נכנסת למשמרת. הכפתור הכתום מהבהב. אף פעם לא יודעת מראש מה התוכן שיעלה. השיחה מתחילה במשפט "אני רוצה למות".

מקשיבה ושומרת את זה בראש. הפונה משתפת בכאב הבלתי נסבל שהיא חווה, בקשיי היומיום.. וככל שמתקדמת השיחה, כך מתקדמות האמירות האובדניות..
אני מתחילה לדאוג.. האם יש לה כוונות אמיתיות לפגוע בעצמה?

אני מגייסת את כל מה שלמדתי על אובדנות, ומחליטה לשאול שאלה ישירה, שמסתכלת בלבן של העיניים: "האם יש לך כוונה למות הלילה?"
הפונה מתמהמהת עם התשובה, והלב מתחיל לדפוק..
אחרי מספר רגעים שנראים כנצח היא עונה לי שכן.

אני מרגישה ששתינו עולות עכשיו על רכבת הרים ושהתפקיד שלי הוא לעצור את הרכבת הזו בבטחה..
אני מסמסת לכוננית החירום ומבקשת שתהיה איתי בשיחה. היא כותבת שמסתכלת ואני מרגישה שהנטל עכשיו מתחלק בין שתינו.
אני מתחילה לשאול שאלות שאולי יעזרו לה לעבור את הגל, שמעבירות את המסר -"אני לצידך בשטף הזה".

מנסה לשאול האם יש מישהו בבית.. מקווה בכל ליבי שאם יש, תסכים לשתף אותו.ה בתוכנית שלה.. רק שלא תישאר לבד עם הכאב המעמת.. היא עונה שאין אף אחד, אני לא מוותרת עליה.. יודעת שהרצון למות מתנהל כמו גל, ואם רק תצליח לעבור את ה"פיק" דברים יראו אחרת אני מביטה בשעון ורואה שאנחנו צריכות לסיים את השיחה.. אני חצויה: יודעת שאי אפשר להמשיך לנצח.. אבל לא רוצה לעזוב אותה.
מבטיחה לה שהלילה אחשוב עליה.. מפצירה בה שתתן לעצמה הזדמנות.

אני מחדדת לה שלבד בלתי אפשרי, שמגיע לה לקבל טיפול, מקצועי, משמעותי
השיחה מסתיימת אבל הדאגה ממשיכה.. מתפללת שהיא תהיה בסדר..

כמו בכל שבוע, הגיע הרגע הזה, שמצד אחד אני מחכה לו בקוצר רוח ומצד שני כל כך חושש ממנו.
בסופו של דבר, ברור כמה אחריות מונחת לנו על הכתפיים.
השעה רבע לתשע, אני מתיישב בבית הקפה הקבוע שלי, מתחבר לווי-פיי ומזמין כמו תמיד אספרסו כפול וסודה.
השעון מראה תשע והמשמרת שלי בסיירת סה"ר מתחילה.
קודם כל עובר על כל המיילים שהתקבלו במערך הסיירת, ואז מחליט מה דורש תגובה מיידית ומה יכול להמתין להמשך המשמרת. השיקול שעומד לנגד עיני תמיד הוא סכנת החיים המיידית שמשתקפת מהמילים.
פתאום אני מגיע לפוסט שמדבר על קושי וניסיון אובדנות במסגרת השירות הצבאי.
בתור קצין ומפקד בצה"ל אני מרגיש שאינני יכול להניח להודעה כזאת וברור לי שאני חייב לתת לה מענה מהיר.
הכתיבה של מי שמולי נכנסת לי עמוק לנפש ואני מרגיש כאילו הוא אחד החיילים שלי, תחת אחריותי, כאילו שאני המעטפת שלו וצריך לתת כעת את כל כולי עבורו.
הוא מספר על הניסיון האובדני שלו שלא צלח, על תחושת הבדידות, הכישלון ועל המחסומים הרגשיים.
אני קורא את הכאב הגדול שבתוך המילים ומשתדל להיות שם אתו, להרגיש אותו ואולי לתת לו הצצה של אור.

אחד הקשיים הגדולים בשבילי בהתנדבות בסיירת סה"ר הוא שבסופו של דבר, האנונימיות לא מאפשרת לי לדעת אם הצד השני ראה את מה שכתבתי לו,
אם הצלחתי לתת לו מענה,
אם הייתי לו לעזר.
אני שולח את מילותיי ומקווה שהדברים יגעו.
במקרה של החייל היה לי כל כך חשוב לדעת ומצאתי את עצמי בודק מידי פעם אולי תהיה תגובה.

