איתנו אפשר לדבר על הכל במרחב בטוח, אנונימי וחם

הצ׳אט שלנו פעיל בשעות הערב

מי פוצע את עצמו?

אפיונים פסיכולוגיים נפוצים בפציעה-עצמית

התמונה הכללית היא של אנשים אשר:

* מאד לא אוהבים/מעריכים את עצמם
* רגישים ביותר לדחייה
* כועסים באופן כרוני, בעיקר על עצמם
* נוטים לדכא את כעסם
* יש להם רמות גבוהות של תוקפנות, שממנה הם סולדים ביותר ולעיתים קרובות מדכאים או מפנים פנימה.
* יותר אימפולסיביים וחסרי שליטה
* נוטים לפעול בהתאם למצב-רוח רגעי
* נוטים לא לתכנן את הבאות
* בעלי נטיות דכאוניות ואובדנות/הרס עצמי
* סובלים מחרדה כרונית
* נוטים לחוסר שקט ועצבנות
* תופסים את עצמם כחסרי כישורים להתמודדות
* אין להם רפרטואר גמיש של כישורי התמודדות
* אינם חושבים שיש להם יכולת להתמודד עם החיים
* נוטים להימנעות
* אינם רואים עצמם כבעלי עוצמה

אנשים שפוצעים עצמם נוטים להיות חסרי יכולת לווסת היטב את רגשותיהם, ונראה שיש אימפולסיביות שבסיסה ביולוגי. הם נוטים להיות אגרסיביים משהו, ומצב הרוח שלהם בזמן הפציעה העצמית הוא גירסה מועצמת של מצב-רוח שנמצא שם כל הזמן. שני מצבים רגשיים עיקריים נוכחים בד"כ אצל אלו שפוצעים את עצמם בזמן המעשה – כעס וחרדה – מצבים שקיימים אצלם כחלק מתכונות האישיות שלהם. רוב האנשים שפוצעים את עצמם מפגינים התנהגות תלויית-מצב-רוח, פועלים בהתאם לתחושות הרגע במקום להתחשב בשאיפות ומטרות ארוכות-טווח.

ניתן לסכם שאלו שפוצעים את עצמם בד"כ מסתייגים מרגשות תוקפניים ומדחפים. אם הם נכשלים בדיכויים, הממצאים שלנו מצביעים על כך שהם מכוונים אותם פנימה… זה תואם את דיווחי המטופלים, בהם הם מתייחסים לרוב לפציעה עצמית כמעשה שמקל על המתח הבלתי נסבל שנגרם ממתחים בין-אישיים מאיצים. (Herpertz et al.1995 ).

Dulit et al (1994) מצאו איפיונים משותפים לאנשים שפוצעים את עצמם ואובחנו כבורדרליין:

* סבירות גבוהה יותר להיותם בפסיכותרפיה או על תרופות
* סבירות גבוהה יותר של אבחנה נוספת של דיכאון או בולימיה
* אובדנות יותר אקוטית וכרונית
* יותר ניסיונות התאבדות לאורך כל החיים
* פחות עניין ו/או פעילות מינית.

במחקר על בולימיות שפוצעות-עצמן (1998), אלו שהפציעה העצמית אצלן היתה אימפולסיבית בחלקה או ברובה, הראו רמה גבוהה יותר של אובססיביות, סומטיזציה, דכאון, חרדה ועוינות.

Simeon et al (1992) מצאו שהנטייה לפציעה עצמית גוברת ככל שרמת האימפולסיביות, הכעס הכרוני
והחרדה הגופנית גוברת. ככל שרמת הכעס הכרוני הבלתי הולם גבוהה יותר, כך חמורה יותר מידת הפציעה העצמית. הם גם מצאו צירוף של תוקפנות גבוהה עם שליטה עצמית נמוכה בדחפים.

נתונים דמוגרפיים (ארה"ב)

Favazza & Conterio מעריכים ש-750 מכל 100,000 מהאוכלוסיה מגלים התנהגויות של פציעה-עצמית.
(הערכה מעודכנת יותר מדברת על 1000 מכל 100,000, שהם 1% מהאמריקאים). במחקר שלהם מ-1986 הם מצאו ש-97% מהמשיבים היו נשים, והם הציגו "דיוקן" טיפוסי של זה שפוצע את עצמו. אשה, באמצע שנות העשרים ועד לשנות השלושים המוקדמות, הפוצעת את עצמה החל משנות העשרה. לרוב היא מהמעמד הבינוני או הבינוני-גבוה, אינטליגנטית, משכילה, מרקע של התעללות פיזית או מינית, ומבית שבו לפחות אחד ההורים אלכוהוליסט. לעיתים קרובות היא מדווחת גם על בעיות אכילה.

סוגי הפציעה-העצמית על-פי הדיווחים היו כלהלן:

חתכים: 72%
כוויות: 35%
הכאה עצמית: 30%
מניעת ריפוי של פצעים: 22%
מריטת שיער: 10%
שבירת עצמות: 8%
ריבוי שיטות: 78% (כלולים במספרים שלמעלה)

בממוצע, מדווחים המשיבים על 50 מעשי פציעה עצמית; שני-שליש מהם דווחו על מעשה בחודש החולף. 57% דיווחו על נטילת מנת יתר של סמים, כשמחציתם עשו זאת לפחות 4 פעמים, ושליש מכל המדגם צופים את מותם בתוך 5 שנים.

מחצית ממשתתפי הסקר היו מאושפזים בגלל הבעיה (בממוצע 240 ימים). רק 14% דיווחו שהאשפוז עזר מאוד (44% אמרו שעזר קצת ו-42% שלא עזר כלל). לגבי פסיכותרפיה (ממוצע של 60 פגישות טיפוליות), 29% דיווחו שעזר להם מאוד, 47% עזר מעט ו-24% לא עזר כלל. 38% הגיעו לחדר מיון לטיפול בפציעות (בממוצע 9.5 ביקורים).

מדוע כל-כך הרבה נשים?

למרות שהסקר הלא רשמי ברשת לא מראה נטייה כל-כך חזקה "לטובת" הנשים כמו המספרים במחקר של Conterio (במחקר 85% מול 67% בסקר), הרי שברור שנשים נוטות לפנות לדרך פעולה זו יותר מגברים. יש ככל הנראה ממש בתיאוריה של מילר (1994) על כך שנשים חונכו להפנים כעס, וגברים – להחצינו. זה גם מאד יתכן שהיות וגברים חונכו לדכא רגשות, יש להם פחות בעיה לשמור את הדברים בפנים כאשר הם מוצפים ברגשות, או להחצין אותם במה שנראה כאלימות שאינה שייכת לעניין.

כבר ב-1985 הכירה Barnes בכך שציפיות-תפקיד-מיגדרי ממלאות תפקיד משמעותי באופן בו מטפלים בפוגעים-בעצמם. המחקר שלה, בבי"ח כללי בטורונטו, העלה שתי אבחנות משמעותיות מבחינה סטטיסטית לגבי פ.ע.: נשים היו בעלות סבירות הרבה יותר גבוהה לקבל אבחנה של "הפרעה מצבית חולפת", בעוד שהגברים אובחנו כמתעללים. מעל לכל – כרבע מהנשים והגברים גם יחד אובחנו כבעלי הפרעת אישיות. Barnes מתרשמת שגברים שפוצעים את עצמם נלקחים יותר "ברצינות" ע"י המטפלים; רק 3.4% מהם אובחנו כסובלים מהפרעה מצבית או חולפת לעומת 11.8% מהנשים.

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן