איתנו אפשר לדבר על הכל במרחב בטוח, אנונימי וחם

הצ׳אט שלנו פעיל בשעות הערב

תפיסות מסולפות

לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה יש לרוב תפיסות מסולפות בכל מה שנוגע לגופם ולאישיותם.

"מה אני חושב על עצמי… אני שמן… אני בן-אדם איום ונורא… זה מגיע לי… זו רק אשמתי… הבעיות שלי אינן חשובות…לא מגיע לאחרים שתהיה להם הפרעת אכילה, אבל אני שונה…"

מאד נפוץ בין הסובלים מהפרעות אכילה, שיהיו להם תפישות מסולפות לגבי עצמם – מתונות או קיצוניות. מה שהם רואים במראה זו אינה המציאות, וכאשר הם משווים את עצמם – פיזית או אישיותית – לאחרים, הם שיפוטיים באופן קיצוני כלפי עצמם. אדם שסובל מאנורקטיה או בולמייה יכול לראות מישהו אחר ולחשוב לעצמו: "הלוואי והייתי יכול להיות רזה כמוהו", בזמן שבמציאות הוא רזה אף יותר ממנו. הם יכולים לרצות להיות חכמים, משעשעים ונדיבים כמו מישהו אחר שהם למעשה משתווים אליו – השורה התחתונה היא שהם אינם יכולים לראות את מעלותיהם, במיוחד בהשוואה לאחרים, בגלל ההערכה העצמית הנמוכה שלהם.

דוגמא טובה לסילוף התפישה היא החשיבה בשחור ולבן… המחשבה שמצבים או הרגשות רעות הן קיצו של העולם, ומצבים או הרגשות טובות מאירים כמו השמש. אין יציבות או מחשבה על משהו באמצע, אלא חילופים נוקשים בין קיצוניות אחת לשניה. מתווספת לכך התנהגות בלתי רציונלית, שאינה בסדר לאחרים, אבל בסדר לאדם שסובל מהפרעת האכילה. דוגמא לכך יכולה להיות: "כשאני אוכלת אני בסה"כ בן אדם נוראי ומגיע לי למות, אבל כשאני לא אוכלת אני הילדה הכי טובה בעולם"

פעמים רבות, נשים וגברים הסובלים מהפרעת אכילה לוקחים על עצמם באופן בלתי הוגן את מה שקורה סביבם. למשל: אם במהלך שיחה קבוצתית מישהו קם והולך לשירותים, הם חושבים לעצמם: "הוא עזב משום ששוב נהגתי בטיפשות". ישנה גם ההרגשה ש- "כולם שונאים אותי", ו- "הם נשארים רק משום שהם מרחמים עלי או שהם רק מנומסים". מחמאות נתפשות כמחוות נימוסיות, ולא כמשהו אמיתי, ובד"כ נתקלות בהערה מזלזלת כלפי עצמם. למשל: מישהו מחמיא להישגים של הסובל, והתשובה היא: "נו באמת, אני כזה טיפש. היית צריך לראות איך פישלתי בשבוע שעבר…"

אנשים שסובלים מהפרעות אכילה נוטלים על עצמם משא בלתי הוגן של אחריות על העולם סביבם. הם עשויים להרגיש אחראים על הפיכת העולם למקום טוב יותר, לרצות לרפא את הבעיות של כולם, וכאשר אינם מצליחים – להעניש את עצמם ע"י הערות ומעשים של שנאה-עצמית. לעיתים קרובות יש צורך חזק לשלוט בחיים של עצמם ושל אנשים סביבם. כאשר אינם יכולים, הם מרגישים שזה לא הוגן, ומוציאים את זה על עצמם.

האשמה-עצמית יכולה להיות אספקט נוסף… הם מאשימים את עצמם על כל דבר רע שאי-פעם קרה להם, ומאמינים שבדרך כלשהי זה מגיע להם. כלומר: "ההורים שלי התעללו בי משום שהייתי ילד נוראי". בניגוד לכך, הם יכולים גם להאשים את האחרים בכל, ולא לקחת שום אחריות על חייהם. למשל: "לו היית שם בשבילי, לא הייתי מקיא".

לאנשים עם הפרעות אכילה מאד קשה להיות אופטימיים לגבי כל אספקט של המצב או של חייהם. כל דבר נראה שלילי בדרך זו או אחרת, או שהם רק מתמקדים בשלילי. בהשוואה לאחרים, כשמישהו אחר השיג משהו ונחשב להצלחה, כשזה נוגע להם והשיגו את אותו הדבר, הם יגיבו בשלילה ובמחשבה על איך יכלו לעשות זאת טוב יותר. למרות שהעולם אינו נתפש כמושלם ואין להם ציפייה שהאחרים יהיו כאלה, לאלה שסובלים מהפרעות אכילה יש ציפיות גבוהות לשלמות מעצמם.

בסופו של דבר, אחת מהתפישות המסולפות המשמעותיות ביותר של אנשים עם הפרעות אכילה היא ש- "החיים יהיו טובים יותר ואני אהיה מאושר, כאשר אוריד במשקל". יש תחושה שגויה של שליטה, שמושגת בעזרת הרעבה/הימנעות, תחושה של נחמה כשזוללים, או מנוחה זמנית מרגשות או אשמה כשמתרוקנים… במציאות אף אחד מכל אלה אינו מושג, אלא רק בתפישתו של הסובל. אין שום אור בקצה המנהרה של הפרעות האכילה, למרות שאלה שסובלים עשויים לחשוב כך. במציאות, האור היחידי האמיתי בא עם ההחלמה.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן