את ההגדרה הטובה ביותר, אולי, ניתן למצוא אצל Stanley & Winchel (1991), הם מגדירים אותה כ-
“…ביצוע של נזק מכוון לגופו של האדם עצמו. הפגיעה נעשית כלפי עצמו, ללא עזרת אדם אחר, והפציעה מספיק רצינית כדי לגרום נזק לרקמות (כמו צלקות). מעשים שמתבצעים מתוך כוונת התאבדות או קשורים להתעוררות מינית, אינם נכללים בהגדרה זו.”
עפ”י מילון הרפואה, הסיעוד והבריאות של Mosby (1994):
הטלת-מום עצמית, סיכון גבוה –
אבחנה סיעודית… מוגדרת כמצב שבו הפרט נמצא בסיכון גבוה לפצוע אך לא להרוג את עצמו, וזה גורם לנזק לרקמות והקלה במתח. גורמי הסיכון כוללים השתייכות לקבוצת-סיכון, חוסר יכולת להתמודד בצורה בריאה עם מתח נפשי/חברתי גובר, תחושות דכאון, דחייה, שנאה-עצמית, חרדת נטישה, אשמה, דפרסונליזציה, פקודות הזייתיות, צורך בגירוי חושי, חסך אמוציונאלי הורי, ומשפחה לא-מתפקדת.
קבוצות הסיכון כוללות אנשים עם אישיות גבולית (בעיקר נשים בגילאים 16 25), אנשים במצב עד פסיכוטי (לעיתים קרובות גברים בגיל ההתבגרות המוקדמת), ילדים עם הפרעות רגשיות או ילדים מוכים, אנשים עם היסטוריה של פציעה עצמית, ואנשים עם היסטוריה של התעללות פיזית, רגשית, או מינית.
Malon $ Berardi (1987) מסכמים את התהליך שנמצא בבסיס הפציעה העצמית, כפי שהם מאמינים:
“חוקרים גילו דפוס משותף בהתנהגות של פציעה עצמית נראה שהגירוי הוא איום של פרידה, דחייה, אכזבה. מה שמשתלט על הפרט הוא תחושות של מתח עצום ובידוד הנובעות מחרדת נטישה, שנאה עצמית, וחשש מפני חוסר יכולתו לשלוט באגרסיה שלו. החרדה גוברת ומגיעה לשיאה בתחושת ריקנות וחוסר ממשות שגורמים לשיתוק רגשי ודפרסונליזציה. ביצוע החתכים זו דרך פרימיטיבית להלחם בדפרסונליזציה המאיימת.”
האתר הזה עוסק בעיקר בפציעה עצמית מתונה/שטחית, שהיא ישירה, חוזרת על עצמה, ובקטלניות נמוכה. בהמשך נחלק אותה לקומפולסיבית ואימפולסיבית.