20:56 – אני מתיישבת מול המחשב בחדר העבודה ופותחת את הצ׳אט. שמה מוזיקה ברקע.
20:59 – הרגע הזה לפני שהצ׳אט נפתח, כמו שקט לפני הסערה.
עוברת בראש המחשבה איך תעבור המשמרת, איזה לילה זה יהיה.
21:01 – הצ׳אט נפתח בדממה, ואת עולה מולי. מתחילה לספר שהיה לך יום נורא.
21:03 – עניתי וענית לי, התחלנו לדבר על היום שהיה לך. ברמקול מתחילים האקורדים הראשונים של השיר ״ליילה״ של אריק קלפטון.
'איך אני אוהבת את השיר הזה', אני חושבת לעצמי.

21:05 – על הקול המחוספס של קלפטון יש פתאום צליל מוזר מבחוץ, עולה ויורד. בן הזוג שלי מופיע בפתח חדר העבודה. הוא קצת חיוור.
״זו בטח תקלה״, הוא אומר.
״לא אכפת לי״, אני עונה, טורקת ומרימה את הלפטופ וקמה.
21:06 – אנחנו יושבים בחדר המדרגות. השיחה בינינו ממשיכה, בערך. אני עונה לאט.
אני מבוהלת, גם אם קשה לי להודות בזה.
אני לא רוצה לספר לך מה קורה בצד שלי. מולנו יושבים שכנים שאני לא מכירה, עברנו לדירה הזו לא מזמן.
בבניין הקודם היה לשכנים ארנב, שפגשנו כל פעם כשהייתה אזעקה. 'כמה מרגיע היה ארנב עכשיו', אני חושבת לעצמי.

21:07 – יש צליל חזק של שני פיצוצים מבחוץ. הבניין הישן והמתפורר שלנו רועד כולו.
הלב שלי מחסיר פעימה, הנשימה נעצרת לרגע.
אני כותבת לכוננית החירום שאני צריכה לרדת מהצ׳אט, ושמישהו ייקח את השיחה אתך.
אבל אני לא מפסיקה לחשוב עלייך.
21:09 – ״זה היה טיל באמת״, אומר שכן שמקריא חדשות מהפלאפון.

כבר נגמרה האזעקה אבל קצת קשה לנו לזוז.
חודשים לא היו טילים בתל אביב, וזה הגיע לנו משום מקום, מפתיע.
כל מה שאני מנסה לחשוב עליו זה מי הכי צריך אותי כרגע.
ומה יהיה הלילה בצ׳אט…

21:10 – אני נכנסת חזרה לדירה ברגליים רועדות קצת.
סייע נפלא אחר, שלא גר במרכז, התנדב להחליף אותי.
ברמקול מתנגנים צלילי הגיטרה האחרונים של "ליילה".
אני מתלבשת ויוצאת לעזור בחוץ, משאירה אותך בידיים נאמנות מאוד.