דכאון עמוק,
תסמונת לחץ פוסט-טראומטי,
הפרעת חרדה כללית,
אובססיה כפייתית
אי-תפקוד פסיכוסקסואלי.

נמצא שתופעות האופייניות לאנשים בדכאון, כמו עייפות כרונית, אי-יכולת להיענות לאתגרים, פסימיות, האשמה עצמית ורגשות אשמה, וכן שתופעות האופייניות למצבי טראומה כמו בלבול, הלם, פחד, חוסר אונים, דאגה, ודימוי עצמי שלילי – מופיעות גם אצל נשים הסובלות מאלימות. תופעות אלה מסבירות במידה רבה התנהגויות שנצפו אצל נשים מוכות, שהחוקרים לא ידעו להסביר אותן קודם לכן: דיסוציאציה, אובדן זכרון, הפרעות פסיכוסומאטיות, תחושות של חוסר ערך. תופעות אלה מייצגות נסיונות שלא עלו יפה להתמודד עם סיטואציות של קושי ודיכוי.

Vissing, Straus & Sweet (1989, אצל Tolman, 1992, עמ' 292) מצאו קשר חיובי בין תוקפנות מילולית של הבעל לבין דכאון אצל האשה. ככל שגדלה מידת התוקפנות המילולית של הבעל, גדלים סיכוייה של האשה ללקות בדכאון. Miller (1995, עמ' 24) מתארת את הדינמיקה של האלימות הרגשית (Emotional Abuse):

"מניפולציה של היחסים באופן שאין זה משנה עד כמה האשה מתאמצת, חוסר יכולתה לרצות את בעלה אינו נתפס על ידו כתוצאה של דרישותיו הבלתי-סבירות, אלא כתוצאה של חסרונותיה וכשלונותיה. השגיאות שהיא עושה מנופחות מחוץ לכל פרופורציה ומסתכמות בכך שהבעל משיג את מבוקשו: שליטה מוחלטת באשתו" (תרגום שלי – ע.ש.).

האלימות הרגשית לובשת צורות שונות אך מטרתה אחת: שליטה המחבלת בכבוד העצמי ובתחושת הערך העצמי של האשה. פעמים רבות קורה שהאשה אינה מבחינה כי הביקורת הקבועה וכינויי הגנאי מסמנים בעיה. אשה העובדת מחוץ לביתה מוצאת נחמה זמנית בהערכה לה היא זוכה מהממונים ומחבריה לעבודה. עקרת הבית מוצאת הפוגה בשעות שבעלה יוצא לעבודתו. הפגיעה הרגשית נחווית בכל פעם מחדש, אפילו לפני שהבעל חוזר לביתו. עצם הזכרון ותחושת הפחד מכאיבים. הבית נתפס כמקום חסר-שמחה ומלא מתח. האלימות הרגשית, המתחילה מהשפלה חוזרת ונשנית של האשה, גורמת לטראומה רגשית. אף כי אין היא ניזוקה באופן פיסי, היא מאבדת את האמון בעצמה ואת הכבוד העצמי ונותרת, למעשה, מרוקנת מעצמיותה. היא מעבירה את השליטה על חייה לגבר המדכא אותה ונעשית חסרת-אונים.

Miller M.S סבורה שחבלה שנגרמה כתוצאה מאלימות פסיכולוגית קשה הרבה יותר לטיפול וריפוי מחבלות פיסיות. חבלה פיסית מעוררת רגשות של פחד וכעס שהאשה מסוגלת לזהות, להגדיר ולהתמודד איתם בעזרת איש מקצוע. אלימות פסיכולוגית, לעומת זאת, מערערת את הבטחון והאמון בסדרי העולם והחברה האנושית אליהם הורגלה, כך שהאשה נותרת ללא משענת פנימית וחיצונית. האשה מגיעה למצב שהוא ההיפך הגמור ממה שאליס מילר, בספרה "הדרמה של הילד מחונן", מתארת כמצב של בריאות נפשית:

"הרגשה עצמית בריאה פירושה ודאות נטולת ספק כלשהו כי הרגשות שחשים והמשאלות העולות בקרבו של האדם שייכים לעצמיותו… בגישה ישירה ומובנת מאליה זו אל רגשותיו ואל משאלותיו מוצא האדם את חוסנו ואת כבודו העצמי… לא זו בלבד שידוע לו מה שאין הוא רוצה, אלא שברור לו גם מה הוא כן רוצה והוא מסוגל לבטא זאת מבלי שיהא תלוי באהבתו או בשנאתו של הזולת… יכולנו לדבר כאן על חירות פנימית או על חיוניות".

