נכנסת למשמרת. הכפתור הכתום מהבהב. אף פעם לא יודעת מראש מה התוכן שיעלה. השיחה מתחילה במשפט "אני רוצה למות".

מקשיבה ושומרת את זה בראש. הפונה משתפת בכאב הבלתי נסבל שהיא חווה, בקשיי היומיום.. וככל שמתקדמת השיחה, כך מתקדמות האמירות האובדניות..
אני מתחילה לדאוג.. האם יש לה כוונות אמיתיות לפגוע בעצמה?

אני מגייסת את כל מה שלמדתי על אובדנות, ומחליטה לשאול שאלה ישירה, שמסתכלת בלבן של העיניים: "האם יש לך כוונה למות הלילה?"
הפונה מתמהמהת עם התשובה, והלב מתחיל לדפוק..
אחרי מספר רגעים שנראים כנצח היא עונה לי שכן.

אני מרגישה ששתינו עולות עכשיו על רכבת הרים ושהתפקיד שלי הוא לעצור את הרכבת הזו בבטחה..
אני מסמסת לכוננית החירום ומבקשת שתהיה איתי בשיחה. היא כותבת שמסתכלת ואני מרגישה שהנטל עכשיו מתחלק בין שתינו.
אני מתחילה לשאול שאלות שאולי יעזרו לה לעבור את הגל, שמעבירות את המסר -"אני לצידך בשטף הזה".

מנסה לשאול האם יש מישהו בבית.. מקווה בכל ליבי שאם יש, תסכים לשתף אותו.ה בתוכנית שלה.. רק שלא תישאר לבד עם הכאב המעמת.. היא עונה שאין אף אחד, אני לא מוותרת עליה.. יודעת שהרצון למות מתנהל כמו גל, ואם רק תצליח לעבור את ה"פיק" דברים יראו אחרת אני מביטה בשעון ורואה שאנחנו צריכות לסיים את השיחה.. אני חצויה: יודעת שאי אפשר להמשיך לנצח.. אבל לא רוצה לעזוב אותה.
מבטיחה לה שהלילה אחשוב עליה.. מפצירה בה שתתן לעצמה הזדמנות.

אני מחדדת לה שלבד בלתי אפשרי, שמגיע לה לקבל טיפול, מקצועי, משמעותי
השיחה מסתיימת אבל הדאגה ממשיכה.. מתפללת שהיא תהיה בסדר..