כמו בכל שבוע, הגיע הרגע הזה, שמצד אחד אני מחכה לו בקוצר רוח ומצד שני כל כך חושש ממנו.
בסופו של דבר, ברור כמה אחריות מונחת לנו על הכתפיים.
השעה רבע לתשע, אני מתיישב בבית הקפה הקבוע שלי, מתחבר לווי-פיי ומזמין כמו תמיד אספרסו כפול וסודה.
השעון מראה תשע והמשמרת שלי בסיירת סה"ר מתחילה.
קודם כל עובר על כל המיילים שהתקבלו במערך הסיירת, ואז מחליט מה דורש תגובה מיידית ומה יכול להמתין להמשך המשמרת. השיקול שעומד לנגד עיני תמיד הוא סכנת החיים המיידית שמשתקפת מהמילים.
פתאום אני מגיע לפוסט שמדבר על קושי וניסיון אובדנות במסגרת השירות הצבאי.
בתור קצין ומפקד בצה"ל אני מרגיש שאינני יכול להניח להודעה כזאת וברור לי שאני חייב לתת לה מענה מהיר.
הכתיבה של מי שמולי נכנסת לי עמוק לנפש ואני מרגיש כאילו הוא אחד החיילים שלי, תחת אחריותי, כאילו שאני המעטפת שלו וצריך לתת כעת את כל כולי עבורו.
הוא מספר על הניסיון האובדני שלו שלא צלח, על תחושת הבדידות, הכישלון ועל המחסומים הרגשיים.
אני קורא את הכאב הגדול שבתוך המילים ומשתדל להיות שם אתו, להרגיש אותו ואולי לתת לו הצצה של אור.
אחד הקשיים הגדולים בשבילי בהתנדבות בסיירת סה"ר הוא שבסופו של דבר, האנונימיות לא מאפשרת לי לדעת אם הצד השני ראה את מה שכתבתי לו,
אם הצלחתי לתת לו מענה,
אם הייתי לו לעזר.
אני שולח את מילותיי ומקווה שהדברים יגעו.
במקרה של החייל היה לי כל כך חשוב לדעת ומצאתי את עצמי בודק מידי פעם אולי תהיה תגובה.
רגע לפני סיום המשמרת, הוא הגיב!
הביע תודה על התגובה שלי ועל התמיכה וציין שחיזקנו אותו מאוד.
התגובה שלו הייתה עבורי מרגשת והיא מילאה לי את המצברים למשמרות שעוד יגיעו.
תודה לך פונה יקר, בזכותך אוכל לתת מענה לעוד רבים אחרים!