איתנו אפשר לדבר על הכל במרחב בטוח, אנונימי וחם

הצ׳אט שלנו פעיל בשעות הערב

סיפור – הילד הזה

פעם היה ילד קטן… ילד עם עיניים גדולות מלאות תמימות ובטחון. ילד שיכול היה לצחוק ולשחק. ילד שיכול היה לבכות ולמצוא נחמה. ילד שיכול היה לעשות פרצופים משעשעים מול המראה ולשמוח כשראה פרצופים משעשעים מביטים בו בחזרה.

יום אחד הילד הקטן הזה נהרס. יכול להיות שזה קרה בגלל שגרמו לו להרגיש שהוא ילד רע. אמרו לו לא לבכות. היכו אותו ביד או במקל. התעללו בו מינית. יכול להיות שהיו אלה הקונפליקטים בין הוריו, או המשפחה הלא מתפקדת, יכול להיות שזה היה האלכוהוליזם של אביו או אמו שזללה כדי למצוא מרגוע לעצמה, או אולי המוות או הנטישה של אחד או שני ההורים. אולי היה זה הלעג של חבריו, ואולי המשפט שנחקק בנשמתו: "תהיה בסדר רק אם…". אולי לא כל הדברים האלה, אולי רק אחד… ואולי משהו אחר. בכל מקרה הילד הזה הרגיש רע.

ככל שהילד הזה גדל, כך הלכה וגברה ההרגשה הרעה. לפעמים היה לו קל להרגיש נאהב בסיוע כמויות גדולות של גלידה. לפעמים הוא הרגיש טוב שהכעס או העצב נעלמו יחד עם כל מה שהקיא. הוא הרגיש טוב כשזלל ואח"כ בלע משלשלים, קיבל אישור להרגשותיו הרעות, והעניש את עצמו. לפעמים הילד הקטן הרגיש שהוא שולט על חייו כשהגביל את מזונו, או רץ במשך 3 שעות ביום. הדבר היחידי שהילד הקטן ידע הוא שהרזייה תעשה את חייו טובים יותר, ושהתמקדות באוכל גורמת לרע להישכח. הילד נעשה בעל משקל-יתר, זלל כדי למלא את החלל בתוכו. "אוכל הוא ידידי היחיד. הוא ינחם אותי". נראה שזה אף פעם לא סיפק את הילד, החלל לא התמלא מעולם, אלא באופן זמני. בנוסף, עודף המשקל עזר לו להרחיק מעליו אנשים, ולהימנע מאפשרות שיפגעו בו. "החיים יהיו טובים יותר אם רק אוכל להפחית במשקל". ספרי בישול, דיאטה זו, דיאטה אחרת, אפייה. שעות אין ספור במטבח בהכנת אוכל. הילד הזה החל לרוקן את גופו לאחר הזלילות… דומה היה שהמתח והשנאה העצמית נמוגים, יחד עם האשמה על הרגשת הרעב לכל-כך הרבה דברים, על היותו אנוכי, על עשיית שגיאות.

משלשלים וגלולות הרזייה, משתנים וצומות. "חיי יהיו טובים כשאוריד במשקל". שואף לשלמות, הילד הזה התחיל להימנע ממזון. לא יותר מ——– קלוריות היום… לא יותר מ———– מחר.
תחושת השליטה לא תיאמן. "אני לא מרגיש טוב", או "כבר אכלתי". לא עוד פרצופים משעשעים, אלא גוף עייף ושבור ניבט אליו מהמראה אומר: "רק עוד קילוגרמים אחדים והחיים יהיו טובים יותר".

כאבי ראש, סחרחורות, עייפות. בידוד ובדידות. פעילות-יתר וחוסר יכולת לישון. כאבי גב וחזה.
מצבי רוח. דיכאון על גבי דיכאון. מחלות.
"בטוח שהחיים יהיו טובים יותר בקרוב…"
ואז…
הילד עם עודף-המשקל, עם המשקל ה"נורמלי", עם תת-המשקל, מת.

הרופאים אמרו:
"התקף לב"
"כשלון תפקודי של הכליות"
"שבץ"
"עשינו כל מה שביכולתנו"

אני בוכה בשביל הילד הזה, שבסוף הרגיש בודד כאילו לאף אחד לא אכפת. הרגיש חסר ערך וטיפש, וכמו משא על אלה שחיים. אני בוכה בשביל הילד הפצוע הזה שחייו הסתיימו בגיל 12, 15, 25, 38, 55, בגלל אכילת-יתר כפייתית, אנורקסיה או בולמיה. אני בוכה כשאני קוראת את המילים החרוטות על המצבה של הילד הזה, על הקבר הקטן הרחוק כל כך עכשיו.

     אני זקוק ליותר זמן כדי לגלות את עצמי האמיתי…
לעוף כמו ציפורים… לצאת לחופשי.
מדוע לא יכולתי להפסיק בטרם מתי?
הייתה זו שנאה לעצמי שנחבאה בתוכי.

הילד הזה יכול להיות כל אחד מאלה שסובלים מאכילה כפייתית, אנורקסיה או בולמיה. זה יכול להיות בעלך או אשתך, אחותך או אחיך, בנך או בתך, המאהב שלך או החבר, הורה או סב, דודה או דוד, אחיינית, אחיין, בן דוד. הם יכולים להיות גברים או נשים, בכל גיל, ומכל גזע ורקע. זו אני, זה אתם, או שזה מישהו שאתם אוהבים או מכירים.

לסבול מהפרעת אכילה זה לסבול ממחלה של ההערכה-העצמית, וממנגנון התמודדות לקוי. הפרעת אכילה היא להיות מכור להתנהגות שמקלה זמנית על היכולת לשכוח בעיות, ולחסום רגשות של דיכאון ושנאה עצמית, מתח וחרדה, אשמה ולחץ. בדיוק כפי שאלכוהול הוא סימפטום של שתיינות, כך האוכל הוא הסימפטום של אנורקסיה, בולמיה או אכילת-יתר כפייתית. הנושאים האמיתיים מתחבאים בלב ובנשמה של כל אחד מהסובלים.

הסיפור תורגם מתוך:
http://www.something-fishy.org/

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן