גישות טיפוליות
שורת פעילויות והכשרות מתבצעות כיום באנגליה במטרה לאמן את צוותי חדרי המיון בדרכים להפוך את המגע הראשוני של אלו שפוצעים את עצמם עם המערכת הרפואית, למפגש פרודוקטיבי. העומדים בחוד החנית של מאמץ זה הן אחיות, אנשים שפצעו עצמם בעבר, תרפיסטים ואחרים.
סקירה כללית
כדי לעזור לאלה שפוצעים-עצמם, המטפלים חייבים להבין איזה תפקיד ממלאת התמודדות רבת עוצמה זו בחייהם של המטופלים. האם זה בראש וראשונה אמצעי להקלת מתח? אחיזה במציאות? תקשורת? הקלת התנסויות מכאיבות? הבנת השאלה מדוע אדם מסוים פוצע-עצמו היא המפתח באמצעותו אפשר לעזור לו לחדול מלהשתמש בפגיעה העצמית כמנגנון התמודדות עיקרי. "אם המטרה העיקרית היא להפסיק את ההתנהגות הפוגעת זה עלול להחטיא את המטרה", מזהירים Solomon & Warn (1996): "טכניקות המבוססות על ההנחה שאסור לתת חיזוק לפציעה עצמית באמצעות תשומת לב, או על שימוש בסנקציות כמו הפסקת הטיפול, כמעט תמיד יגרמו למתח נוסף".
מטפלים צריכים לבחון את המניעים של עצמם לגבי רצונם בייצוב או הפסקת ההתנהגות הפציע העצמית של המטופל. לעיתים קרובות המטפלים מתמקדים בהפסקה מהירה ככל האפשר של הפציעה העצמית משום
שלהם עצמם לא נוח עם זה – זה דוחה אותם, גורם להם להרגיש בלתי מועילים, מפחיד אותם, וכו'.
מצבים כאלה יכולים להתדרדר בקלות למאבק כוחות שבו המטפל עומד על כך שההתנהגות תפסק, והמטופל בוחר לפצוע עצמו בהסתר ונעשה מרוחק וחסר אמון, מה שמפחית את הסיכוי ליצירת ברית-טיפולית יעילה.
מצד שני, זה לגיטימי שמטפלים יעזרו לפונים לפתח איזושהי תוכנית להתמודד עם דחפיהם לפציעה עצמית, ולייצב את חייהם (יחד עם הפציעה העצמית). כשפונה עסוק בפציעה עצמית בלתי נשלטת,
הפציעה העצמית והמשברים הנלווים תופסים מקום מרכזי בטיפול, ואינם משאירים מקום לעיסוק
בנושאים המרכזיים. כדי שתהיה יציבות מינימלית בטיפול, המטפלים חייבים לצעוד על הקו הדק שבין
הניסיונות לדכא/לשלוט בכל ההתנהגות של פציעה עצמית, לבין מתן האפשרות לפונה לשלוט בטיפול.
גישה אידיאלית היא זו בה פציעה עצמית מותרת אבל יש לה הגדרות וגבולות מוגדרים. למשל, מטופלת יכולה להיות מוזמנת להתקשר למטפל כשהיא חשה בדחף לפצוע את עצמה, אבל מנועה מקשר במשך 24
שעות אחרי ביצוע מעשי של פציעה עצמית. במבנה כמו זה, למטופלת יש אפשרות לבטא במילים את מה
שהיא מנסה לבטא דרך הגוף, ללא הצורך להשתמש בפציעה עצמית, והיא יודעת שלהמשיך במימוש מעשי של הדחף יביא עמו תוצאות שליליות מוחשיות ומיידיות (אם כי לא לנצח). סוג כזה של הסכם בין
המטפל למטופל יכול לעזור לייצב את ההתנהגות, ולסלול דרך לעסוק בנושאים שמונחים מתחת לצורך
לפצוע, וכך לאפשר למטפל ללכת בעקבות העצה של Kehrberg לטפל בפציעה עצמית בתוך הקונטקסט של הפתולוגיה העומדת בבסיס ההתנהגות.
המטפלים חייבים לדאוג לכך שלפונים שפוצעים את עצמם תהיה גישה לטיפול לא שיפוטי וחומל בפצעים שגרמו לעצמם, טיפול שלא ישלול מהם את כבודם העצמי או את האוטונומיה שלהם. המטפל והפונה ביחד יכולים לעשות תוכנית לקבלת טיפול רפואי בפצעים מבלי שזה יגרום להוספת מתח נוסף למצב. יתכן
שזה ידרוש מתן חינוך לצוות הרפואי בחדרי המיון על טבען של הפציעות-העצמיות.
מאחר וטיפול מוצלח בהתנהגות של פציעה עצמית מותנה מאד ביכולת ללמד את הפונה דרכי התמודדות
חדשות עם גורמי לחץ, כך שיוכל להתמודד עם החומרים המכאיבים שנמצאים בבסיס – אשפוז צריך להיות המוצא האחרון, רק כשהפונה נמצא בסכנת התאבדות או פציעה עצמית חמורה (Dallan, 1997). בתי-חולים הם סביבה בטוחה מלאכותית, והמשימה ההכרחית של למידה לזהות את הרגשות שמאחורי המעשה, ובחירה בדרך התמודדות פחות-הרסנית, צריכה להיעשות תוך כדי התנסויות וקבלת חיזוקים בעולם האמיתי.
למרות זאת, הוקמו ברחבי אנגליה מספר יחידות לטיפול באלו שפוצעים את עצמם בתוך בתי-חולים, בהן פציעה עצמית מותרת/נסבלת, כשמעודדים את המטופל לבחון את התנהגותו לאחר האירוע. הצוות מקבל
חלק מהפ.ע. כבלתי נמנע, ומנסה להשתמש בהזדמנויות אלה כבדרכים ללמד על התמודדות ללא פציעה
עצמית. במקרים כאלה, אשפוז ממושך יותר יכול להיות בעל ערך רב.
חומר נוסף ומפורט יותר על גישות טיפוליות ניתן למצוא בלינקים הבאים:
Dialectical Behavioral Therapy
Psychopharmacological approaches
Individual psychotherapy and how to choose a good therapist
ENG
