את עולה לצ׳אט, יש לך שם צעיר ומקסים.
אנחנו מתחילות לדבר ואת מספרת שאת בגיל ההתבגרות.
שיש לך חבר.
שהוא מקסים ואת אוהבת אותו.
אבל הוא קצת קנאי. לפעמים, רק לפעמים. ולפעמים זה נהיה קצת יותר מידי.
הוא לא מרשה לך לצאת עם חברות.
רוצה אותך רק לעצמו.
את נפתחת לאט לאט ומספרת פתאום על הפחד.
רק לפעמים הוא שם, רוב הזמן את אוהבת את החבר שלך.
טוב לך איתו. הוא קונה לך דברים, הוא מפנק אותך.
אבל לפעמים הוא קצת מפחיד.
בעיקר כשהוא צועק.
ופעם או פעמיים הוא גם הרים עלייך יד.
לא משהו רציני, הוא נתן לך סטירה.
זאת רק סטירה, לא? הוא לא באמת התכוון להכאיב לך, את אומרת.
אבל הוא מתנהג קצת מוזר לפעמים.
מפחיד.
אני שואלת אותך אם דיברת על זה עם מישהו ומצידו השני של המסך רועדת מרצון לחבק ולהקיף אותך באהבה.
את אומרת שלא.
את פוחדת לספר לאמא שלך.
את חושבת שהיא תכעס, שהיא תשפוט אותך.
אין לך מושג בכלל מאיפה מתחילים לספר את זה.
ביחד אנחנו מבינות שאולי זה דווקא כן רעיון טוב.
לא צעד גדול מידי, רק לספר לאמא.
אנחנו מנסחות ביחד רעיון, מה אומרים לה. מאיפה לפתוח את זה.
הזמן שלנו נגמר ואת אומרת שהוקל לך, ומודה לי.
מבטיחה לדבר עם אמא, ולחזור אם תצטרכי.
אני נושמת עמוק ומקווה כל כך שיש מי שישמע את הקול שלך בצד השני, לפני שתהפכי לעוד סטיסטיקה בעיתון.