בהסתמך על אליס מילר, קובעת M.S.Miller (שם) שהאלימות הפסיכולוגית מתבטאת בכך שהמתעלל יוצר תנאים וסביבה (מיזנסצינה) המכחיש מלכתחילה את חוויותיה האותנטיות, את מחשבותיה ואת רגשותיה של האשה-הקורבן. כאשר נאמר לאדם מה עליו לחשוב, ממיתים את רוחו וגרוע מזה המצב כאשר אומרים לו מה עליו להרגיש. כשאומרים לאדם שעליו להרגיש מאושר, בעוד הוא אומלל, מאיימים על שפיותו והוא מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר אתו. הוא מאבד את הקשר עם מחשבותיו ורגשותיו ומאבד אוריינטציה ביחס לעולם הסובב אותו. השגעון הופך למפלט מפני משהו שאדם שפוי אינו יכול לשאת אותו.

קיימות צורות ודרגות שונות של אלימות פסיכולוגית:

אחת הצורות היא התנהגות מאיימת, שפת גוף שמשדרת כעס ומעוררת אצל האדם הנחשף אליה ציפיה להתפרצות זעם ולמעשים אלימים.

צורה נוספת היא אלימות מילולית, המתבטאת בפגיעה ברגשות, על ידי אמירת מילים גסות, קללות, כינויי גנאי, ביטויי לעג המיועדים להשפיל ולבייש.

צורה אחרת של אלימות פסיכולוגית המצויה על גבול האלימות הפיסית היא התנהגות מילולית שמכוונת לשלוט בצורת הלבוש, בהתנהגות ובאופן הדיבור של הזולת. התנהגות המלגלגת על המשפחה, החברים והידידים של בת הזוג וניתוקה ובידודה מהרשת החברתית התומכת שלה. שליטה בסדר יומה, הוצאותיה הכספיות, שיחותיה הטלפוניות. ביטויי לעג ובוז כלפי האופן בו מנהלת האשה את משק הבית, מטפלת ומחנכת את הילדים. שימוש בכינויי גנאי, עזיבת הבית לתקופות לא ידועות, פגיעות בחיות מחמד, צעקות, האשמות, ניתוק מחברים, יצירת תחושה של אפסיות.

חשוב להדגיש כי התעללות נפשית איננה התפרצות זעם מקרית, אלא התנהגות שיטתית בעלת דפוסים ספציפיים שנועדו להשיג שליטה על האדם האחר.

אחת התופעות האופייניות להתעללות בכלל והתעללות נפשית היא ההסלמה. בדרך כלל קשה לקורבן לזהות את הרגע או האירוע שבו נהיה מודע לעובדת ההתעללות בו. זהו תהליך איטי ומדורג ומי שמצוי בתוכו חסר את הפרספקטיבה הדרושה כדי להבחין שמה שמתרחש היא הוא התעללות. בייחוד הדבר כך באשר להתעללות הנפשית, שקל יחסית לראותה כאוסף אירועים שאין ביניהם קשר. מדובר באקלים של דיכוי היוזמה, של התקפה על כל רעיון או פעולה שיש בהם מן המקוריות והיצירתיות.

קורבן ההתעללות הנפשית יכול להגיב בכניעה או בהתנגדות. הכניעה אינה מביאה הקלה, מפני שהמתעלל מוצא דרכים חדשות לבקרים להצר יותר ויותר את מרחב המחיה של קורבנו, לבודד אותו ולגרום לו לאובדן עשתונות בתנאים של אי-יציבות פסיכולוגית. הקורבן, שחשב כי "למד" את יריבו במידה המאפשרת חיזוי התנהגויותיו נוכח בכל פעם מחדש כי מה שלמד אתמול אינו תקף היום וכי הציפיות והדרישות השתנו. המתעלל זקוק בכל פעם להוכחה חדשה של מידת שליטתו בקורבן והוא ממציא, על כן, בכל פעם מיזנסצינה חדשה על מנת לממש את כוחו. אם הקורבן מגלה התנגדות, ההתעללות נעשית חמורה עוד יותר. המתעלל אינו בוחל בשום דרך במאמץ להכניע את קורבנו. במקרה של בעל ואשה, ישתמש הבעל בידידיה, משפחתה וילדיה כדי לפגוע היכן שהכי כואב.

התעללות רגשית יכולה להיות מפחידה לא פחות מהתעללות פיסית. תקופות של רגיעה וחמימות המתחלפות לסירוגין עם תקופות של השפלה והתעללות מטלטלות את האשה בין ייאוש לתקווה וגורמות לה להיכנע לשליטת בעלה בתקוה לשמר את תקופת החסד.

ההתעללות הנפשית לובשת צורות כה מעודנות וסמויות מן העין עד כי הנשים עצמן וכן חוקרי האלימות, המשטרה ואנשי המקצועות הטיפוליים מתקשים להכיר בהן ולהתמודד עמהן. הקורבנות של האלימות הנפשית הינם בבחינת "מתים מהלכים". התעללות נפשית הורסת את קורבנותיה רגשית, פסיכולוגית, חברתית ולעתים קרובות גם כלכלית.