הצעות לדרכי טיפול לסובלים מאלימות פסיכולוגית

Tolman מבהיר כי קיימות מספר בעיות שמכבידות על המחקר והטיפול בתופעות של אלימות פסיכולוגית בין בני זוג:

* סוג זה של אלימות אינו מותיר סימנים בגופו של בן הזוג הנפגע.
* אין אפשרות לערוך תצפיות על ההתנהגויות הרלבנטיות כיוון שהן מתרחשות שלא בנוכחות המטפל.
* הערכה מהימנה של רמת האלימות ואפיוניה תלויה בתיאור ההתנהגויות על ידי בני הזוג שבדרך כלל אינם מסכימים ביניהם על מידת החומרה של ההתנהגות האלימה וגורמיה. מחקרים הראו (Edleson & Arias 1988, in Tolman 1992, p. 299 & Brygger 1986, O'leary) שהגברים, בדיווחיהם, נוטים להכחיש או למזער את התנהגותם האלימה. כמו כן הגברים נטו להסכים עם בנות זוגם לגבי התנהגויות של אלימות מילולית כמו צעקות, קללות וגידופים במידה רבה יותר מאשר לגבי צורות אחרות של אלימות פסיכולוגית. קורה שגם הנשים מפחיתות בדיווחיהן בהערכת מידת האלימות שהן סובלות ממנה, אם בגלל חוסר מודעות, צורך להפחית את החרדה הכרוכה בהודאה כי היא קורבן לאלימות קשה, או בגלל פחד מנקמת בן הזוג.
* ככל שמידת האלימות הפסיכולוגית בין בני זוג רבה יותר, כך גוברת הסכנה לכך שהאשה תהיה, בעקבות ההתערבות הטיפולית, קורבן לפעולות תגמול אלימות מצד בן זוגה.
* גברים אלימים נוטים לטעון שהאלימות הפסיכולוגית היא הדדית וכי הם קורבנותיה לא פחות מבנות זוגם.

מהסיבות הנ"ל מומלץ, בדרך כלל, שהטיפול בזוגות הסובלים מאלימות, הן פיסית אך גם פסיכולוגית, לא יהיה זוגי אלא נפרד. ההנחה היא שלאחר תקופה מסוימת של טיפול יהיה הגבר מסוגל להתמודד טוב יותר עם הערכתו האובייקטיבית של המטפל את מידת אחריותו שלו לאלימות ביחסים. הנחה נוספת שהאשה, לאחר שהאלימות הפיסית תחדל והיא תלמד לתת אמון בעצמה ובמטפל, תוכל אף היא להיעשות מודעת לרמה האמיתית של האלימות ממנה סבלה וללמוד דרכים מוצלחות יותר להתמודד עם מצבי מתח ביחסים.

Gleason (1993, עמ' 65) ממליץ שהמטפלים בנשים הסובלות מאלימות ישקלו בחיוב שימוש בטכניקות שהוכחו כיעילות במצבי דכאון וטראומה, כולל שימוש בתרופות אנטי-דכאוניות. כן הוא מציע לחבר את גישת ההעצמה בטיפול בהפרעות נפשיות אצל נשים מוכות עם התיאוריה הפמיניסטית הרואה רבות מההפרעות כנגרמות מסיבות חברתיות ותרבותיות. גישת ההעצמה מאפשרת לנשים לזהות קוגניציות מכשילות ולפעול נגדן באופן אקטיבי כדי למתן את הדכאון והטראומה. מיקוד כזה חיוני לתהליך ההחלמה והשתחררות מהסטטוס של "קורבן". חינוך לקומפטנטיות ואסרטיביות כחלק בלתי נפרד מהחינוך מחדש של נשים אלה ומהתמודדות עם מצבי דכאון. התיאוריה הפמיניסטית ממליצה על אימון בהגנה עצמית ושיקום מקצועי כחלק מהטיפול וכן אימון לשליטה בכעסים וטיפוח תפיסה עצמית חיובית.

