אלימות במשפחה כנגד נשים מאת ד"ר מייקל ג'. קונר

אלימות במשפחה מנוגדת לחוק ברוב המדינות

הסטטיסטיקה לגבי מקרי האלימות בקרב המשפחה אינה מדויקת, אבל השכיחות היא כל-כך גבוהה שאנחנו יכולים להיות בטוחים שמדובר בבעיה משמעותית מבחינת בריאותו של אדם.
* בארה"ב, הכאה היא הגורם הראשי לפציעות או לאשפוזים בקרב נשים.
* בארה"ב, כל תשע שניות אישה עוברת התעללות מידי בעלה או בן-זוגה. זה מתורגם לארבע מיליון פציעות של נשים לשנה.
* נשים הן קורבנות אלימות במשפחה בתדירות גבוהה יותר מאשר קורבנות של פריצות, גניבות, או כל הפשעים הפיזיים האחרים גם יחד.
* ארבעים ושניים אחוז מנשים שנרצחו, נרצחו בידי בעליהן או בני-זוגן הגברים.
* פציעות בקרב קורבנות אלימות במשפחה הן חמורות לפחות כמו פציעות שנגרמו בתשעים אחוז מפשעי אלימות אחרים.
* מקרי התעללות במשפחה הם המדווחים ביותר בהיסטוריה של המשטרה האמריקאית.

מהי התעללות במשפחה?

התעללות פיזית: היא פשע הכולל הכאות, דחיפות, סטירות, חבטות, כוויות, חבלות, סיבוב הגוף או אברים, חניקות, משיכת שיערות, מניעת הגעה ליציאה, או שימוש בנשק.

התעללות רגשית או נפשית: היא גרימת נזק ליכולת החשיבה והשימוש בהגיון של הקורבן וליכולתו להרגיש, הפחדות, ביזוי והשפלה, או הפגנת יכולת טוטאלית. התעללות נפשית היא זלזול שיטתי בערך העצמי של הקורבן. זה נעשה תוך מניעת חיבה, שימוש בכינויי גנאי, השפלות, איומים, התעללות בחיות מחמד, סירוב לדבר, הפגנת קנאה קיצונית, הוצאת כעס על בת-הזוג בקשר לילדים, מניעה מהקורבן של קשר עם חברים, הגבלת זמן, מניעת כסף ועיסוק בתחומי התעניינות, ולהתנהגות שמרמזת על הקורבן שהיא מטורפת. התעללות נפשית היא הקשה ביותר לזיהוי בקרב נשים.

התעללות מינית: כוללת הכרחה לקיום יחסי מין כאשר האישה לא רוצה, חולה או מכאיב לה, שימוש בכינויי גנאי מיניים, הפחדות במהלך קיום יחסי מין, התעקשות על התנהגויות מיניות בלתי-רצויות על-ידי האישה, הסתרה של קיומה של מחלת מין או אי-הגנה על האישה מפניה, או איסור שימוש באמצעי מניעה. התעללות מינית מאופיינת גם בפגיעה בחזה או באיבר המין, שימוש אלים בחפצים, וכן אונס ("אונס בנישואין").

התעללות כספית: כוללת למנוע מהאישה קבלת החלטות כלכליות, לדרוש הצדקה לכל הוצאה לגיטימית, האשמות לא מוצדקות בבעיות כספיות, למנוע מידע בנושאים כספיים וגישה למידע כזה, וכן איסור על האישה לעבוד מחוץ לבית.

מהי הכאה?

הכאה מוגדרת כסדרה של התקפות פיזיות שמתרחשות שוב ושוב. ההכאה אינה שכיחה כמו שאר סוגי ההתעללות. קיימת הערכה שכתשעים אחוז מהזוגות הנשואים שפנו לייעוץ חוו התעללות פיזית. הכאה קשורה כמעט תמיד לשליטה על בן-זוג או על קרוב משפחה אחר על מנת לאלץ לספק שירותים ולגרום לצייתנות.

הכאה פסיכולוגית כוללת את כל המאפיינים להתעללות נפשית בשילוב עם מקרה אחד לפחות של אלימות פיזית כלפי האישה, על-מנת לשמר ולתת תוקף לאיום לגבי התקפות נוספות שעלולות לבוא. הרס של רכוש היא אלימות שמכוונת כלפי קורבן למרות שאין בו כל מגע בין התוקף לקורבן. זה כולל הרס של רכוש פרטי, נכסים משפחתיים, או אפילו חיית המחמד המשפחתית. התקפה זו היא תכליתית וההשפעה על הקורבן יכולה להיות הרסנית בדיוק כמו תקיפה פיזית.

למה נשים נשארות במצבים של אלימות במשפחה?

מערכת היחסים בין נשים וגברים במצבים של אלימות במשפחה היא תלותית מאוד. למרות התלות ההדדית הקיצונית הזו חשות נשים לעיתים כי יש להן איזו שהיא שליטה על המצב. התחושה שהן בשליטה היא אשליה. כל עוד האישה מרגישה שיש תקווה לקשר הזוגי, היא תישאר במערכת היחסים למרות שהיא וילדיה עוברים התעללות. משך פרק הזמן הממוצע שבו נשים יישארו במצבים אלו התקצר מאז הקמתם של המקלטים לנשים מוכות, קיומם של קווי מצוקה טלפוניים הפועלים 24 שעות ביממה, ועוד אמצעים קהילתיים וחברתיים שהפכו להיות זמינים מיידית.

על מנת לעזוב אלימות במשפחה, אישה צריכה:
– מקום לחיות
– מקור הכנסה
– סידור לילדים
– תחבורה

ברוב המקרים, נשים וילדים מוכים יישארו במצב האלימות המסוכן להן כי:
* הן מאמינות שהן צריכות את המשאבים הכספיים של האדם המתעלל
* הן מאמינות שלא יהיו מקרי אלימות נוספים

מהו מעגל האלימות?

במערכת יחסים אלימה, מעגל האלימות כולל שלושה שלבים ברורים:
1. בנית מתח. מתרחשים מקרי התעללות קטנים והמתח הולך וגובר. הקורבן בדרך-כלל מנסה לשלוט בהתחלה של כל מקרה התעללות על-ידי התנצלות, קבלת אשמה, הבטחת הבטחות שונות וניסיון לרכך את המצב.
2. תקיפה. המתח גובר והולך עד למקרה נוסף של התעללות ובסופו של דבר אלימות. הקורבן שמנסה להימנע מהתעללות ואלימות יכול בדרך כלל לספר על מה שקרה אך התוקף לא מסוגל לכך. הנפגע ימעיט בחשיבות או יכחיש את חומרת הפגיעה כדי לרכך את התוקף ולהמעיט את הסיכוי לעוד אלימות.
3. התנצלות וסליחה. התוקף נראה מתחרט ומבולבל מההתנהגות שלו. הוא ינסה בכנות להשלים ולהבטיח שלא להתעלל או להתנהג שוב באלימות. הקורבן רוצה להאמין שזה נגמר ומתרכז בכמה נחמד ואוהב התוקף יכול להיות.

כאשר המעגל הזה בתחילתו התוקף לא בהכרח רוצה להכאיב לאישה. הוא מאמין שהוא רק רוצה לסיים מצב בלתי נסבל עבורו.

לפעמים המעגל יתקשר לשני שלבים בלבד: בנית המתח ואחר-כך התקיפה. במצבים כאלה הקורבן ירגיש מהר מאוד כלוא ולכוד. אך אם האישה הרגישה כלואה או במלכודת והצליחה לברוח, סביר להניח שהיא לא תחזור יותר לחיות עם התוקף.

אחרי שלב אלים במיוחד קורה בדרך-כלל מה שמכונה "שלב ירח הדבש". התוקף יכול בכנות להתנצל על הכאב שגרם. הוא יתנצל ויבקש סליחה. הוא ינסה לפצות על ההתנהגות שלו והקורבן ינסה בכנות להאמין שהמצב אכן ישתנה. גם אם זה יהיה לגמרי לא נכון, הקורבן ירגיש בדרך-כלל אחראי באופן חלקי להתעללות וגם אחראי במידה מסוימת לשלומו של הפרטנר התוקף.

מהם מאפייני התוקפים?

* רוב התוקפים הם אנשים בעלי צרכים אשר יכולים לאהוב ולהיות נאהבים.
* הם משתמשים באלימות כדי לקבל את רצונם מבנות-זוגם, אבל מתנהגים כרגיל כלפי קרובי משפחה אחרים, חברים לעבודה ואחרים.
* לרוב הם מאוד לא בטוחים ביכולתם לתת אמון באנשים אחרים. יש להם קושי לרקום יחסי חברות קרובים.
* הם נוטים להיות ביקורתיים או קנאים כלפי בנות-זוגם.
* לעיתים קרובות הם מכחישים אחריות על ההתנהגות שלהם ובדרך-כלל הם מכחישים שהייתה התעללות. הם ממזערים את ההשפעה של ההתנהגות התוקפנית שלהם ומאשימים את בנות-זוגם בהתנהגותם.
* הם צריכים לשלוט. תוקפים בוחרים להתעלל ויש להם צורך בשליטה.

איך תוכל/י להגיב אל אישה המגלה סימני אלימות במשפחה?

שאל/י: "את מפחדת ממישהו?"
"איך אני יכול/ה לעזור?"

את/ה יכול/ה להציע מספרי טלפון של קווי מצוקה (ראה/ראי בהמשך) אשר עשויים לעזור לגבי דברים ספציפיים, כמו אפשרויות לאבטח אותה ואת הילדים.

שאל/י באחד השירותים הרלוונטיים בסביבתך (ראה/ראי בהמשך) איך את/ה יכול/ה לעזור לאותה אישה.

זכור/זכרי כי תוקפים פועלים מבחירה. התעללות אינה פשוט כעס. אל תקבל/י תירוצים.

תדגיש/י שאף אחד לא צריך לפחד ממישהו שאוהבים.

האם אצלי יש אלימות במשפחה?

כמעט בכל המקרים של אלימות במשפחה יש דפוס של התנהגות מתעללת, שולטת וכפייתית. התנהגויות אלה לעיתים כוללות מניעת כספים, הרס של הדימוי-העצמי של הקורבן, איומים והתעללות פיזית. במקרים רבים, להתעללות יש את אותה ההשפעה כמו לשטיפת-מוח. התחושה של הקורבן לגבי מה אמיתי, מה קרה ומה יקרה מתעוותת. לעיתים קרובות יש בידוד הולך וגדל מאנשים וממשאבים. לעיתים תכופות תוקפים יאיימו במניעת זכויות או תמיכה, בנטישה, או בהתעללות פיזית. כל ההתנהגויות האלו נועדו לשלוט בקורבן באמצעות פחד.

* השפלה: מחסלת את הערך-העצמי ויכולה להיות הרסנית במיוחד אם ההשפלה נעשית בפני אנשים אחרים.
* שליטה: נלקחת בהדרגה; קבלת-החלטות, פעילויות והתנהגויות רגילות נלקחות מהקורבן.
* דרישות פעוטות: נועדו לעייף את הקורבן ולהפחית את כוחה בדרוש לה כדי לחפש אלטרנטיבה או כדי להתנגד.
* פינוקים מדי פעם: נועדו כדי לשמר את התקווה של הקורבן שדברים ישתנו, להזכיר לקורבן שהתוקף מסוגל גם להתנהגות טובה, ולחזק את האמונה שאם האישה תשנה את התנהגותה בדיוק בדרך הנכונה היא יכולה לזכות בעוד יחס טוב ולעיתים קרובות יותר.
* הפגנות כוח: ללמד את הקורבן שהיא חסרת-אונים במערכת היחסים.
* תלות: מתפתחת כל עוד הקורבן מאבדת שליטה על הזמן שלה, המשאבים שלה, הפעילויות, הבחירות ולבסוף על מחשבות ודעות.

מה יקרה אם אני מערב/ת את המשטרה?

המשטרה ומערכת אכיפת חוק יעזרו במערכת המשפט ויפעלו על-מנת להגן עליך ולעשות לטובתך ככל שביכולתם. בעבר היה נהוג ששוטרים שטיפלו במקרי אלימות במשפחה ניסו להרגיע את המצב ועזרו לדאוג לכך שצד אחד יעזוב את הבית ללילה. אך עתה שוטרים מקבלים הכשרה לפעול בדרך שונה בתגובה לאלימות במשפחה. הם עברו מגישה של שמירת השקט בלבד לגישה של עצירת התוקפים, הגנה על הקורבנות, והפניה של נשים מוכות למקלטי נשים מוכות או למשאבים קהילתיים אחרים על-מנת לעזור לקורבנות אלימות במשפחה. הם מבינים שהתעללות במשפחה יכולה ללבוש צורות שונות ושהיא אינה מלחמה דו-צדדית. הם מבינים שהתעללות במשפחה כרוכה באדם אחד השולט באדם אחר באמצעות כוח, איומים ואלימות פיזית. (בהמשך – קישור למאמר המתאר את תפקיד המשטרה ופעילותה)

מי יכול לעזור אם את במצב של אלימות במשפחה?

ויצ"ו (24 שעות ביממה) תל אביב והמרכז 03-5461133
נעמ"ת מכל טלפון נייד *3090
(תל-אביב) א' – ה' 09:00-15:00
03-6492489, 03-6492470
(ירושלים) א'-ה' 09:00-12:00
02-5610608
(חיפה) א'-ה' 09:00-12:00
04-8513079
ל. א. – לחימה באלימות נגד נשים 1-800-353-300
מרכז לנשים מוכות בחיפה 1-800-22-000
מסל"ן בבאר-שבע 1202 או 08-6421313

בטיחות אישית במקרה של התפרצות אלימה

הישארי במקום בו יש לך גישה נוחה ליציאה. התרחקי מהמטבח, שירותים, חדרי -שינה או כל מקום אחר בו יש נגישות לנשק.
* התאמני ביציאה בטוחה מהבית. אלו דלתות, חלונות ויציאות אפשריים מבחינתך?
* שמרי תיק ארוז אצל קרוב משפחה או חבר על מנת לעזוב במהירות.
* ספרי לשכנים שאת בוטחת בהם על האלימות. בקשי מהם להתקשר למשטרה אם שומעים או רואים כל הפרעה.
* המציאי מילת קוד לשימוש עם הילדים, משפחה, חברים, או שכנים כשתצטרכי את המשטרה.
תכנני לאן תלכי אם תצטרכי לעזוב את הבית.

צעדי הכנה לקראת עזיבת הבית

התחילי בביסוס העצמאות שלך:
* במידת האפשר, פתחי חשבון בנק וכרטיס אשראי על שמך בלבד.
* השאירי כסף, מפתחות רזרביים, העתקים של מסמכים חשובים, תרופות ובגדים להחלפה אצל מישהו עליו את סומכת.
* החליטי מי יכול לעזור לך עם מגורים, כספים וסידור לילדים.
* החזיקי ברשותך מספרי טלפון של קווים מצוקה טלפוניים כרטיס חיוג מטלפון ציבורי ברשותך כל הזמן. רוב מספרי החירום מקבלים שיחות בגוביינא ומספר החירום 100 (משטרה) הוא בחינם מכל טלפון.

מה את צריכה לקחת כשאת עוזבת:
זיהוי 
* רשיון נהיגה
* תעודת זהות שלך (ושל הילדים, אם יש)
כספים
* כסף ו/או כרטיסי אשראי
* פנקסי צ'קים
* כרטיסי אשראי, כרטיסי כספומט
מסמכים
* אם יש לך צו, פסק-דין, או מסמך משפטי חשוב
* מסמכים הקשורים לבית (כגון: חוזה שכירות)
* רשיונות רכב ותעודות ביטוח לרכב
* כרטיס קופת-חולים, פוליסות ביטוח בריאות משלים, ביטוח חיים
* מסמכים רפואיים שלך ושל הילדים
* אישורים הקשורים לעבודה
* דרכון
* מסמכי גירושין (אם יש)
* מסמכי משמורת ילדים (אם יש)
שונות
* מפתחות לרכב ולבית
* תרופות
* חפצים קטנים שאת יכולה למכור למקרה של צורך דחוף בכסף
* תכשיטים
* פנקס כתובות
* תמונות שלך, של הילדים ושל התוקף
* צעצועים קטנים לילדים

מבחר קישורים לכתבות בנושא אלימות במשפחה

כמה נשים מוכות בישראל?

כמה עצות של עורך-דין

המאמר

מתורגם לעברית מהמקור האנגלי

ומותאם למציאות הישראלית.

שיימינג (shaming) או 'ביוש פומבי', היא חשיפת מידע ופרטים אישיים על אדם מסויים, במטרה לבייש אותו, ללעוג לו ולהגחיך אותו, לגנות אותו או את התנהגותו, להעביר עליו ביקורת ולהוקיעו.

בשנים האחרונות אנו עדים לעליה חדה בהיקף ובשיעור תופעת השיימינג המקוון ברשת האינטרנט, במסגרתה נעשה שימוש במחשבים, טלפונים סלולריים ואמצעים טכנולוגיים נוספים המשתמשים ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות כפלטפורמה לתיעוד, פרסום והפצת מידע זה.

המידע יכול להיות בצורת תמונה, סרטון או טקסט, אשר מתעדים ומציגים לראווה טעויות ומעידות אישיות שבעיני המפיץ נחשבות כהפרה של נורמות, כללים חברתיים וציפיות הראויה לגינוי פומבי, תוך חשיפת פרטים ומידע אישי על האדם.

נקודת המפגש של שיימינג ורשת האינטרנט

תופעת השיימינג כשלעצמה אינה תופעה חברתית חדשה, אלא קיימת ומוכרת ככל הנראה משחר האנושות. אולם, כשהיא מועברת לרשת האינטרנט, היא מקבלת פנים, צורה וממדים חדשים, שלא היו קיימים קודם לכן – ואשר הופכים אותה לחמורה, רבת השלכות והרסנית בהרבה ממקבילתה הוותיקה.

• אנונימיות: האנונימיות הרבה שמתאפשרת בחסות רשת האינטרנט, מקנה לאנשים חסינות, מגינה עליהם מזיהוי ומההשלכות של מעשיהם המקוונים. כך נוצרת תופעת ה'דיסאינהיביציה מקוונת' (online disinhibition effect) – הסרת עכבות בעקבות תחושת הביטחון והאנונימיות מאחורי מסך המחשב. מחד, תופעה זו עשויה לעודד חשיפה עצמית מוגברת ושיתוף חיובי של תחושות וחוויות, אך מאידך עשויה 'לתת אומץ' ולאפשר מרחב פתוח לבריוני רשת לתקוף אחרים, מבלי שיצטרכו לשאת בתוצאות מעשיהם.
• נגישות, מיידיות ורוחב חשיפה: תוכן פוגעני יכול להישלח בכל זמן ובכל מקום, בתפוצה רחבה ובמהירות עצומה לכמות אדירה של אנשים, ובכך להגדיל את הקהל הנחשף למידע אלפי מונים – חלק ניכר ממנו 'צופים בלתי נראים' שמקשים לאמוד את היקף החשיפה. גם מאורעות שקרו ממילא בפומבי, מקבלים חשיפה עצומה וכמעט בלתי מוגבלת, וככל שגדל היקף החשיפה, כך גם גדל היקף ההשפעה של הפרסום, וממדי ההשפלה הם עצומים.
• תיעוד קבוע, מרוכז ובר חיפוש: בניגוד לשמועות ורכילויות שמופצות מפה לאוזן בצורה מקומית ומפוזרת, במעגלים צרים, ונשכחות עם הזמן – מידע שמפורסם ברשת האינטרנט נותר מתועד, גלוי וקבוע לצמיתות, וניתן לחפשו ולמצאו בכל רגע, כך שהוא הופך למעין 'אות קין דיגיטלי' תמידי, שלא מאפשר למידע לחלוף ולהישכח.
• הקושי בהסרת תכנים: מרגע שתוכן מסויים מתפרסם באינטרנט – קשה מאד להסירו. אין כפתור הסרה מיידי שהקורבן יכול להשתמש בו, וההסרה כרוכה בתהליך מורכב, שדורש זמן, ולפעמים אף אינו אפשרי.
• העדר פיקוח וניטור: רשת האינטרנט ברובה אינה מנוטרת, ואין שום הגבלה על פרסום ראשוני של מידע פוגעני (גם אם יוסר לאחר מכן, ההגבלה היא רק לאחר מעשה). כמעט ואין ויסות ובקרה של גורמי אכיפה, הורים ומורים על הפרסומים ברשת, ובמקרים רבים גם לבתי הספר אין מנדט ברור לענישה היות שהפגיעה נעשית מחוץ לכותלי המסגרת הלימודית.
• העדר מפלט – תופעת השיימינג ברשת שונה ממקבילתה פנים-אל-פנים, מכיוון שהיא מלווה את הקורבן כל הזמן, ללא מנוח או מקום מפלט. גם לאחר מעבר בית ספר, דירה או מקום עבודה – התוכן תמיד שם. שום מקום אינו בטוח יותר, גם לא הבית, כי השפעות התופעה חודרות את קירות ביתנו, פוגעות בנו במקומות האינטימיים ביותר שלנו, ומלוות אותנו לכל מקום שאליו נלך.

מטרות השיימינג

שיימינג יכול להיעשות בכמה הקשרים ולשרת מספר מטרות. ביניהן ניתן למנות את המטרות הבאות:

• למתוח ביקורת: לבקר, לגנות ולבטא מורת רוח מאדם מסויים החורג בעינינו מהסטנדרטים והנורמות הרצויים בחברה, באופן שאינו מאפשר לו להתעלם מדברינו.
• ליידע ולהזהיר: ליידע את הציבור בנוגע לפעולות והתנהגות בעייתית של אדם מסויים, כדי להזהיר אחרים ולהגן עליהם מפגיעה אפשרית, זאת במסגרת הזכות לחופש הביטוי והעברת מידע חיוני שיש בו עניין לציבור ויש לציבור זכות לדעת עליו.
• להעניש: לשמש כסנקציה ולהעניש באופן לא פורמלי אדם מסויים, פעמים רבות במקרים שבהם ישנה פירצה בחוק או כאשר הטיפול של מערכות החוק והמשפט נתפס כבלתי מספק. בכך השיימינג יכול לשמש כאמצעי להתגונן ולהלחם בחזרה בעוולות מסוימות שלא תמיד מהוות עבירה על החוק ולולא השיימינג היו מסתיימות ללא עונש.
• להרתיע: לשמש כגורם מרתיע שימנע גם מאותו האדם וגם מאחרים לנהוג בדרך לא-מוסרית, ויעודד לבחור באפיק פעולה מוסרי, במטרה לצמצם התנהגויות חברתיות לא רצויות מתוך החשש מהוקעה וגינוי חברתיים. בכך, השיימינג עשוי לשמש כמעין 'כלב שמירה' של המוסר האנושי.
• לאכוף נורמות ולשמור על סדר: לעורר מודעות לנורמות ולחריגה מהן, שמאפשרת להגדיר, לתחום ולהבין חוקים, כללים ומנהגים חברתיים. בכך השיימינג עשוי לשמש כמנגנון לשמירה ואכיפה של נורמות חברתיות וקודי התנהגות מקובלים בחברה, כמו נימוס, אדיבות והוגנות – שעוזרים לחברה להתנהל באופן סדיר.
• לתקן עוולות ולהשיג צדק: לזעוק את זעקת החלשים, לחתור להשגת צדק ולהעלות לסדר היום עוולות חברתיות במטרה לשאוף לתיקונן, תוך יצירת לחץ ציבורי להנעת השינוי. רבים מרגישים שזו חובתם המוסרית לשתף ולהשתתף בשיימינג, ורואים בתופעה שירות לקהילה ושליחות מוסרית, אשר מהווה לדעתם את ההצדקה למעשה.

מטרות אחרות שעשויות להיות לשיימינג:

לצד המטרות שנימנו לעיל, שנובעות מתפיסה מוסרית ומניסיון לתקן את החברה, השיימינג יכול למלא גם צרכים לא ערכיים – ויתכן אולי שלעיתים, ההצדקה המוסרית הגלויה אינה אלא מסווה לדחפים אגוצנטריים, כגון:

• לבדר, להתבדח ולשעשע אחרים
• לנקום ולשמש ככלי נשק לפגוע באדם אחר
• להרגיש עליונים ונעלים על אדם אחר
• להעלות רייטינג ולהגדיל רווחים אישיים

הסכנות וההשלכות השליליות של שיימינג

למרות שלשיימינג יכולות להיות לכאורה הצדקות ויתרונות, יש לתופעה גם השלכות שליליות והרסניות ביותר שחשוב לעמוד עליהן ולהביאן בחשבון.

מה מרגיש אדם שעובר שיימינג?

אדם שחווה שיימינג על בשרו, עשוי לחוש מנעד רחב של תחושות שליליות ומכאיבות ביותר. אם היית או הינך קורבן לשיימינג, יתכן שאתה מתמודד עם התחושות הקשות הבאות:

• תחושת בדידות ודחייה, הפוגעת בצורך הבסיסי שקיים בכולנו להשתייך ולהיות חלק מהחברה, שכעת מוקיעה, מנדה אותנו ומתנכרת אלינו. לכך עשויה להצטרף התחושה שכולם נגדנו, מפנים לנו עורף ושונאים אותנו. אנו עשויים לחוש רצון עז להתחבא ולהסתתר, להתכנס לתוך עצמנו ולא לצאת מהבית, לנתק כל אינטראקציה, להסתגר ולסגת מהחברה.
• תחושות השפלה, בושה, מבוכה, פגיעה בכבוד בעקבות לעג מהסביבה שמצלקות ופוגעות בבסיס הזהות העצמית שלנו, וגורמות לנו לחוש שאנו מאבדים את המוניטין, המעמד, השם הטוב והסטטוס שלנו בחברה.
• תחושת אשמה, חרטה – על מעשים ובחירות שעשינו, על שנתנו אמון באדם אחר שהפר אותו וכדומה.
• תחושת תבוסה ופגיעה בביטחון העצמי ובתחושת הערך העצמי שלנו.
• תחושת תסכול, חוסר אונים, אובדן שליטה. פגיעה בתחושת העצמאות והאוטונומיה שלנו, תחושה שהשליטה ויכולת הבחירה ביחס להתנהגותנו וגופנו נלקחה מאיתנו ועברה לרשות הרבים.
• תחושת ייאוש, העדר תקווה, עצבות. אנו עשויים להרגיש שנקלענו למצב שאין שום דרך לצאת ממנו או להתגבר עליו, להרגיש שאנחנו במלכוד, חסרי מוצא, כלואים בתוך מערבולת מסתחררת שיוצאת מכלל שליטה.
• תחושת חוסר מפלט או מחסה, תחושה שאין לאן לברוח ושהפגיעה רודפת אותנו לכל מקום מבלי שנוכל להמלט מפניה. הפחד שלעולם לא ישכחו לנו את זה.
• תחושה שאנחנו פגיעים,  חשופים לחלוטין לעיניים חודרניות של אחרים, שברובם נשארים מוגנים ואנונימיים. לכך מצטרפת תחושת אפקט זכוכית המגדלת – אנו מרגישים שאנחנו נמצאים במוקד זרקור העין הציבורית, שכל תשומת הלב מופנית אלינו, שמעשינו מוגדלים, מוגברים ומועצמים לקנה מידה עצום ולא מידתי.
• תחושת צמצום: הן צמצום של המרחב האישי והפנימי מתוך תחושה של רדיפה ומחנק, והן צמצום של טווח הפעילויות והחופש שלנו מתוך חשש 'לחטוף' ואובדן החשק וההנעה לעשות דברים אחרים.
• תחושת פחד, איום וחרדה, פגיעה בביטחון האישי כתוצאה מהצקות אפשריות, הטרדות או אף איומים.
• תחושת כעס, זעם, תיעוב ושנאה כלפי אדם ספציפי או כלל הסובבים אותנו.
• תחושת הרידוד של היותנו אנשים מלאים ומורכבים לכדי מעשה אחד שלכאורה מתיימר להגדיר אותנו מהיסוד, כתמצית ומהות קיומנו ואישיותנו, ומוחק את כל מי שאנחנו באמת וכל מה שעשינו בחייו. זוהי תחושה שהקול והזהות שלנו נלקחו מאיתנו, נשללת מאיתנו תחושת היותנו אדם שלם, ונוצרת תווית חברתית שמתייגת אותנו באופן גורף לתוך קטגוריה יחידה ושלילית.

מדוע שיימינג מסוכן ומדוע להימנע ממנו?

נוסף לתחושות הקשות וההרסניות של קורבן השיימינג, יש לקחת בחשבון את הסיכונים שבתופעה ואת ההשלכות השליליות שהיא מובילה אליהן:

• חוסר יעילות והשגת תוצאות הפוכות: השיימינג עשוי להיות לא יעיל והפרסום הפומבי עשוי לגרום ליותר נזק מתועלת. הניסיון לעורר במישהו בושה יכול שלא להצליח, ולהפך – לגרום לו להיות נערץ יותר בחוגים מסויימים (להפוך ל"קדוש מעונה"), או לגרור הקצנה בדעות ובהתנהגות לכיוון הלא רצוי, בין אם מתוך דיסוננס קוגניטיבי ובין אם מתוך התחושה שאין לאדם כעת מה להפסיד ויש בו הרבה תסכול ומרירות שיהוו דלק להמשך ההתנהגות הרעה.
  מעבר לכך, חשוב לעמוד בהקשר זה על ההבדל בין בושה ואשמה, השייכות שתיהן לקטגוריית ה'רגשות המוסריים'. בושה (shame), כרוכה בהערכה שלילית של העצמי כולו ביחס לסטנדרטים חברתיים ומוסריים. אשמה (guilt) מתמקדת בהתנהגויות ספציפיות (ולא בעצמי כולו) שאינן הולמות את הסטנדרטים האלו. תאוריות ומחקרים שונים מציעים כי מבין הרגשות ה'מוסריים' – דווקא רגשות של בושה עשויים להוביל לנסיונות הימנעות, להגנתיות ואף לתוקפנות. זאת מכיוון שהבושה יוצרת תחושה של עצמי פצוע, ואליה נלוות תחושות של השפלה, חוסר ערך, נחיתות, חוסר אונים וזעם, אשר יכולים להוביל לכך שהאדם ייעשה עויין, יאשים אחרים וינהג בתוקפנות גלויה בניסיון להשיב לעצמו תחושת שליטה ומסוגלות.
  לעומת זאת, ולמרות שגם אשמה היא תחושה מכאיבה, תחושת אשמה ללא אלמנט הבושה לא רק תבלום תגובה תוקפנית, אלא אף עשויה ברוב המקרים להוביל להתנצלות, קבלת אחריות, תיקון ופיצוי. תחושת אשמה ללא בושה קשורה גם לאמפטיה כלפי אחרים וליכולת להתבונן בעולם מזווית הראייה של האחר, תוצאה חיובית שבושה ללא תחושת אשמה בדרך כלל לא תוביל אליה.

• חוסר מידתיות, אובדן פרופורציות ויציאה מכלל שליטה: מנגד, השיימינג עשוי 'להצליח מידי', לצאת מפרופורציות, ולהיות לא מידתי ולא תואם בעליל ביחס לחומרת המעשה – ובכך ליצור פגיעה לא הוגנת באדם. חיים של אנשים עשויים ליהרס בגלל טעויות קלות יחסית או מעידה רגעית בשיקול דעת, שאינה עולה בחומרתה על אינספור דברים שכל אחד מאיתנו אמר או עשה, ושלא זכאיות להתפתח לכאלו ממדים שערורייתיים ולכזו תגובה חריפה. כמו כן, שיימינג נוטה ברוב המוחלט של המקרים לצאת מכלל שליטה, אפילו של יוזם השיימינג. לאיש אין שליטה על ההתפתחות המהירה, המחיר וההשלכות של השיימינג, וגם אם המפרסם מתחרט וחוזר בו – המידע שהוא פרסם כבר יצא משליטתו. ברוב המקרים, שיימינג נעשה ע"י אנשים שרוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר ולחזק נורמות וסדר חברתי – אך בפועל שיימינג מוביל לתוצאהפרדוקסלית – הוא חותר תחת השליטה והוויסות החברתיים ומוביל לכך שדברים יצאו מכלל שליטה. שיימינג יכול להידרדר במהירות ללינץ' מקוון, ויכול אף להתפתח ללקיחת החוק לידיים ולאלימות מעשית.

• מניעת שיקום: השיימינג יוצר חותם קבוע ואות קין תמידי, וגורם לכך שהאדם לא יוכל להמלט מעברו. הסטיגמה החברתית שנוצרת כתוצאה מהשיימינג, העדר ה'זכות להישכח', ההוקעה המוחלטת והעבר שמלווה לצמיתות, יובילו לכך שהאדם יתקשה לשים את טעויות העבר מאחוריו, לקבל הזדמנות שניה, להשתפר, לבנות חיים חדשים ולהשתלב מחדש בחברה. בכך, תיפגע אפשרות השיקום, וגם האפשרות להשתנות ולצמוח.

• רצח אופי ואובדן צלם אנוש: שיימינג אינו רק ביטוי של אי שביעות רצון ממעשה מסויים, אלא הוא מלווה בהיבטים של לעג, ביזוי, פגיעה בכבוד והשפלה טוטאלית של האדם. שיימינג חותר להפחתת מעמד וכבוד האדם לכדי מעמד של אדם פחות ערך שאיבד צלם אנוש. האמירה הופכת מ'ביצעת מעשה לא יאה' ל'אתה אדם נחות, פגום וראוי לבוז, וכולם צריכים לדעת זאת'. התופעה מאפשרת להמון לרדות בכל אדם שהוא, להנות מתחושת כוח לא מבוקרת, ולנהוג בדה-הומניזציה וברוטליות כלפי אחרים. האדם שעובר שיימינג עובר למעשה גם רצח אופי והופך לשעיר לעזאזל. אישיותו כולה מרודדת על סמך פיסת מידע קטנה שלא תמיד מתארת ומגדירה אותו ואת אישיותו. מרגע שהוא מתוייג בדרך מסוימת, זה כל מה שהאדם הזה הופך להיות בעינינו. הוא מרגיש שכל זהותו נלקחת ממנו, והוא הופך מאדם פרטי למייצג קטגוריה שלמה ואבטיפוס לרוע וחוסר מוסר.

• פגיעה בזכויות אדם בסיסיות: תופעת השיימינג עשויה לפגוע בצורה בוטה בזכויות ליבה בסיסיות וכלל אנושיות, ביניהן הזכות הבסיסית לכבוד המוענקת גם לאדם שפשע, הזכות לפרטיות, וכן הזכות שלא לחוות הכפשה, הטרדה ושימוש לרעה במידע אישי. שיימינג עשוי להוביל לרדיפה כלפי האדם וקרוביו ברשת ומחוצה לה, אשר עשויה להגיע לכדי איומים ולפגיעה משמעותית בביטחונם ובשלומם. מעבר לכך, גם אם אדם פשע, עדיין אין הצדקה לחשיפה חסרת המעצורים של מידע אישי, אול לעג וביזוי. רשויות החוק רשאיות לשלול את החופש או את הרכוש שלו, אך לא את כבודו הבסיסי כאדם. השפלה ציבורית אינה לגיטימית, לא משנה כמה אנו משוכנעים בטיעונינו.

• כשזווית סובייקטיבית מקבלת מעמד של עובדה אובייקטיבית: תמיד ישנה אפשרות שהמידעחלקי, לא מדוייק, מגמתי, ומציג צד אחד בלבד, ובהמשך עשוי להתגלות כלא נכון ומשולל בסיס, ולהוביל להכפשת אדם אחר ללא עוול בכפו. למעשה, אנחנו פשוט איננו יודעים עד כמה מדובר במצג אמיתי ומהימן של המציאות, היות שהעובדות אינן בידינו. יתכן ומדובר בפרשנותסובייקטיבית של אדם מסויים, שנבעה מתפיסה לא נכונה, עיוות או חוסר הבנה. יתכן ושמעתם אמירה חלקית שאינכם יודעים את ההקשר שלה או שיועדה לאדם ספציפי במסגרת שיחה אישית.יתכן ומדובר בהתנהגות שהוצאה מהקשרה ויוצרת רושם מוטעה, כאשר איננו ערים לכל הנסיבות ולתמונה הרחבה והמלאה, איננו שומעים את הצד השני, ושופטים על סמך חצאי אמיתות. איננו יודעים האם מה שמוצג כ'עובדות' באמת נבדק ואושש, וגם כשמוצגות 'ראיות', אלו לא תמיד אובייקטיביות או מספקות. גם אם בהמשך האמת תצא לאור, עדיין יהיה קשה מאד לתקן את השם והמוניטין שהוכפשו שלא בצדק, ולשנות את דעת הקהל שכבר עוצבה. אכן, יתכן שחלק מהאנשים שעוברים שיימינג באמת 'ראויים לכך', כי הם פוגעים באחרים מבלי לשאת בהשלכות על כך, אך הצדק מחייב שלכל אדם תהיה הזכות להוכיח את חפותו, וליהנות מחזקת חפות כל עוד לא הוכח אחרת.

• 'האח הגדול' בגרסה האזרחית: נקודה נוספת שחשוב לקחת בחשבון, היא שאם כולנו ננטר האחד את ההתנהגות של השני, למעשה ניצור מצב בו כולם נמצאים בכל רגע נתון תחת מעקב, השגחה ופיקוח. בעידן שבו רמת הפרטיות שלנו הולכת וקטנה ממילא, האפשרות שנפקח האחד על השני היא בעייתית. אנו מבצעים כמות אדירה של פעולות בציבור. האם אנו רוצים לחיות עם הסיכון שבכל רגע נתון מישהו עשוי לתעד אותנו בקלקלתנו ולפרסם באינטרנט? הרי חשוב לזכור שישנו גם אלמנט של מקריות ו'חוסר מזל' בשיימינג כשדווקא אדם מסוים נתפס עושה טעות קטנה שתלווה אותו לכל חייו.

• חוסר צידוק מוסרי: כולנו בני אדם, כולנו טועים, כולנו עוברים על הנורמות החברתיות מידי פעם, וכל אחד מאיתנו אפשר 'לתפוס' ברגע של עוון ומעידה. איך היינו מרגישים אם כל טעות שלנו היתה מפורסמת בפומבי ומובילה להוקעתנו? אם היו מנציחים לצמיתות את הפעם שלא קמנו כדי לפנות מקום באוטובוס, את הפעם שהתווכחנו עם מישהו בתור לקופה, את הפעם שהגבנו בקוצר רוח וחוסר נימוס, גם אם ברוב המוחלט של המקרים אנו אנשים מאד אדיבים, מנומסים ורגישים לזולת? האם יש לנו את הרשות המוסרית לעשות זאת לאחרים?
  לעיתים השיימינג נראה מוצדק מוסרית, כחלופה לפניה לאפיקים המקובלים במקרים של עבירה על החוק – מתוך הנחה שמוסדות המשפט יגלו אזלת יד בטיפול בפושע. אך צדק באמצעות ההמונים אינו באמת צדק. זוהי צורה מעוותת ומסוכנת של צדק, והיא טומנת בחובה מחיר יקר שאנשים נוטים שלא לקחת בחשבון בעת המעשה. בנוסף – לעיתים יתכן גם שלמרות המטרות החיוביות המוצהרות, מאחוריהן עומדים גם יצרים לא חיוביים של נקמנות, פטרונות ושנאה, וקשה לנו להיות אובייקטיביים בנוגע למניעים האמיתיים שלנו. בתהליך אמיתי של צדק, אדם אמור להיות חף מפשע עד שתוכח אשמתו. בעולם השיימינג אנשים נמצאים אשמים ללא שימוע, ללא אפשרות להשמיע את הצד שלהם ולהגן על עצמם, ובלי שמערכת מאוזנת ואובייקטיבית בוחנת מהו העונש המידתי והמתאים.

בריונות רשת מוגדרת כשימוש ברשת האינטרנט ובאמצעים טכנולוגיים כמו טלפונים סלולריים, במטרה לגרום נזק, לפגוע, להעליב, לאיים, להטריד ללעוג או להשפיל בצורה מכוונת ובאופן חוזר ונשנה אדם אחר. בריונות רשת יכולה להתרחש באמצעות שליחת מיילים, הודעות טקסט, תמונות, סרטונים, פרסום הודעות בפורומים מקוונים, חדרי צ'ט, ורשתות חברתיות, בכל רגע נתון של היממה, ויכולים להיות מעורבים בה כמות עצומה של אנשים. מטרת הבריונים ברשת, כמו גם פנים אל פנים, היא לחוש תחושת כוח ושליטה על הקורבן, 'להכנס לו מתחת לעור' ולהוציא אותו משלוותו.

המאפיינים הייחודיים של סביבת התקשורת המקוונת – זמינות, נגישות, מיידיות, האנונימיות הגבוהה, הקהל העצום, מהירות ההפצה, תמידיות הפרסום, האפשרות לתקשורת א-סינכרונית – יוצרים מצב חדש וייחודי ההופך את בריונות הרשת לסוג אכזרי במיוחד של בריונות (ראו לעיל, "נקודת המפגש של שיימינג ורשת האינטרנט").

עבור בני נוער הפגיעה עשויה להיות כואבת במיוחד, ולהשפיע רבות על חיי החברה והדימוי העצמי שלהם. הם נמצאים בשלב של גיבוש זהותם, והרשת מאפשרת להם להציג את עצמם באופן שירצו ולהתנסות באלמנטים של זהויות שונות. אולם, ה'עצמי' והתדמית המקוונת שבני נוער יוצרים עשויים להיות מאד שבריריים, והם עשויים לחוש הרס והתמוטטות טוטלית של זהותם עצמית בתגובה לפגיעה בתדמית שהם יצרו לעצמם בעקבות לעג או הערות פוגעניות.

זכרו – אף אחד לא צריך לסבול מבריונות רשת.

סוגים וצורות שונות של בריונות רשת

בריונות רשת יכולה להופיע בצורות שונות

• הטרדה: שליחה חוזרת ונשנית של מסרים אכזריים, פוגעניים או מאיימים לאדם מסוים.
• מעקב: 'סטוקינג' מקוון אחר אדם מסוים, חיפוש נרחב של תכנים מקוונים עליו ומעקב אחר פעולותיו המקוונות.
• השמצה: פרסום והפצת רכילויות, שקרים ושמועות במטרה לפגוע במוניטין או בקשרים של אדם מסוים.
• התססה: יזימת ויכוחים או ריבים מקוונים תוך שימוש בשפה גסה ומשולהבת המכוונת כנגד אדם מסוים.
• התחזות: פריצה לחשבון הפרטי של אדם או פתיחת חשבון פיקטיבי בכדי להעמיד פנים ולהתחזות לאותו האדם, תוך שימוש באותו החשבון לפרסום תכנים מביכים או פוגעניים עבור האדם.
• הונאה והולכת שולל: שידול ושכנוע אדם באמצעות תחבולות ומניפולציות לחשוף מידע רגיש, סודי ואישי על עצמו, ולאחר מכן להשתמש במידע ולפרסמו במטרה ללעוג לו.
• אאוטינג: פרסום וחשיפת מידע אישי על אדם אחר ללא הסכמתו, במטרה לפגוע או להביך אותו.
• נידוי: החרמה של אדם והוצאתו מקבוצה מקוונת מסויימת.

