במקרים שבהם יש לאדם מחשבות על התאבדות ורצונות להתאבד, אין זאת אומרת כי הם יישארו כך לעולם. אנשים מחלימים ממצבי דיכאון ומנטיות להתאבדות ויכולים לנהל חיים בריאים ומספקים גם אם בעבר רצו להתאבד.

נכתב ע"י פרופ' ישראל אור-בך אוניברסיטת בר אילן