Gleason מציין שמחקרים רבים הראו את תרומתה של פעילות גופנית יומיומית כדרך להתמודד עם מצבים פוסט-טראומטיים ולשיפור הדימוי העצמי החיובי. למרות התנגדותן של חוקרות פמיניסטיות לשימוש בתרופות פסיכואקטיביות בטענה שהן מנציחות את המצב במקום להיאבק בו, סבור Gleason שיש לתרופות כאלה תרומה חשובה בכך שהן מאפשרות לנשים הפגועות לצאת מהפאסיביות ולהפנות את האנרגיות שלהן להתמודדות עם מטלות חייהן. ככלל, הוא סבור שהמטפלים בנשים פגועות צריכים להיעזר בכל טווח התראפיות ודרכי הטיפול שהוכחו כיעילים בתחומי הדכאון והטראומה.

Figley (1985, שם) ממליץ על סינתזה של הידע הטיפולי שהצטבר בכל התחומים הטיפוליים הנוגעים למצבי ויקטימיזציה: פשע, אונס, עינויים ומלחמות ובניית תיאוריה כוללנית לגבי מצבי טראומה.

Chang (עמ' 118) סוקרת את התהליך שעוברות נשים הנחלצות מאלימות:

נשים רבות אינן מסוגלות להיחלץ מיחסי אלימות אלא כאשר הן מאבדות לחלוטין את התקווה ומגיעות להכרה שחייהן ו/או שפיותן בסכנה ממשית. האובדן כתוצאה מאלימות פסיכולוגית גרוע יותר מזה הנגרם מאלימות פיסית. זהו הרס טוטאלי של העולם הפנימי. הנשים עוברות חוויה של מלחמת הישרדות. במצב כזה, הן נאלצות לוותר על חלקים גדולים מהסוציאליזציה החברתית, מה- "תיכנות" הפנימי שהפנימו מאז ילדותן. התוצאה היא שינוי פנימי עמוק והתחברות עם המשאבים האישיים והפנימיים ביותר כאל המשענת היחידה בעולם שאיבד משמעות, כפי שביטאה זאת אשה אחת (שם, 120):

"הגעתי להכרה שאני חשובה יותר ממנו. אני חשובה יותר ממערכת היחסים הזו. אני חשובה לעצמי יותר מכל".

יש חשיבות רבה, בתקופת המעבר והשינוי, לתמיכה מבחוץ. הנשים זקוקות למישהו אחר שיאשר שאכן הן קורבנות של אלימות, בייחוד כאשר האלימות היא פסיכולוגית ואין לה סימני היכר חיצוניים. ברוב המקרים התמיכה ניתנת על ידי איש מקצוע, או על ידי קבוצת תמיכה מונחית לנשים. הקבוצה חשובה לשם השוואת ההתנסויות והתפיסות וקבלת משוב המאזן את העיוות התפיסתי הנגרם על ידי האלימות הפסיכולוגית של בן הזוג. לעתים האשה נתמכת על-ידי חברים או בני משפחה ולפעמים משמשת היכרות עם גבר אחר כקטליזטור להחלטת האשה לעזוב את מערכת היחסים.

אחד השינויים הנחוצים לסיום יחסים אלימים הוא שהאשה תאמין ביכולתה לחיות חיים עצמאיים, ללא תלות ביחסים עם גבר, וזאת בניגוד גמור לתפיסה העצמית עליה ולקראתה חונכה. עקב השינויים החברתיים במעמד האשה שחלו במחצית השניה של המאה העשרים, קל יותר כיום לנשים צעירות, שהכירו נשים עצמאיות שחיות לבדן, לוותר על התלות בגברים יותר מאשר לנשים מבוגרות, שגדלו בחברה מסורתית ששימרה את תפקידי המינים באופן נוקשה. עזיבת הבעל והבית על ידי נשים שהיו קורבנות לאלימות, איננה רק עזיבה פיסית. זוהי עזיבה של כל מה שהבית והבעל מסמלים ויצירת השקפת עולם חדשה ושונה בתכלית מכל מה שלימדו אותן.

בהבדל מגברים מכים, המודעים לאלימותם, גם אם אינם מסוגלים להפסיק אותה, אין הגברים האלימים פסיכולוגית מודעים להתנהגותם ובמקרים רבים הם מסרבים לקבל טיפול ולהשתנות. עזיבת האשה איננה משנה בדרך כלל את תפיסתם העצמית, אלא במקרים נדירים.