שיעור והיקף התופעה בקרב צעירים

מחקרים מראים שכ25-30% מהצעירים (ילדים ובני נוער) חווים פגיעה או סובלים מבריונות ברשת האינטרנט ('פגיעה' מוגדרת כחשיפה לא רצויה, הטרדה או שידול). יותר ממחצית הצעירים שחווים פגיעה ברשת האינטרנט, חווים במקביל גם פגיעה ובריונות מסורתית.

במחקר שנערך בישראל בקרב 1000 צעירים מ10 בתי ספר שונים ברחבי הארץ, שני שליש מהמשתתפים במחקר ציינו כי נחשפו לתוכן בלתי הולם במהלך הגלישה. 4% אמרו שחוו חוויה קשה וטראומטית במהלך הגלישה.

ממצא מדאיג נוסף הוא שצעירים הנופלים קורבן לבריונות רשת ברוב המקרים יעדיפו להתמודד עם המצב לבדם ולא לשתף את הוריהם במצוקתם או לערבם במה שקורה ברשת האינטרנט. זוהי מציאות מדאיגה, היות שפיקוח, ניטור ומעורבות ההורים נמצאו כגורמים יעילים להתמודדות וצמצום מקרי הבריונות וההיפגעות דרך רשת האינטרנט.

זכרו – אתם לא לבד. לפחות 30% מבני הנוער מדווחים שהם סבלו מבריונות רשת בשלב כלשהו בחייהם.

גורמי סיכון לבריונות רשת

כל אדם שנתפס כ'שונה' או 'יוצא דופן' נמצא בסיכון ליפול קורבן לבריונות רשת. בני נוער שנמצאים בסיכון מוגבר הם לרוב לא מקובלים, בודדים ומבודדים, סובלים מדחייה חברתית, עשויים להיות חסרי ביטחון, רגישים, פגיעים וחרדים ביחס לבני גילם, תמימים ולא בשלים חברתית, פגיעים יותר למניפולציות, בעלי פחות גורמי חוסן להתמודדות עם קשיים, בני נוער שהקשר שלהם עם הוריהם או בני גילם לקוי באופן זמני, שמתמודדים עם מצוקה רגשית גבוהה או סערת רגשות זמנית, שמתמודדים עם אתגרים נפשיים מתמשכים כמו דיכאון או חרדות, וכאלו שפחות יכולים או רוצים להסתמך על עזרת הוריהם.

לרוב, אנשים נוטים לראות את תופעת השיימינג ברשת ותופעת הבריונות ברשת כשתי תופעות שונות:

שיימינג נתפס כחותר לצמצום התנהגויות שליליות ועידוד התנהגויות רצויות, וכן לשיפור אישי וחברתי.

בריונות מנגד נתפסת כיותר אישית, זדונית ומכוונת להרע משיימינג. זוהי פגיעה לשם הפגיעה, במטרה ללעוג למישהו ולצחוק על חשבונו, ללא שום צד של השלכות חיובית אפשריות.

כמו כן, שיימינג נתפס כממוקד במעשים ובהתנהגות, וטומן בחובו הזדמנות לשינוי לטובה ושיפור. מנגד, בריונות ממוקדת פחות במעשים ובהתנהגות ויותר באדם עצמו, בתכונותיו ובאישיותו.

בנוסף, שיימינג נתפס לרוב כאקט חד פעמי ש'מגיע' לאדם, לעומת בריונות שהיא מתמשכת ומכוונת להזיק מלכתחילה, כשקורבן הבריונות לא חטא בדבר.

אך האם באמת יש הבדל בין שיימינג לבריונות רשת?

ניקח לדוגמה מקרה שבו עושים שיימינג לנער או נערה שהשמיעו אמירה גזענית או סקסיסטית כדי להשפילם ולהפיץ את בורותם ברבים – אין ספק שאמירות אלו הן בלתי ראויות, אבל האם הם ראויים לגינוי והוקעה תמידית שתונצח במנועי החיפוש ברשת? והאם באמת מי שעושה שיימינג יכול לומר בלב שלם שמניעיו טהורים ונאצלים ללא כל צד של שמחה לאיד והנאה מקלון חברו? באיזו נקודה מי שמבייש אחרים במסגרת שיימינג הופך לבריון רשת שפוגע באנשים בעצמו?

גם אם זו לא עמדה פופולרית, רבים גורסים כי תופעת השיימינג ברשת היא למעשה עוד צורה של בריונות רשת, היות שמדובר בהתנהגות אלימה שפוגעת וגוררת השלכות הרסניות לא פחות מכל ביטוי אחר של אלימות, ולמעשה – גם מניעיה אינם תמיד טהורים כפי שנוח להציג אותם. ככל שנחשוב על ההשפעות ארוכות הטווח של שיימינג ועל מניעיו, כך נראה שההבחנה בין שיימינג לבריונות רשת הופכת למטושטשת יותר ויותר. חשוב להבין – שגם אם אתם מתנהגים בבריונות בכדי לשרת מטרה טובה או נעלה – זו עדיין בריונות.

חשוב גם לזכור, שגם אם אתם תופסים את תופעת השיימינג כנפרדת ושונה, היא יכול להפוך במהרה לבריונות ולהתגלגל למתקפה אישית על האדם בכללותו, מעבר לתקרית הספציפית שנידונה. למעשה, שיימינג ברשת מהווה מדרון חלקלק למטה – מרגע שמניחים את רגלינו עליו, כבר אין לנו שליטה או יכולת לעצור את הסחרור למטה והפיכתו לבריונות רשת לכל דבר.

לשיימינג ברשת האינטרנט עשויים להיות צדדים חיוביים, בעיקר במקרים בהם הצדק לא נעשה במסגרת אחרת או במקרים בהם לא מדובר בעבירות על החוק אלא במעידות מוסריות והתנהגות לא נעימה כלפי הסביבה, שבלעדי השיימינג מבצעיה היו חומקים מעונש וממשיכים לפגוע באחרים. השיימינג מספק לאנשים הזדמנות 'להשיב מלחמה', להשמיע את חוסר הסכמתם בעקבות התנהגות לא הולמת, באופן שיחייב אחרים להתייחס ולשמוע את דבריהם במקרים רבים שבהם אחרת הדברים היו זוכים להתעלמות.

הוא יכול גם לספק מידע חיוני ובעל ערך, שיש לציבור זכות לדעת, ויכול לשמר נורמות וחוקים מוסריים בכך שהוא מעודד אנשים לפעול לפי החוק והנורמות החברתיות המקובלות שלא נאכפות אחרת, ולשמור על אנשים מהפרת חוקי ונורמות החברה, כמו נורמות של אנושיות, נימוס, אדיבות והוגנות.

סיבות אלו עשויות להתפס בעיני חלקנו כמוצדקות בנסיבות מסוימות ומצדיקות את השימוש בשיימינג, ולעיתים אף להתפס כדרך היחידה להשיג צדק, לזעוק זעקה חברתית רחבה או להעביר ביקורת חברתית צודקת.

עם זאת, השאלה בדבר הלגיטימיות של התופעה היא מורכבת, ואין לשכוח את ההשלכות ההרסניות שעשויות להיות לשיימינג, והבעיות הרבות הטמונות בו אשר הופכות אותו לכלי מסוכן. שיימינג שמטרתו היחידה היא השפלה הוא פסול ובלתי מוסרי. ועדיין זה יכול להיות מאד מפתה לבייש מישהו, במיוחד כשאנחנו משוכנעים ובטוחים שנחשפנו למעשה עוולה ראוי לגינוי. אבל מה אם אנחנו טועים? מה אם איננו רואים את התמונה המלאה? גם אם השיימינג נראה לנו מוצדק במקרים מסויימים, מי קובע את הכללים ואת הגבול מתי זה מוצדק ומתי לא? מי יקבע מהו עונש מידתי? מה אם מדובר בנקמה אישית של מישהו או במעשה בריונות גרידא? מה אם הדברים הוצאו מהקשרם או עוותו? והאם יש לנו הצדקה מוסרית לרמוס את כבודו ושמו הטוב של אדם, גם אדם שטעה?

האם משמעות הדבר היא שאסור להשמיע ביקורת ציבורית? שצריך לשתוק על אפלייה, פגיעה או עוול שנעשה לנו או לאחרים? שאין מקום להצביע על ליקויים וחוסר צדק? התשובה היא בהחלט לא. המסר שלנו הוא לאו דווקא לשתוק ולהמנע מפרסום עוולות – אלא מסר של אחריות, הקורא לשקול זאת בכובד ראש, לפעול בצורה אחראית, שקולה, מאוזנת ואובייקטיבית, לנסות ולהמנע מהתופעה ככל האפשר, לקחת את כל הגורמים וההשלכות בחשבון, לפנות לדרכים אחרות ובונות יותר לפתרון הקונפליקט, תמיד לנסות לישר את ההדורים באופן אישי וישיר מול האדם שיש לנו תלונה כלפיו, לבקש את תגובת הצד השני, ולנסות ליצור גשר לפתרון הקושי או אי ההבנה במקום ללבות שנאה ובוז לאחר – גם אם בעינינו זה מגיע לו.

זכרו, רשת האינטרנט לא רק משפיעה עמוקות על חיינו, אלא גם מאפשרת לנו להשפיע עמוקות על חייהם של אחרים – פעמים רבות מבלי לקחת בחשבון ולשקול את כל הגורמים וההשלכות האפשריות למעשינו. ולמרות ששיימינג אומנם אינו רק רע בהכרח, אבל הוא עשוי להיות מדרון חלקלק ובעייתי מאד.

אז האם יש דרך לעשות 'שיימינג' אחראי, ואיך?

• ראשית, שמרו על אנונימיות! אל תציינו שמות פרטיים, מידע מזהה או תמונות שיובילו לזיהוי של אדם פרטני, ואל תתייגו את האדם ברשתות החברתיות כך שהתיוג יוביל לזיהויו ולפרופיל האישי שלו.
• היצמדו לעובדות האובייקטיביות בלבד. כשאתם מתארים מקרה שקרה מזווית הראייה שלכם, או מהווה פרשנות שלכם של המצב, ציינו זאת מפורשות והשאירו מקום לספק ולקולות אחרים.
• היצמדו להתנהגות ולמעשה, ולא לאדם הספציפי. אם ברצונכם לעודד התנהגות חיובית, העלו לדיון ולביקורת את ההתנהגות הבעייתית ולא את האדם עצמו שביצע אותה. אל תצאו באמירות על האדם עצמו, על תכונותיו ואישיותו, אלא צמצמו את הדיון להתנהגות האחת והספציפית תוך הכרה שזו אינה מהווה תמונה מלאה של האדם, ואינה בסיס להסקת מסקנות נרחבות עליו מעבר לתקרית הספציפית שנידונה. יש הבדל גדול בין הדגשת התנהגות בעייתית לבין ביוש האדם שביצע אותה.
• הימנעו מטון של בוז ומשימוש בשפה אלימה ומתלהמת, המלבה שנאה וכעס. הימנעו משימוש במילות תואר כמו 'מפלצת', 'שטן', 'רשע', מהכללות ומדה-הומניזציה של האדם ממנו נפגעתם.
• הימנעו מהפיכת הפרסום לציד מכשפות, חיפוש שעיר לעזאזל או למתקפה אישית על האדם. חישבו – אם היה מדובר על אדם אחר שהתנהג כך, האם הייתם מגיבים באותה הצורה? האם התגובה היא בעצם הוקעת שעיר לעזאזל שיישא על כתפיו אות קלון על התנהגות שכולנו מבצעים לפעמים?
• חפשו אפיקים אחרים ודרכים בונות ומועילות יותר לפעול בהן ולפתור את הקונפליקט. נסו ליישר את ההדורים באופן אישי – פנו ישירות ובאופן פרטי לאדם האחר ובקשו את תגובתו והתייחסותו, נסו ליצור אפיק תקשורת ישיר ופרטי איתו, לבנות גשר לשיתוף פעולה, ולתת מקום גם לתגובתו ולזווית ההסתכלות שלו על העניין.
• אם אתם כועסים על כך שאדם מסויים 'חמק מעונש', פעלו במישורים החוקיים ופנו לגורמים הרלוונטיים שיכולים לטפל במצב ולהביא לשינוי – כתבו תלונה לממוניםמנהליםשותפים שיש להם אחריות לכך, פנו לשירות לקוחות, דווחו למשרדי המבקר, ואף הגישו תלונה במשטרה אם הדבר רלוונטי.

אסטרטגיות ומיומנויות התמודדות אישיות – איך תוכלו לעזור לעצמכם?

התמודדות עם שיימינג או עם מצוקה מכל סוג, היא מאד סובייקטיבית ותלויה בנסיבות, בנפשות הפועלות ובמשאבים העומדים לרשותן, וגם במציאות האובייקטיבית. קיימות אסטרטגיות התמודדות רבות, חלקן נועדו לסייע לנו לשנות את המצב, וחלקן לשנות את התגובה שלנו למצב. רובן מאפשרות לנו להשתקם ולהחזיר לעצמנו תחושות של שליטה, בחירה ומסוגלות בחיינו.

חלק מהאסטרטגיות יכולות להיות יעילות יותר מהאחרות, והדבר תלוי באדם ובמצב הנתון. זכרו, לא כל אסטרטגיה תעזור לכם, אבל ככל הנראה תוכלו למצוא לפחות אסטרטגיה אחת שתהיה יעילה עבורכם. כמו כן, חשוב לפתח אסטרטגיות התמודדות שונות ולשלב ביניהן, שכן אסטרטגיות שונות יכולות להתאים למצבים מסוימים, והיצמדות עיוורת לאסטרטגיה אחת תוך שימוש נרחב רק בה – עשויה לשמר את מצב המצוקה ולא לאפשר לנו להסתגל למצבים שונים.

נחלק להלן את אסטרטגיות ההתמודדות השונות שתוכלו להשתמש בהן, לפי 3 קטגוריות: אסטרטגיות התנהגותיות, קוגניטיביות ורגשיות.

אסטרטגיות התמודדות רגשיות

אסטרטגיות אלו מנסות להשפיע על הרגשות שנלווים לבעיה או לקושי מסוימים ולשנותם. אסטרטגיות רגשיות מתאימות במיוחד למצבים שבהם אין לנו שליטה או השפעה רבה על המצב.