רגע לפני סיום המשמרת, הוא הגיב!
הביע תודה על התגובה שלי ועל התמיכה וציין שחיזקנו אותו מאוד.
התגובה שלו הייתה עבורי מרגשת והיא מילאה לי את המצברים למשמרות שעוד יגיעו.
תודה לך פונה יקר, בזכותך אוכל לתת מענה לעוד רבים אחרים!

את עולה לצ׳אט, יש לך שם צעיר ומקסים.
אנחנו מתחילות לדבר ואת מספרת שאת בגיל ההתבגרות.
שיש לך חבר.
שהוא מקסים ואת אוהבת אותו.
אבל הוא קצת קנאי. לפעמים, רק לפעמים. ולפעמים זה נהיה קצת יותר מידי.
הוא לא מרשה לך לצאת עם חברות.
רוצה אותך רק לעצמו.
את נפתחת לאט לאט ומספרת פתאום על הפחד.
רק לפעמים הוא שם, רוב הזמן את אוהבת את החבר שלך.
טוב לך איתו. הוא קונה לך דברים, הוא מפנק אותך.
אבל לפעמים הוא קצת מפחיד.
בעיקר כשהוא צועק.
ופעם או פעמיים הוא גם הרים עלייך יד.
לא משהו רציני, הוא נתן לך סטירה.
זאת רק סטירה, לא? הוא לא באמת התכוון להכאיב לך, את אומרת.
אבל הוא מתנהג קצת מוזר לפעמים.
מפחיד.
אני שואלת אותך אם דיברת על זה עם מישהו ומצידו השני של המסך רועדת מרצון לחבק ולהקיף אותך באהבה.
את אומרת שלא.
את פוחדת לספר לאמא שלך.
את חושבת שהיא תכעס, שהיא תשפוט אותך.
אין לך מושג בכלל מאיפה מתחילים לספר את זה.
ביחד אנחנו מבינות שאולי זה דווקא כן רעיון טוב.
לא צעד גדול מידי, רק לספר לאמא.
אנחנו מנסחות ביחד רעיון, מה אומרים לה. מאיפה לפתוח את זה.
הזמן שלנו נגמר ואת אומרת שהוקל לך, ומודה לי.
מבטיחה לדבר עם אמא, ולחזור אם תצטרכי.
אני נושמת עמוק ומקווה כל כך שיש מי שישמע את הקול שלך בצד השני, לפני שתהפכי לעוד סטיסטיקה בעיתון.

עד היום כשאני מתעוררת בלילות אני חושבת עליה.
על הנערה שכל כולה רגש.
הרגשתי אותה חוששת ומבולבלת.
הרגשתי שהיא לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות.
הרגשתי אותה כל כך ורציתי לעזור.
רציתי שכשניפרד יהיה מי שידאג לה,
רציתי לדעת שכאשר השיחה בינינו תתנתק היא תהיה מוגנת ותהיה לה תמיכה.
היא מצידה סירבה לספר, להוריה או לכל דמות אחרת.
אמרה שהיא מפחדת שיכעסו עליה, שיגידו שהיא אשמה, ושהיא תהיה עוד יותר לבד.
ואני, אני נותרתי חסרת אונים.
רציתי לשכנע, לעזור, לחבק מרחוק, שתדע שהיא לא לבד.
ידעתי שאסור לי לוותר.
למרות שכשהיא אמרה שאמא שלה לא תקבל את המצב ותכעס עליה, היא כל כך האמינה בזה שהתחלתי לפחד גם…
אך בחרתי לא לוותר,
החשש שהיא לא תתגבר על העניין בו שיתפה אותי, הדהד בי ואמר לי שזו חובתי לדאוג שמישהו בסביבתה הקרובה ידע!
אחרי שעה של שיחה היא הסכימה לשתף את אמא שלה.
זה היה הרגע הכי משמעותי שלי עד כה בהתנדבות .
ידעתי שעזרתי לה לקבל החלטה גורלית. שכעת בזכותי היא כבר לא לבד עם חוויה כל כך קשה.
ההודיה שלה אחרי ששיתפה את אמא שלה מילאה לי את הלב.
שתינו חשנו הקלה. הרגשתי שאני איתה בחדר עכשיו, ושסוף סוף אני מצליחה באמת לחבק אותה.
דרך המילים.

20:56 – אני מתיישבת מול המחשב בחדר העבודה ופותחת את הצ׳אט. שמה מוזיקה ברקע.
20:59 – הרגע הזה לפני שהצ׳אט נפתח, כמו שקט לפני הסערה.
עוברת בראש המחשבה איך תעבור המשמרת, איזה לילה זה יהיה.
21:01 – הצ׳אט נפתח בדממה, ואת עולה מולי. מתחילה לספר שהיה לך יום נורא.
21:03 – עניתי וענית לי, התחלנו לדבר על היום שהיה לך. ברמקול מתחילים האקורדים הראשונים של השיר ״ליילה״ של אריק קלפטון.
'איך אני אוהבת את השיר הזה', אני חושבת לעצמי.

21:05 – על הקול המחוספס של קלפטון יש פתאום צליל מוזר מבחוץ, עולה ויורד. בן הזוג שלי מופיע בפתח חדר העבודה. הוא קצת חיוור.
״זו בטח תקלה״, הוא אומר.
״לא אכפת לי״, אני עונה, טורקת ומרימה את הלפטופ וקמה.
21:06 – אנחנו יושבים בחדר המדרגות. השיחה בינינו ממשיכה, בערך. אני עונה לאט.
אני מבוהלת, גם אם קשה לי להודות בזה.
אני לא רוצה לספר לך מה קורה בצד שלי. מולנו יושבים שכנים שאני לא מכירה, עברנו לדירה הזו לא מזמן.
בבניין הקודם היה לשכנים ארנב, שפגשנו כל פעם כשהייתה אזעקה. 'כמה מרגיע היה ארנב עכשיו', אני חושבת לעצמי.

21:07 – יש צליל חזק של שני פיצוצים מבחוץ. הבניין הישן והמתפורר שלנו רועד כולו.
הלב שלי מחסיר פעימה, הנשימה נעצרת לרגע.
אני כותבת לכוננית החירום שאני צריכה לרדת מהצ׳אט, ושמישהו ייקח את השיחה אתך.
אבל אני לא מפסיקה לחשוב עלייך.
21:09 – ״זה היה טיל באמת״, אומר שכן שמקריא חדשות מהפלאפון.

כבר נגמרה האזעקה אבל קצת קשה לנו לזוז.
חודשים לא היו טילים בתל אביב, וזה הגיע לנו משום מקום, מפתיע.
כל מה שאני מנסה לחשוב עליו זה מי הכי צריך אותי כרגע.
ומה יהיה הלילה בצ׳אט…

21:10 – אני נכנסת חזרה לדירה ברגליים רועדות קצת.
סייע נפלא אחר, שלא גר במרכז, התנדב להחליף אותי.
ברמקול מתנגנים צלילי הגיטרה האחרונים של "ליילה".
אני מתלבשת ויוצאת לעזור בחוץ, משאירה אותך בידיים נאמנות מאוד.

משמרת עצובה עברה עלי.
הפעם דווקא לא היו מקרים מהסוג היותר קשה.
לא היו פניות של אנשים צעירים שמספרים על מחשבות אובדניות, על פגיעות עצמיות או דיכאונות עמוקים ומתמשכים.
זה היה לילה רגיל,
של מקרים **כביכול** רגילים,
של צעירים רגילים ושל חייהם הרגילים.
ודווקא זה היה כל כך עצוב.

נערה מתקוטטת עם אמה בגלל היחס שהיא מקבלת מבן הזוג החדש של האמא.
המריבה מתעצמת והנערה יוצאת בכעס מהבית. האמא גוררת בכוח את הנערה, עדיין ילדה, הביתה, והנערה, מושפלת, בוכה, מדוכאת, אבל מבינה שגם אמא שלה כלואה בתוך הסיטואציה.
בלב מרגישה שאין לה חברים ואין מי שיאהב אותה…
ואחריה החיילת שנפגעה מינית בהיותה ילדה ומאז חייה הפכו הפקר. היא נזרקה מהבית ומצאה עצמה ברחוב.
ועכשיו כשהיא מנסה להשתקם היא חשה שהיא עצמה אשמה על נסיבות חייה. מאשימה את עצמה ואומרת לא מגיע לאדם כמוני אושר.
ואז ההודעה מהבחור שמכנה את עצמו "סתם אחד" וגם מרגיש כך.
והודעה שכותרתה – "אני חייב עזרה", כמו זעקתו של טובע בים.

אני קורא אותם וצצים בי זיכרונות ילדות על רגעי עצב ופחד ואכזבה וייאוש.
ואני רוצה לחבק אותם, לעודד אותם, לעטוף אותם, לתת להם קצת אהבה.
אם הם היו הילדים שלי, הייתי הופך עולמות כדי לגונן עליהם.
אבל יש לי רק מקלדת, אמפתיה, אוצר של מילים סה"ריות ושלוש שעות קצרות מידי.
האם זה יכול טיפה לחזק אותם, ולו לרגע קצר?

ואני נשאר לבד, שעת לילה מאוחרת, איך אפשר להירדם כשהסיפורים הדומעים עדיין חיים אצלך בתוך הראש.