• אל תישארו עם זה לבד – ביטוי, אוורור ופריקה של הרגשות העולים בכם ושיתוף אדם אחר במה שאתם מרגישים הן פעולות בעלות חשיבות עצומה שעשויות מאד להקל. גם אם דרך זו לא תשנה את המצב, היא יכולה ליצור שינוי גדול ברגש שמתלווה אליו. רגשותיכם וודאי סוערים עכשיו,המחשבות לא נותנות מנוח, והחרדה והכאב מצמצמים אתכם עד בלי די. אלו רגשות קשים ומכבידים מאד, אשר נוגעים ומהדהדים תחושות מציפות של חוסר אונים ותסכול. דברו על המצוקה שאתם חשים עם אדם שאתם סומכים עליו, ספרו את שעל לבכם, השמיעו את הכאב הזה במילים ובקשו עזרה ותמיכה חברתית מאחרים.
  תוכלו להיעזר בסיוע של חברים, קרובי משפחה, יועצת השכבה, עמיתים לעבודה, איש צוות בבי"ס, פסיכולוגית בביה"ס או בקהילה, קווי סיוע כמו זה של סה"ר. רק אל תישארו עם זה לבד!
• מרחב נפשי כנגד הייאוש – אפשרו לעצמכם מרחב נפשי שבו תוכלו לעכל את התחושות הקשות: גם אם אתם מרגישים זעם רב בעקבות תחושת הכאב וחוסר האונים שמתפשטת, ואיתו מתעורר גם זמזום של חוסר מנוחה ודחף לפעולה שעשויה לפגוע בכם או באחרים, עצרו את עצמכם. התחושות הקשות שאתם חשים עכשיו הן זמניות, ואילו פעולות מסוימות עשויות להיות בלתי הפיכות או בעלות השלכות שאתם עשויים להתחרט עליהן. אם אתם מרגישים שבעקבות השיימינג קשה לכם למצוא את התקווה, שאין יותר טעם לחיים או שאינם יכולים לשאת את הכאב – בבקשה קראו את המילים הבאות ובואו לדבר איתנו. אם אתם מרגישים שקשה לכם לשלוט בעצמכם, היעזרו באדם קרוב שיעזור לכם בכך ויסייע לכם לשמור על עצמכם, ופנו למסגרת טיפולית שתוכל לסייע בפיתוח מיומנויות ויסות רגשיות ושליטה עצמית שיאפשרו ליצור את המרחב הנפשי שאתם זקוקים לו.
• אל תכאיבו לעצמכם – הימנעו מטריגרים רגשיים מסוימים, כמו מקריאה חוזרת ונשנית של המסר הפוגעני או מעיסוק ומחשבות חוזרות על הנושא. אם תקראו שוב ושוב את ההודעה, תנסו לנתח אותה מכל זווית ולהתעכב עליה, רק תכאיבו לעצמכם יותר ותקשו על ההתמודדות עם המצב. במקום זאת, נסו להסיח את דעתכם ע"י פעולות ועיסוקים שונים שיעסיקו אתכם.
• דימיון מודרך ו'דיבור עצמי' חיובי: צרו תמונה מנטלית של עצמכם מתמודדים עם אתגר או קושי כלשהו, מבצעים דבר שברצונכם לבצע, עוד בטרם עשיתם זאת. דמיינו את עצמכם וראו בעיני רוחכם כיצד אתם מתמודדים ומתגברים. נסו להחליף מחשבות שליליות שאתם נוטים לשחזר שוב ושוב בראש (אני אכשל, אני לא אצליח, עשיתי טעות עצומה) במחשבות חיוביות (אני יכול/ה להצליח, אני אעשה מאמץ גדול יותר להבא, בעתיד אני אקפיד על..).
• התמקדות בחיובי – נסו לשים דגש על הטוב והחיובי שיש בחייכם, על הדברים שאתם מעריכים, מוקירים ושמחים עליהם. יש כ"כ הרבה דברים נפלאים בכם, היו גאים במי שאתם. גם אם הדברים החיוביים נראים לכם מועטים או שהם נופלים תחת הצל של כל הרע – אל תוותרו עליהם ותנו גם להם מקום. זכרו, טכניקה ששמה דגש על חשיבה חיובית והתמקדות בחיובי אינה אומרת שאתם צריכים להעמיד פנים שהכל נפלא כשזה לא כך. להפך, הן מנסות לעודד הסתכלות יותר אובייקטיבית על המצב והבאת התמונה הכללית בחשבון, מכיוון שמחשבות שליליות נוטות להשתלט ולצבוע הכל בצבע השחור שלהן. באמצעות חשיבה חיובית אפשר להחזיר את האיזון למחשבות, להיזכר גם בטוב שיש בנו ובחיינו ולהתמקד בו, ולחשוב על הטוב שעוד מחכה לנו – למרות שמאד קשה לראותו ברגעים של ייאוש.
• חזקו את תחושת הערך העצמי – הכינו רשימה, הדגישו והזכירו לעצכם את הדברים שאתם מעריכים בעצמכם, תכונותיכם החיוביות, המעלות או החוזקות שיש לכם, דברים שאחרים אוהבים ומעריכים בכם, מעשים טובים שעשיתם בחייכם, היזכרו בהצלחות ובהישגים שלכם וכדומה. אל תשכחו לרגע את כל הטוב שיש בכם.
• חזקו קשרים חברתיים – חזקו קשרים קיימים ופגשו אנשים חדשים. תוכלו לקשור קשרי חברות במועדונים חברתיים, קבוצות קריאה, במסגרת חוגים ופעילויות, קורסי העשרה, לימוד תחביבים. מפגשים חברתיים יוכלו לסייע לכם להתמודד עם תחושת הבדידות והניכור שיתכן ועולה בכם.

אסטרטגיות התמודדות קוגניטיביות

אסטרטגיות אלו מנסות להשפיע ולשנות את דרך החשיבה והתפיסה שלנו ביחס לבעיה או קושי מסוימים.

• הימנעו מאשמה – אם אתם נתקלים בבריונות, אל תאשימו את עצמכם. לא עשיתם שום דבר רע, ואתם לא צריכים להרגיש רע על מי שאתם או על מה שאתם מרגישים, לא משנה מה האדם שמנסה לפגוע בכם אומר. הבעיה היא באדם שפוגע בכם, ולא בכם.

• קחו אחריות – במידה ואתם מתמודדים עם שיימינג שנראה לכם מוצדק ושאתם מרגישים אשמים בו – נסו לקחת אחריות, אך ללא האשמה עצמית! –זכרו שגם אם מעדתם או טעיתם, לא מגיע לכם שתלקו את עצמכם. פעולה זו רק מכאיבה ופוגעת בכם, במקום לקדם. אנשים טועים, והטעות אינה מעידה עליהם באופן גורף. במקום זאת, נתחו את המצב, את התפקוד שלכם, קחו אחריות על החלק שלכם, ונסו ללמוד מכך להבא ולחשוב על פתרונות פוטנציאליים לעתיד.

• נסו להבין את המצב מזווית של האדם האחר – כולל הזווית של האדם שגורם לנו מצוקה. אולי זה נובע מקנאה או חוסר ביטחון של האחר אשר מניעה אותו לפגוע באחרים כדי להרגיש שווה יותר? אולי הוא אדם מתוסכל ולא מאושר שרוצה לשלוט באחרים וברגשות שלהם כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו על חשבונם של אחרים? אולי יקל עלינו לחשוב שהאדם הזה אינו ראוי שנשקיע בו זמן ודמעות? שהוא רואה את עצמו כ'גיבור' כשלמעשה הוא בעצם פחדן שמסתתר מאחורי מסך ומקלדת? אולי זה בכלל לא אישי כלפינו אלא הדרך היחידה של אותו האדם לקבל תשומת לב? ואולי אותו אדם באמת נפגע מאיתנו וזו דרכו לבטא את תחושותיו ולנסות להביא לשינוי חיובי?

• מסגור מחדש (reframing) – משמעו שינוי זווית ההסתכלות והמשמעות שאנו מייחסים לקושי. זוהי למעשה הערכה מחודשת של המצב וניסיון למצוא את הצד החיובי והתועלת שניתן להפיק אפילו מהמצב הקשה. נסו לראות במכשול או בקושי אתגר ואפשרות ללמידה והתפתחות, לראות את ההזדמנות שטמונה בו, ולמצוא את ה'מתנה' שבמצב המכאיב – ולו הקטנה ביותר (אולי עשיתי מעשה מביך, או שתפסו אותי בדיוק כשאיבדתי סבלנות, אבל זה נותן לי מוטיבציה להיות רגיש ולא ביקורתי כלפי אחרים, להבין שכולם אנשים, כולם טועים, ולגלות חמלה וקבלה כשמישהו אחר מועד או מתקשה במשהו).

• קבלה עצמית – קבלו את העובדה שלא אתם ולא אף אחד אחר – אינם מושלמים. אל תנסו לשאוף לשלמות ומושלמות, קבלו את העובדה שתטעו ותעשו טעויות, ושזה בסדר להיות 'טוב מספיק' ולא מושלם או נטול רבב. איש אינו כזה, וזכרו זאת.

• התייחסו לתמונה המלאה – במצבי מצוקה בכלל, ובסיטואציה של שיימינג בפרט, אנו נוטים לחשוב בראיית מנהרה – הפרספקטיבה שלנו מצטמצמת, והצמצום הזה מתחזק בגלל התחושה שנלווית לשיימינג – שהעולם קורס עלינו ומתמקד כל כולו כבזכוכית מגדלת במה שקרה. זכרו, למצב יש פרספקטיבה רחבה יותר, וחשוב לראות גם את התמונה המלאה. חישבו האם עוד כך וכך שנים זה עדיין יהיה חשוב ועדיין יקבל מקום כה משמעותי בחייכם? האם זה עדיין ישנה ויכאיב באותה העוצמה בעוד חודש? שנה? עשור?

• הימנעו מהטיות קוגניטיביות – אלו עשויות לנבוע מראיית המנהרה האופיינית למצבי מצוקה. הטיה שכיחה היא הכללת-יתר, אשר משתפת פעולה עם ההשטחה של העצמי וצמצומו לאלמנט אחד. נסו לשים לב למחשבות שלכם, והאם מופיעות בהן מילים כמו 'תמיד' ו'חייב' – נסו להמנע מהן ולהזכיר לעצמכם שמדובר בסיטואציה קונקרטית וספציפית, במקרה יחיד, בר חלוף, זמני.

• הומור – נסו להשתמש בהומור כדי להקל על עצמכם, הוא מוכיח את עצמו כאמצעי רב-עוצמה להתמודדות עם מצוקה.

אסטרטגיות התמודדות התנהגותיות

אסטרטגיות אלו מנסות להשפיע ולשנות את דרך ההתנהגות והפעולה שלנו ביחס לבעיה או קושי מסוימים.

• האטו והשהו תגובה: 'ספרו עד עשר': התמודדו והגיבו לאט-לאט. החוויה של להיות קורבן לשיימינג יכולה להיות מציפה רגשית ומשתקת, וחשוב להתמודד איתה לאט ובצעדים קטנים, ולא להיגרר לתגובות מיידיות. למרות שזה קשה להתעלם מפרסום פוגעני ולהתאפק מלהגיב כאשר מישהו פוגע בנו – תגובה אימפולסיבית ורגשית שנכתבת בלהט הרגע רק תחמיר את המצב שעשוי לצאת מכלל שליטה. לרוב, בדיוק לזה שואף הצד השני – אל תיתנו לו את הסיפוק שבלגרור אתכם לתגובה רגשית ומעוררת, לראות אתכם מאבדים את שלוותכם, ולעודד אותו בכך שהוא הצליח 'להגיע אליכם' ולהפעיל אתכם.

• דעו מתי להמנע מפעולה: ראשית, אם אתם מרגישים שאין לכם מספיק משאבים להתמודדות עכשיו, השהו את הניסיון להתמודד או לנקוט בפעולה כלשהי, עד לשלב שבו תרגישו שיש לכם מספיק כוחות לכך. כמו כן, זכרו שבמצבים מסוימים, אי נקיטת פעולה היא אסטרטגיה חשובה שמונעת מהמצב להידרדר ולהחמיר. גם לבחור לא להגיב זו בחירה פעילה.

• אל תשיבו אש או תנסו לנקום: אם תעשו זאת, המצב יכול להתהפך לרעתכם עד שלא יהיה ברור 'מי התחיל' ומי יזם את ההתנהגות הפוגענית והתוקפנית. כמו כן, הדבר יכול להוביל להסלמה והחמרת המצב. זכרו שאין מתקנים עוול בעוול – אינכם רוצים להעניש מישהו בכך שתרדו לרמה שלו ותעשו לו את הדבר הפוגעני והלא צודק שהוא עשה לכם.

• התרחקו וצמצמו חשיפה: נסו להרחיק את עצמכם ממקור הבעיה ולהמנע מחשיפה אליו. הסתירו את הפרסום הפוגעני מעיניכם ע"י Hide. התרחקו וקחו הפסקה מהמחשב, מהטלפון או מהאתר שבמסגרתו הופץ המסר הפוגעני. חסמו או מחקו את האדם שפוגע בכם מרשימת אנשי הקשר והחברים שלכם, ומנעו ממנו את האפשרות לתקשר אתכם באמצעות פרסומים או הודעות. כמו כן,סננו ונקו את רשימת אנשי הקשר והחברים הכללית שלכם, ושנו את הגדרות הפרטיות בפרופיל שלכם ברשתות החברתיות כדי לבקר ולצמצם את כמות האנשים שיכולים להחשף למידע אישי עליכם. במקביל לכך, שקלו לשנות את הכינוי או שם הפרופיל שלכם, ואף למחוק או להשעות את הפרופיל.

• נקטו פעולה אקטיבית לפתרון הבעיה:

o        שמרו תיעוד – שמרו צילום מסך או עותק של המסר הפוגעני כהוכחה (ולאחר מכן תוכלו להסיר את המסר עצמו).

o        דווחו – נסו לפנות באופן אישי וברוגע למפרסם ולבקש ממנו לעצור ולמחוק את הפוסט הפוגעני. מעבר לכך, הגישו תלונה לגורמים המתאימים: דווחו למבוגר אחראי ופנו עם התיעוד למנהלי האתר במסגרתו התוכן פורסם (בפייסבוק – יש אפשרות מסודרת לדיווח על תוכן פוגעני), למרכז לאינטרנט בטוח ולאפליקציית הכפתור האדום, לספקית רשת האינטרנט או לחברה הסלולרית –מגורמים אלו תוכלו לבקש להסיר את התוכן הפוגעני. פעמים רבות, גם אם הפרסום אינו עובר על החוק, הוא עובר על חוקי האתר שבמסגרתו הוא פורסם, ואז ניתן לנקוט גם פעולה חוקית נגד המפרסם. תוכלו כמובן גם להגיש תלונה למשטרה אם ההתוכן מהווה הכפשה, הטרדה, איום או פגיעה בזכות לפרטיות. אם מי שמטריד אתכם הוא קטין, תוכלו להראות עותק ליועצת השכבה בביה"ס בו אתם לומדים, וגם לפנות ולשוחח עם הוריו כדי לגייס את עזרתם במניעת ההתנהגות.

• נסו שיטות התנהגותיות להרגעה והפחתת לחץ: נסו טכניקות הרגעה כמו תרגילי מדיטציה, הרפיית שרירים, תרגילי נשימות, יוגה. בצעו פעילויות משחררות ומרגיעות, צאו להליכה, בצעו פעילות גופנית מתונה, צאו לטיול בטבע, הקשיבו למוזיקה, קבעו פגישה עם חבר קרוב, צאו לבית קפה או לקולנוע, נגנו בכלי נגינה, קראו ספר. עשו דברים שאתם אוהבים ונהנים מהם, ככל שתקדישו להם יותר זמן כך יקטן המקום שהחוויה הכואבת כתוצאה מהשיימינג תופסת בעולמכם הפנימי ותהיה לה פחות השפעה.

אסטרטגיות ומיומנויות התמודדות להורים – מה הורים יכולים לעשות?

מכיוון שבריונות רשת מתרחשת לרוב כאשר בני הנוער והצעירים נמצאים בביתם, הורים יכולים להשפיע רבות ולמנוע תופעה זו. עם זאת, בני נוער עשויים להתקשות לפנות לעזרה ולחשוש לשתף את הוריהם בפגיעה שהם חווים ברשת. פעמים רבות הדבר קורה בגלל שהם נמצאים בטראומה רגשית או חושבים שזו אשמתם, ויתכן והם חוששים מתגובת הסביבה שעשויה לא להבין אותם, להאשים אותם, לכעוס עליהם, להביך אותם או להחמיר את המצב. עוד יתכן שהם מתקשים לתת אמון ולחשוף מידע רגיש כל כך, חושבים שהוריהם 'מיושנים' ולא יבינו, או חוששים שהשיתוף יוביל להחרמת או הגבלת השימוש שלהם באינטרנט, במחשב ובטלפון הסלולרי. מה בכל זאת תוכלו לעשות כהורים?

זהו את סימני האזהרה לכך שילדכם עשוי לסבול מבריונות רשת או שיימינג:

• שינוי במצב הרוח שמעיד על תחושת עצבות, כעס, חרדה או מצוקה –באופן כללי או במהלךאחרי שימוש באינטרנט או בטלפון הסלולרי.
• שינוי בדפוסי הפעילות, ובייחוד התנהגות נמנעת: בין אם הימנעות מהגעה לבי"ס, הימנעות מפגישות עם חברים, מיציאה מהבית, חוסר רצון או הימנעות משימוש במחשב, משיחות משפחתיות, ממענה על שאלות של ההורים.
• התבודדות ונסיגה, שבמסגרתן הנער/ה מתרחק/ת מהמשפחה, ממעט/ת להיפגש עם חברים, מגלה קשיים חברתיים בבי"ס, נסוג/ה מפעילויות שנהנה מהן קודם וכדומה.
• שינוי בדפוסי שינה ותיאבון.
• קשיים לימודיים, ירידה בציונים, קשיי ריכוז שלא היו קיימים קודם לכן

למדו את ילדיכם על שימוש בטוח באינטרנט ושוחחו איתם על פעילותם ברשת:

• שוחחו עם ילדיכם על סוגיות של מוסר ואתיקה בשימוש באינטרנט, ובייחוד על בריונות רשת ושיימינג. אם אתם נתקלים בכתבה בנושא, דונו עליה עם ילדיכם תוך הדגשת העמדות, הערכים והתחושות שלכם. הסבירו לילדיכם שזוהי התנהגות פוגענית, מזיקה ובלתי מקובלת, והבהירו את הציפיות שלכם להתנהגות אחראית ברשת מצידם.
• ילדים עשויים לחשוב שבריונות ברשת 'אינה נחשבת' או אינה באמת פוגעת כי היא לא מתרחשת בחיים האמיתיים.
  הסבירו להם את ההשלכות בחיים האמיתיים של בריונות רשת, ואת ההשפעה ההרסנית שלה.
• למדו אותם לעולם לא לפרסם מידע אישי אודות עצמם או אודות חבריהם ברשת (כולל שם מלא, מספר טלפון, כתובת, שם ביה"ס שבו הם לומדים, שמות ההורים, מספר ת"ז, תאריך לידה, סיסמאות וכן הלאה).
• למדו אותם שלא להעביר הודעות שעשויות להיות פוגעניות או מעליבות, ולבקש מחבריהם שלא לעשות זאת גם כן. הסבירו שעל ידי שיתוף והפצת תוכן שמישהו אחר שלח להם, הם נגררים למעשה של בריונות. עודדו אותם לחשוב האם המילים האלו יכולות לפגוע במישהו אחר, ועל ההשפעה שיכולה להיות להפצת התוכן.
• למדו אותם שברשת האינטרנט אנשים לפעמים מרגישים בנוח לומר ולעשות דברים שלא היו עושים פנים אל פנים. הסבירו שעליהם להיות אדיבים ומנומסים לאחרים ברשת בדיוק כפי שיהיו כלפיהם פנים אל פנים, ושאם הם לא היו אומרים למישהו משהו פנים אל פנים, מן הראוי שיימנעו מאמירתו דרך האינטרנט.
• למדו אותם לא לשלוח הודעות או לפרסם פוסטים כשהם כועסים ועצבניים.
• למדו אותם לחסום הודעות מאנשים ששולחים מסרים פוגעניים או בלתי הולמים.
• בדקו מהי מדיניות ביה"ס שבו ילדיכם לומד ביחס לבריונות רשת ושיימינג. האם לביה"ס יש פרוטוקול טיפול מסודר במקרים אלו, והאם בי"ס מפעיל תוכנית הסברה וחינוך בנושא זה.

התעניינו ונטרו את הפעילות המקוונת של ילדיכם:

• היו מעורבים בחיים המקוונים של ילדיכם. התקינו תוכנות ניטור, בקרה וסינון הוריות כדי למנוע חשיפה לתוכן בלתי הולם ולבדוק באילו אתרים ילדיכם גולשים.
• העדיפו למקם את המחשב הביתי במקום נגיש ומשותף במרכז הבית, ולא בחדרים פרטיים.
• קבעו את שיעור החשיפה לאינטרנט והגבילו את מסגרת הגלישה והשימוש בטלפון של ילדיכם. עם זאת, אל תמנעו שימוש או תגבילו אותם באופן מוגזם. בני נוער רבים מקבלים מהוריהם טלפונים סלולריים, אך חשוב לספק להם במקביל גם הנחיות וכללים לשימוש בהם.
• שוחחו באופן סדיר עם ילדכם על פעילותם ברשת. בדקו עם מי הם מתקשרים ברשת, עברו על רשימת החברים ושאלו מי כל אחד ומאיפה הם מכירים אותם. שאלו את ילדיכם את אותן השאלות שהייתם שואלים על חייהם מחוץ לאינטרנט – מה הם עושים ועם מי?
• שאלו אותן איך הם מתקשרים עם חבריהם ברשת, דרך אילו אתרים או תוכנות, ואילו בעיות או סכנות עשויות להתרחש במסגרות אלו. תוכלו לשאול גם איך הם חושבים שתקשורת מקוונת עשויה להשפיע על קשרים ביניהם לבין חבריהם בחיים האמיתיים.

הגבירו אמון ועודדו את ילדיכם לפנות לעזרה

• היו מעורבים ונוכחים – כמו במקרים של בריונות בחיים האמיתיים, עצם הנוכחות והמעורבות של גורם מווסת יכול להגביר מאד את הסיכויים שהילדים ידווחו על מקרים של פגיעה ויבקשו עזרה.
• שימו דגש על תקשורת מבוססת אמון ביניכם לבין ילדיכם, והימנעו מביקורתיות, שיפוטיות או האשמת ילדיכם, בכדי שירגישו בנוח לפנות אליכם כאשר הם יצטרכו את עזרתכם.
• עודדו אותם לשתף וליידע אתכם או כל מבוגר אחר שהם סומכים עליו אם הם מקבלים מסרים פוגעניים, מאיימים או מעליבים ברשת.
• ילדים נוטים לחשוב שהוריהם 'מיושנים', ועשויים לחשוש שמתוך חוסר הבנה מצד ההורים, הם יחרימו להם את הטלפון או המחשב. אל תאיימו עליהם בהחרמה או בכל עונש אחר, והבטיחו להם שדיווח מצידם לא יוביל לכך, ושלפני שתנקטו בכל פעולה שהיא תשוחחו על כך ביחד.

אם מתברר לכם שילדיכם נוהגים בבריונות רשת או מפיצים הודעות פוגעניות, חשוב שתעצרו ותשימו סוף להתנהגות זו לפני שהיא תגבה מחיר ארוך טווח מילדיכם ומילדים אחרים.

• אם ילדכם מגיב לבריונות בבריונות, עזרו לו למצוא דרכי תגובה טובות יותר.
• קחו בחשבון שבריונות מצד ילדיכם יכולה להוות ניסיון שלהם להקל על מצוקה שהם חווים, לשחרר קיטור ולהרגיש בעלי שליטה במצב של חוסר אונים ומצוקה. יתכן והם חווים את הסביבה הביתית או הבית ספרית כמציפה, לא יציבה ומאיימת, וזו הדרך שלהם להתמודד עם כך.
• עזרו לילדכם בוויסות והתמודדות עם רגשות חזקים ומציפים. ילדים ובני נוער רבים חווים קושי בהתמודדות ובויסות רגשות כמו כעס, תסכול ועלבון. שוחחו עם איש מקצוע כדי לעזור לילדכם להתמודד עם הרגשות האלו ולווסתם בצורה יעילה. למדו אותם דרכי התמודדות ותגובה חיובית לרגשות החזקים ולמצוקה.
• שימו לב שבריונות והתנהגות תוקפנית היא לרוב התנהגות נלמדת. הקפידו לשמש דוגמה טובה ולקבוע נורמות התנהגות חיוביות ונטולות אלימות פיזית, מילולית או נפשית. הימנעו מתקשורת אלימה ותוקפנית, מהשמעת הערות פוגעניות ולועגות ביחס לאחרים, מקללות כאשר אתם מתעצבנים, מהשפלת אנשים אחרים או העלבת אדם שעשה טעות.
• שוחחו והדריכו את ילדיכם בנוגע לבריונות רשת. ילדים ובני נוער יכולים שלא להבין עד הסוף עד כמה התנהגותם פוגעת ומזיקה. שוחחו איתם על איך שההתנהגות גורמת לאחרים להרגיש, איך הם היו מרגישים אם היו מתנהגים כך אליהם, ועל ההשלכות האפשריות והמסוכנות להתנהגות דומה, הן מבחינה חוקית ומוסרית עבורם והן מבחינה רגשית עבור הקורבן. עודדו אותם לאמפטיה ומודעות לרגשות האחר, תוך טיפוח היכולת לראות את המצב מהפרספקטיבה של האדם שבו הם פוגעים.
• הציבו גבולות ונטרו את פעולותיהם המקוונות. יידעו אותם שאתם תבדקו ותנטרו את מעשיהם ולא תהיו מוכנים לקבל ולהשלים עם התנהגות בריונית. קבעו חוקי התנהגות ברורים, וודאו שילדיכם מבינים את הכללים ואת ההשלכות של אי ציות לכללים האלו. שימרו על גבולות אלו, וזכרו שכל ילד זקוק לגבולות כדי להבטיח את התפתחותו התקינה.

מקורות

Carver, C. S., Scheier, M. F., & Weintraub, J. K. (1989). Assessing coping strategies: a theoretically based approach. Journal of personality and social psychology, 56(2), 267.

‏

Cheung, A. S. (2014). Revisiting privacy and dignity: Online shaming in the global e-village. Laws, 3(2), 301-326.‏

Compas, B. E., Connor-Smith, J. K., Saltzman, H., Thomsen, A. H., & Wadsworth, M. E. (2001). Coping with stress during childhood and adolescence: problems, progress, and potential in theory and research.Psychological bulletin, 127(1), 87.‏

Davis, K., Randall, D. P., Ambrose, A., & Orand, M. (2015). ‘I was bullied too’: stories of bullying and coping in an online community. Information, Communication & Society, 18(4), 357-375.‏

De Vries, A. (2015, January). The Use of Social Media for Shaming Strangers: Young People's Views. In System Sciences (HICSS), 2015 48th Hawaii International Conference on (pp. 2053-2062). IEEE.‏

Dealing with Cyberbullying: Tips for Kids and Parents to Prevent and Stop cyberbullying (retrieved 22/07/15 from http://www.helpguide.org/articles/abuse/cyberbullying.htm(

Feinberg, T., & Robey, N. (2009). Cyberbullying: intervention and prevention strategies. National Association of School Pschologists: Communique, 38(4).‏

Folkman, S., & Moskowitz, J. T. (2004). Coping: Pitfalls and promise. Annu. Rev. Psychol., 55, 745-774.‏

French, L., & Klein, R. (Eds.). (2014). Therapeutic Practice in Schools Volume Two: The Contemporary Adolescent: A Clinical Workbook for Counsellors, Psychotherapists and Arts Therapists (Vol. 2). Routledge.‏(chapter 14 )

Petley, J. (Ed.). (2013). Media and Public Shaming: Drawing the Boundaries of Disclosure. IB Tauris.‏ (chapter 1)

Poole, E. (2013). Hey Girls, Did You Know: Slut-Shaming on the Internet Needs to Stop. USFL Rev., 48, 221.‏

Shalhoub-Kevorkian, N. (2012) Child Victimization on the Internet: Criminological and Victimological Perspectives.

‏

Skinner, E. A., Edge, K., Altman, J., & Sherwood, H. (2003). Searching for the structure of coping: a review and critique of category systems for classifying ways of coping. Psychological bulletin, 129(2), 216.‏

Solove, D. J. (2007). The future of reputation: Gossip, rumor, and privacy on the Internet. Yale University Press.‏ (chapter 4)

Solove, D. J. (2007). The future of reputation: Gossip, rumor, and privacy on the Internet. Yale University Press.‏ ( Chapter 4)

Stuewig, J., Tangney, J. P., Heigel, C., Harty, L., & McCloskey, L. (2010). Shaming, blaming, and maiming: Functional links among the moral emotions, externalization of blame, and aggression. Journal of Research in Personality,44(1), 91-102.‏

Willard, N. E. (2007). Cyberbullying and cyberthreats: Responding to the challenge of online social aggression, threats, and distress. Research Press.‏

על פי אומדן של ה-National Institute of Mental Health, כ-17 מיליון אמריקאים סובלים מדיכאון בכל שנה. רבים מהם כלל לא מכירים בעובדה שהם סובלים מהפרעה שיכולה להיות מטופלת בצורה אפקטיבית. המאמר הבא בנוי כשאלות ותשובות ודן בדיכאון תוך התמקדות בדרכים שבהן טיפול נפשי יכול לעזור לאדם המדוכא להחלים.

מה ההבדל בין דיכאון לעצב רגיל?
כולם מרגישים עצובים לעתים. אנשים נקלעים לדכדוך עקב התנסויות קשות בחיים, כמו מחלה קשה, אובדן משרה, מוות במשפחה, או גירושין. רגשות אלו נחלשים מעצמם ככל שעובר הזמן.

דיכאון מופיע כאשר נראה שרגשות של עצב קיצוני וייאוש נמשכים לפחות שבועיים או יותר וכשהם מפריעים לפעילויות היומיומיות בחיים, כגון עבודה ואף אכילה ושינה. אנשים מדוכאים נוטים להרגיש חסרי אונים וחסרי תקווה ולהאשים את עצמם על שהם מרגישים את הרגשות הללו. לחלק מהם יכולות להופיע מחשבות על מוות והתאבדות.

אנשים מדוכאים הופכים להיות מוצפים ומותשים ופורשים מפעילויות יומיומיות כליל. לעתים הם מתרחקים מבני משפחתם ומחבריהם.

מה גורם לדיכאון?
שינויים בכימיה של הגוף משפיעים על מצב הרוח ותהליך החשיבה, וגורמים ביולוגיים תורמים במקרים מסוימים להופעת הדיכאון. בנוסף, מחלות כרוניות רציניות כגון מחלות לב או סרטן יכולות להיות מלוות בדיכאון. אצל אנשים רבים, בכל אופן, דיכאון מאותת על קיומו קודם כל ומעל לכל, על-ידי כך שהיבטים נפשיים ורגשיים בחייו של האדם יצאו מכלל איזון.

מעברים משמעותיים וגורמי מתח רציניים בחיים כמו מוות של אדם אהוב, או אובדן מקום עבודה, יכולים לגרום לדיכאון. גורמים אחרים, מתונים יחסית, אשר מובילים לאובדן זהות או לפגיעה בהערכה עצמית, יכולים אף הם לתרום לדיכאון. הסיבות לדיכאון לא תמיד גלויות בטווח המיידי, כך שההפרעה דורשת הערכה זהירה ואבחון על ידי איש מקצוע בתחום בריאות הנפש.

לעתים הנסיבות הקשורות בדיכאון הן כאלו שאין לאדם כמעט שליטה עליהן או שאין לו שליטה עליהן כלל. דיכאון יכול להופיע כאשר אדם לא מסוגל לראות שיש לו בחירות אחרות שיכולות להביא לשינוי בחייו.

האם אפשר לטפל בדיכאון בהצלחה? 
לרוב, דיכאון זו מחלה ברת טיפול. המוכנות וההתגייסות לתהליך מהווים אחוז גבוה בסיכויי ההצלחה. טיפול מותאם, בין אם אצל פסיכולוג או פסיכיאטר יכול להציל חיים הלכה למעשה.
הצעד הראשון הוא התמודדות עם תחושות כמו בושה- חשש מסטיגמה ציבורית והימנעות בשל כך. אין חולשה בבקשת עזרה, להפך, כמה לא ברור מאליו למצוא את הכח, האומץ והמילים להביע שכואב, שהמאבק בלתי נסבל.
חשוב לזכור שלבד זה כמעט בלתי אפשרי, מעלה את סיכויי ההחמרה משמעותית- אין סיבה לשאת את המשא על הכתפיים בלי עזרה- שתפו!!- את הסביבה הקרובה (אם ניתן), איש טיפול- כל שינוי מתחיל בצעד הקטן- הזדמנות להחלמה!

ישנן מספר גישות לטיפול נפשי – קוגניטיבית-התנהגותית, תוך-אישיותיות, פסיכודינמית וסוגים אחרים של "תרפיה בשיחה" שעוזרות לאנשים בדיכאון להחלים. טיפול נפשי מציע לאנשים את ההזדמנות לזהות את הגורמים שתורמים לדיכאון שלהם ולהתמודד בצורה יעילה עם הגורמים הפסיכולוגיים, התנהגותיים, תוך-אישיותיים וסביבתיים. מטפל מיומן כמו פסיכולוג מוסמך יכול לעבוד עם אדם מדוכא כדי:

* להצביע על בעיות בחייו של האדם שתורמות לדיכאון ולעזור לו להבין אילו אספקטים של הבעיות האלה הוא יכול לפתור או לשפר. מטפל מיומן יכול לעזור למטופל מדוכא לזהות אופציות לעתיד ולהציב מטרות מציאותיות שמאפשרות לו להגביר את הרווחה הנפשית שלו. מטפלים עוזרים לאנשים לזהות איך התמודדו בהצלחה עם רגשות דומים, אם היו מדוכאים בעבר.

* לזהות דפוסי חשיבה מעוותים או שליליים שתורמים להרגשות חוסר התקווה וחוסר האונים שמלוות את הדיכאון. למשל, אנשים מדוכאים נוטים להכללת יתר, כלומר, לחשוב על נסיבות במושגים של "תמיד" או "אף פעם". הם עשויים גם לקחת אירועים שונים באופן אישי מדי. מטפל מוסמך ומנוסה מסוגל לעזור לטפח ראיה חיובית יותר של החיים.

* להבין את המחשבות וההתנהגויות שלמד האדם שיוצרות ותורמות לדיכאון שלו. למשל, מטפלים יכולים  לעזור לאדם המדוכא להבין ולשפר דפוסים של יחסים עם אנשים אחרים, שתורמים לדיכאון.

* לעזור לאנשים לרכוש מחדש את הרגשת השליטה וההנאה בחיים. טיפול נפשי עוזר לאנשים לראות ברירות וגם לשלב בהדרגה, פעילויות שממלאות אותם, חזרה לתוך חייהם.

אירוע אחד של דיכאון מגביר משמעותית את הסיכון לעבור אירוע נוסף. קיימות ראיות כי טיפול נפשי מתמשך יכול להפחית את הסיכוי להופעת אירועים עתידיים או להפחית את העוצמה שלהם. דרך טיפול, אנשים יכולים ללמוד מיומנויות שיאפשרו להם להימנע מסבל מיותר מהתפרצויות עתידיות של דיכאון.

מה הדרכים הנוספות בהן מטפלים יכולים לעזור לאדם מדוכא ולקרוביהם?
התמיכה והמעורבות של בני משפחה וחברים יכולה לשחק תפקיד מכריע בעזרה לאדם מדוכא. אנשים בתוך "מערך התמיכה" יכולים לעזור על ידי עידוד להמשיך בטיפול וליישם את טכניקות ההתמודדות וכישורי פתרון הבעיות שהוא לומד בתוך הטיפול.

חיים עם אדם מדוכא יכולים להיות מאוד קשים ומתוחים לבני משפחה וחברים. הכאב שכרוך בלראות מישהו אהוב סובל מדיכאון יכול להביא לרגשות של חוסר אונים ואובדן. טיפול משפחתי וזוגי יכולים להועיל לאחד את כל אלו המושפעים על ידי הדיכאון ולעזור להם ללמוד דרכים יעילות להתמודדות משותפת. סוג זה של תרפיה גם יכול לספק הזדמנות לאנשים שמעולם אל חוו דיכאון ללמוד עליו ועל הזיהוי של דרכים קונסטרוקטיביות לתמוך באהוביהם שסובלים מדיכאון.

האם תרופות הן אמצעי יעיל לטיפול בדיכאון?
תרופות יכולות להועיל רבות להפחית את הסימפטומים של דיכאון אצל חלק מהאנשים, בעיקר במקרים של דיכאון בינוני עד קשה. חלק מאנשי המקצוע מעדיפים שילוב של פסיכותרפיה ותרופות. בשל תופעות הלוואי שלהן, נחוצה השגחה צמודה של הרופא שרושם את התרופות.

חלק מהסובלים מדיכאון יעדיפו טיפול נפשי לעומת שימוש בתרופות, בעיקר אם הדיכאון שלהם אינו חמור. באמצעות הערכה יסודית, איש מקצוע מיומן ומוסמך בתחום בריאות הנפש יכול לעזור לגבש תכנית טיפולית אפקטיבית לדיכאון של אדם מסוים.

דיכאון יכול לפגום בצורה רצינית ביכולת של האדם לתפקד במצבים יומיומיים. אך סיכויי ההחלמה של אנשים מדוכאים שמקבלים טיפול מתאים הם גבוהים מאוד. על ידי עבודה עם מטפל מוסמך ומנוסה, אנשים הסובלים מדיכאון יכולים לקחת מחדש שליטה על חייהם.

This article originally appeared in English as "How Psychotherapy helps People Recover from Depression" at http://helping.apa.org/therapy/depression.html. Copyright (c) 1998 by the American Psychological Association. Translated by permission of the publisher. The American Psychological Association is not responsible for the accuracy of this translation. Neither the original nor this translation can be reproduced or distributed further without the prior written permission of the American Psychological Association.

מיליוני אזרחים אמריקאים השיגו הקלה מדיכאון ובעיות נפשיות אחרות באמצעות טיפול נפשי. למרות זאת, לאנשים רבים קשה להתחיל או להתמיד בטיפול. מדריך קצר זה הבנוי משאלות ותשובות, מספק מידע בסיסי שאמור לעזור לאנשים להפיק תועלת מטיפול שאינו כולל אשפוז.

מדוע אנשים שוקלים לפנות לטיפול? 

טיפול הוא שותפות בין הפונה ואיש המקצוע, כמו פסיכולוג, שהינו מוסמך ומיומן לעזור לאנשים ולהבין את רגשותיהם,לעזור להם לשנות את ההתנהגות שלהם. על פי ה-National Institute of Mental Health, שליש מכלל האנשים הבוגרים בארה"ב חווים בעיות רגשיות או בעיות של שימוש יתר בסמים או אלכוהול. קרוב ל-25% מהאוכלוסייה הבוגרת סובלים בזמן זה או אחר מדיכאון או מחרדה.

אנשים חושבים לפנות לטיפול בנסיבות הבאות:

* הם חווים הרגשה מציפה ומתמשכת של עצב וחוסר אונים. הם חשים חסרי תקווה לגבי חייהם.
* הקשיים הרגשיים שלהם משבשים את תפקודם היומיומי. ייתכן והם מתקשים להתרכז במטלות שעליהם לבצע בעבודה, דבר הפוגע בתפקוד שלהם שם.
* פעולותיהם מזיקות להם או לאחרים. למשל, הם צורכים יותר מדי אלכוהול והופכים להיות אלימים.
* הם מוטרדים מקשיים רגשיים כשהם עומדים מול בני משפחה וחברים קרובים.

מה מראה המחקר על האפקטיביות של טיפול?

ממצאים מחקריים מראים כי טיפול מפחית בצורה אפקטיבית את הדיכאון והחרדה של מטופלים וכן סימפטומים נלווים כגון כאב, עייפות ובחילה. נמצא כי טיפול נפשי מאריך את תוחלת החיים של מנותחי לב וחולי סרטן ויכולה להשפיע לטובה על המערכת החיסונית. נצברות ראיות מחקריות באשר לקשר בין הבריאות הנפשית לבריאות הפיזית ועל כך שטיפול יכול לשפר את המצב הבריאותי הכולל של האדם.

ישנן ראיות משכנעות כי רוב האנשים שהתנסו לפחות בכמה פגישות טיפוליות מרגישים טוב יותר מאנשים בלתי מטופלים אשר להם קשיים רגשיים. מחקר מסוים הראה ש-50% מהמטופלים הראו שיפור ניכר אחרי שמונה פגישות טיפוליות ואילו 75% מהמטופלים שנמצאו בטיפול – מצבם השתפר אחרי שישה חודשים. טיפול בילדים זהה באפקטיביות שלו לטיפול במבוגרים.

איך מוצאים מטפל מוסמך?

בחירת מטפל היא עניין אישי ביותר.

איש מקצוע שעושה עבודה טובה עם אדם מסוים, יכול להיות בחירה לא מוצלחת עבור אדם אחר. יש כמה דרכים לקבל הפניות למטפלים מוסמכים, כגון פסיכולוגים רשומים, כמו למשל הדרכים הבאות:

* שוחחו עם קרובי משפחה וחברים ובקשו את המלצתם, בעיקר אם יש להם ניסיון טוב עם טיפול נפשי.
* איגודי פסיכולוגים רבים מפעילים שירותי הפנייה אשר מקשרים בין אנשים לבין ספקים מוסמכים של שירותי בריאות הנפש.
* בקשו הפנייה מרופא המשפחה שלכם (או איש מקצוע אחר בתחום הבריאות). ספרו לרופא מה חשוב לכם במטפל שאתם מחפשים על מנת שיוכל להציע לכם אופציות מתאימות.
* שאלו במוסד חברתי או דתי בו אתם מעורבים.
* פיתחו את ספר הטלפונים וחפשו מרפאות או מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש ובידקו שם באשר להפניות אפשרויות.

במקרה הטוב, תקבלו כמה כיוונים לבדיקה. התקשרו ובקשו לשאול את המטפל מספר שאלות, בטלפון או פנים אל פנים. אולי תרצו לברר בקשר לרישיון שלו ורמת המיומנות, גישה טיפולית, או אפשרות של טיפול אצלו דרך קופת חולים או תכנית ביטוחית אחרת. שיחה כזאת תעזור למיין את האופציות שלכם ולבחור מישהו שאיתו יש לכם תקשורת טובה.

אם אני מתחיל טיפול, איך אבטיח לעצמי שאני מפיק ממנו את המרב?

ישנן גישות רבות לטיפול מחוץ לבית החולים ומסגרות רבות שבהן הוא יכול להתרחש – כולל טיפול פרטני, קבוצתי, או משפחתי. למרות המגוון הקיים, כל סוגי הטיפול הם תהליכים דו כיווניים שעובדים טוב במיוחד כאשר המטופלים והמטפלים שלהם מקיימים תקשורת פתוחה. מחקרים מראים שהתוצאות של טיפול משתפרות כאשר המטפל והמטופל מסכימים ביניהם לגבי הבעיות המרכזיות והדרכים שבהן טיפול יכול לעזור.
אתם והמטפל שלכם נושאים באחריות על יצירה ושימור של קשר עבודה טוב. היו בהירים עם המטפל לגבי הציפיות שלכם והתחלקו עמו בדאגות שעלולות להתעורר במהלך הטיפול. טיפול עובד הכי טוב כשאתם מגיעים לכל המפגשים שנקבעו לכם וחושבים מראש על מה שאתם עומדים לדבר עליו בכל מפגש.

איך אוכל להעריך אם הטיפול עובד היטב?

כשאתם מתחילים טיפול, חשוב לגבש מטרות ברורות עם המטפל שלכם. אולי אתם רוצים להתגבר על רגשות של חוסר תקווה הקשורים לדיכאון. או אולי אתם רוצים לשלוט בפחד המפריע לחיי היום-יום שלכם. זכרו שמשימות מסוימות דורשות יותר זמן מאחרות. ייתכן ותידרשו להתאים את המטרות למשך הזמן שהחלטתם להקדיש לטיפול שלכם.

אחרי מספר פגישות, ההרגשה שאתם עושים עבודת צוות ושיש ביניכם קשר טוב – היא סימן טוב. מצד שני, עליכם להיות פתוחים עם המטפל אם אתם מרגישים "תקועים" או חסרי כיוון בטיפול, אחרי פרק זמן מסוים שבו אתם נמצאים בטיפול.

ייתכן ויהיו זמנים שבהם תרגישו שהמטפל קר וחסר עניין או שהוא אינו מתייחס אליכם באופן חיובי. ספרו למטפל אם זה המצב או אם יש לכם שאלה לגבי היבט אחר של הגישה שלו. אם אתם מהרהרים באפשרות להפסיק את הטיפול, דברו גם על כך עם המטפל. ייתכן ויעזור לכם להתייעץ עם מטפל אחר, בתנאי שהמטפל שלכם יודע שאתם מחפשים חוות דעת שנייה.

מטופלים מרגישים לעתים קרובות טווח רחב של רגשות במהלך טיפול נפשי. לעתים יש למטופל נקיפות מצפון כי הוא מתקשה לדון בחוויות קשות ומכאיבות. כשזה מתחיל לקרות, זה יכול להיות דווקא סימן חיובי לכך שאתם מתחילים לברר לעומקן את ההתנהגויות והמחשבות שלכם.

אתם צריכים להקדיש זמן לסקירה משותפת עם המטפל שלכם את ההתקדמות שלכם בטיפול (או לדון בדאגה שלכם שאינכם מתקדמים במידה הרצויה). למרות שיש שיקולים לגבי משך הטיפול, השיקול של השגת המטרות שלכם אמור להיות מרכזי לגבי מועד סיום הטיפול.

טיפול אינו דבר קל. אך מטופלים שמעונינים לעבוד בשותפות קרובה עם המטפלים שלהם, מוצאים לעתים קרובות הקלה מהמצוקה הנפשית שלהם ומתחילים לחיות חיים יצרניים ומספקים יותר.

——

This article originally appeared in English as "How to Find Help Through Psychotherapy" at http://helping.apa.org/therapy/psychotherapy.html. Copyright (c) 1998 by the American Psychological Association. Translated by permission of the publisher. The American Psychological Association is not responsible for the accuracy of this translation. Neither the original nor this translation can be reproduced or distributed further without the prior written permission of the American Psychological Association

התאבדות שכיחה הרבה יותר בקרב בני 45 עד 65 מאשר בגיל ההתבגרות – כך על פי הפסיכולוג הקליני ישראל אור-בך, שספרו  "כאב עד כלות", עוסק במפגשים "בתחתית החבית".
מאת איריס מילנר

ביומן, שצעיר בשנות העשרים לחייו תיעד בו את ימיו האחרונים לפני שהתאבד, נמצאה בין השאר רשימת מטלות שכתב לעצמו בניסיון לגאול את עצמו מייסוריו הנפשיים:

"להאמין יותר באלוהים;
להתפלל;
להכין תוכנית לכל יום בערב הקודם;
לא לחשוב על כל דבר שאני עושה באופן שלילי;
לחפש את החיובי;
לדבר בביטחון;
להכיר בערך שלי;
לקרוא על איך לרכוש ביטחון עצמי;
לעשות יותר התעמלות, יותר הליכות;
לדבר עם קרן;
להגיד מה שאני חושב;
להזכיר לעצמי שעשיתי צעד נכון כשעזבתי את מקום העבודה;
אם אין אני לי מי לי;
לסדר את החדר;
ללמוד לעשות מדיטציה כדי להירגע".

 

את הקטע המצמרר הזה, שהביאו בני משפחתו של הצעיר שביקשו עזרה אחרי התאבדותו, מצטט הפסיכולוג הפרופ' ישראל אור-בך בפרק האחרון של ספרו החדש "כאב עד כלות". יש ברשימה הזאת, כותב אור-בך, כדי להעביר את תמצית החוויה המשותפת לאלה המגיעים ל"תחתית החבית" – המקום הכי כואב והכי חסר תקווה, שממנו, על פי הרגשתם, רק המוות יכול להציל אותם: חוויה של התפוררות, של אובדן העצמיות, של סערה והעדר שליטה פנימית. כדי להשיג קורטוב של שליטה בכל אלה, מתברר מהרשימה, ניסה הצעיר בכוחותיו האחרונים לגייס תחבולות שלרוע המזל לא הועילו.

הספר "כאב עד כלות", הרואה אור בימים אלה בהוצאת שוקן, מתאר באריכות את המקום המסוכן הזה, "תחתית החבית", כדבריו, שבו אור-בך, מרצה בכיר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, פוגש את מטופליו. מחקריו של אור-בך והתמחותו כקלינאי ממוקדים בנטיות אובדניות. בין השאר, הוא עוסק בעיבוד תוכניות למניעת התאבדות אצל בני נוער בישראל ובמדינות אחרות. לכאורה, התהליך הטיפולי המתואר ב"כאב עד כלות" אינו מקרה קלאסי של מטופל אובדני המגיע לקליניקה לבקש הצלה מפני הדחף להרוג את עצמו. שכן לדינה, גיבורת הסיפור (שהוא תיאור של טיפול שאכן התקיים במציאות, בשינוי פרטים מזהים), אין כוונות מודעות להתאבד. אלא שבמשך העבודה המשותפת, שנמשכה שלוש שנים, עלו על פני השטח נטייה קיצונית להרס עצמי וכוונות אובדניות, שלהערכתו של אור-בך העמידו את האשה, שהיתה אז בשנות הארבעים לחייה, בסכנת חיים ממשית.

דינה, אלמנה ואם לשלושה ילדים שכבר עזבו את הבית, פנתה לפסיכולוג בהמלצת רופא המשפחה, שחשד שמקורם של סימפטומים פיסיים שסבלה מהם היה נפשי. חוץ מבעיות עיכול וספירת דם לא תקינה, ועוד בעיות גופניות שלא נמצא להן הסבר פיסיולוגי, גם התלוננה דינה על כך שהיא מתקשה להשלים את פרויקט חייה – כתיבת עבודת דוקטורט – ובכך עלולה להרוס לעצמה את הקריירה האקדמית, שהשקיעה בה שנים רבות. כבר באחד ממשפטי הפתיחה של המפגש הראשון הזכירה את המוות: "עם כל מה שהגוף שלי עושה, כבר הייתי צריכה למות", אמרה. לא חלף זמן רב והאמירה הזאת היתה למשאלת מוות גלויה. דינה הודיעה למטפל שהיא רוצה למות.

שחזורו של הטיפול הנפשי חושף איך מבעד לחומת ההגנות שבנתה דינה, האשה העצמאית והקרייריסטית, שגידלה לבד שלושה ילדים ותיפקדה היטב, צצה בהדרגה הילדה הדחויה שהיתה משחר ילדותה, לא אהובה על ידי הוריה, מוכה, מושפלת, לא רצויה, מיותרת. גם סדרה של סודות שהסתירה מעצמה ומהסביבה נחשפת לפני המטפל והקורא – בה בעת עם התוודעותה של דינה לעוצמת הרגשות שהסודות הללו כרוכים בהם. היא מגלה בראשונה למטפל, ואחר כך לילדיה, שבעלה – אביהם – שעליו היתה אומרת כי "מת ב-73'" (ויוצרת כך את הרושם שנהרג במלחמת יום הכיפורים), התאבד. היא משחזרת את האושר הרב שגרמה לה ההתאבדות הזאת, ששיחררה אותה מחיי נישואים קשים ומשפילים, ונעשית מודעת לרגשות האשמה הקשים שהניבה השמחה על מות בעלה. בכלל, הכעס הרצחני שדינה הצליחה לגרום לעצמה לא להרגיש בו – על עצמה, על הוריה, על העולם – מתברר כמרכיב בסיסי בתמהיל הרגשות שלה, וכגורם מרכזי בנטיותיה האובדניות ההולכות ומתבהרות במשך הטיפול. רגע השיא הוא תיאור מעשה אכזרי שעשתה בילדותה: חניקתם בדם קר של אוגרים שגידלה כחיות מחמד (שהוריה קנו לה במקום הכלב שרצתה).

הבחירה דווקא במקרה הזה – כחלק מסיפור על דרכי ההתמודדות האפשריות עם מטופלים אובדניים, שחלקו השני של הספר מתמקד בו – אינה אקראית. "מקובל לחשוב שהתאבדות נפוצה בעיקר אצל מתבגרים, אבל למעשה היא שכיחה הרבה יותר בקרב גברים ונשים בני 45 65, וכן בזיקנה עד מתקדמת", אומר אור-בך. "במקרים רבים, התאבדות כזאת נתפשת כמפתיעה, כי על פני השטח האיום לא קיים כלל. המקרה של דינה יכול לעזור למטפלים לא מנוסים במקרים אובדניים להיות קשובים יותר לאפשרות כזאת גם אצל מטופלים, שמתחת למעטה של חיים רגילים זורמים אצלם תהליכי הרס העלולים להתפרץ בפתאומיות ובמפתיע".

אף שהספר אינו מתכוון במוצהר ללמד את הקוראים איך לזהות סכנה מוחשית של התאבדות אצל הקרובים להם, מתבררים בו לא מעט אותות אזהרה שכדאי לשים אליהם לב. למשל, רגיעה יחסית במצבו של אדם שסבל מדיכאון קשה. "הנחה רווחת היא שאנשים מדוכאים ומיואשים מתאבדים דווקא כשהם מרגישים טוב יותר ומתמלאים מרץ ויוזמה, שכן האנרגיה החדשה מספקת להם את הכוח להתאבדות", כותב אור-בך. התאבדות מפתיעה כזאת, דווקא בשלב שנראה כהתאוששות, אכן מתרחשת לעתים, אבל ההסבר לה, סבור אור-בך, שונה. לא התחושה הטובה מייצרת את האנרגיה להתאבד, אלא להיפך: דווקא החלטה להתאבד היא העשויה להניב רגיעה ומצב רוח טוב יחסית, שכן יש בה משום שחרור והקלה מייסורי ההתלבטות בין חיים למוות. השלווה הפנימית העשויה להשתלט על אדם שהחליט סופית להתאבד עלולה איפוא להטעות, ומהפך חיובי לא מוסבר ולא הגיוני במצבו הנפשי של אדם מדוכא צריך לפיכך לעורר חשד שדווקא הגרוע מכל עומד לקרות.

גם ניסיונות התאבדות לא קטלניים, שנראים כמיועדים רק לעורר תשומת לב, הם אות אזהרה חמור: "ניסיונות סתמיים לכאורה ומעשי התאבדות 'נחרצים' לא שונים במהותם. הם נמצאים על אותו הרצף", אומר אור-בך. "לפעמים גם מי שעושה את המעשה הקטלני ביותר, ואף מצליח, אומר ברגעיו האחרונים 'אל תתנו לי למות', כי גם הוא בעצם לא רוצה לחדול להיות".

פסיכולוגים צעירים – שלעתים קרובות נמנעים מלקבל על עצמם את המשימה לטפל בבני אדם אובדניים בגלל האחריות העצומה הכרוכה בכך ובגלל המפגש המאיים עם מה שאור-בך מכנה "פינת ההתאבדות" שלהם עצמם – נמנים עם קהל היעד שהספר מכוון אליו. הפרקים התיאורטיים שלו מתארים את עקרונות הטיפול בפציינטים אובדניים. לדברי אור-בך, זו עבודה שהיא תמיד קשה, מפחידה, מעייפת, מורטת עצבים ודורשת נכונות להתמודד עם האפשרות שההתאבדות אכן תהיה, עם המחשבה שכל פגישה עלולה להיות הפגישה האחרונה.

לפעמים נדמה שכמטפל אור-בך ממש משתכנע שהתאבדות היא אכן המוצא היחיד לבעיותיו הקשות של הפציינט שלו. למשל, במקרה של אשה שבאה לטיפול בעקבות התאבדות בתה המתבגרת: "האישה הזאת החזיקה בחיים בציפורניה", הוא מספר. "היא ניסתה להתאבל, להתמודד, לשכוח, להכחיש, לשנות את חייה, להתגרש, להיצמד לילדיה האחרים, להתרחק מהם – אך כל אלה לא עזרו לשיכוך הכאב. אז החלה להבשיל בה ההרגשה שאין עוד טעם לחייה, ורעיון ההתאבדות החל להפוך לממשי. היא דיברה על תאריכים ואמצעי ביצוע, ואט אט נוצרה אווירה של הליכה לקראת מוות ידוע מראש". תגובתו שלו היתה אמפתיה כמעט מוחלטת, שבאה לידי ביטוי בתחושה שאילו מצא את עצמו בנסיבות דומות, היה זה בשבילו מאבק אדיר להמשיך ולמצוא טעם בחייו.

ואולם, אומר אור-בך, אימוץ פתרון ההתאבדות הוא רק טקטיקה: דרך לתת לפציינט הרגשה שמישהו מסוגל להתקרב אליו, למקום שבו הוא מצוי בבדידות אקזיסטנציאליסטית קיצונית, להבין מה עובר עליו, לא לבקר אותו ולא לשפוט אותו על כך שהוא מיואש וחסר תקווה. "כשאדם הסובל כאב נפשי עצום מרגיש שאני באמת מבין, הוא נעשה פחות לבד, ובכך כבר טמונה איזו אפשרות לשינוי. המסר שלי, לפיכך, הוא אופטימי. אני רוצה להגיד לקהל הרחב ולמטפלים שאני באמת מאמין בכל לבי, שגם המצב הנפשי הכי כואב והכי קשה יכול להשתנות. שאפשר לצאת מזה, גם אם ברגעים מסוימים נדמה שבכלל לא כדאי".

ואף שלפעמים הפציינטים אכן מממשים את איומיהם ומתאבדים תוך כדי טיפול, ברוב המקרים זה לא קורה. "אי אפשר לומר איזה אחוז מכל בני האדם האובדניים אכן שמים קץ לחייהם. אבל אפשר בהחלט לומר שמקרב אלה הבאים לטיפול – הרוב המכריע שורד בסופו של דבר".

פורסם ב"הארץ" בתאריך 12/15/2000

הפרסום באתר סהר הוא באישורה של מערכת עיתון הארץ