איתנו אפשר לדבר על הכל במרחב בטוח, אנונימי וחם

הצ׳אט שלנו פעיל בשעות הערב

אטיולוגיה (חקר סיבות ההפרעה)

טראומות בעבר

Herman & Van der Kolk, Perry (1991) ביצעו מחקר על פציינטים בעלי התנהגות של פציעה עצמית או אובדנית. הם מצאו שחשיפה להתעללות מינית או פיזית, הזנחה רגשית או פיזית, ומצבי תוהו-ובוהו משפחתיים במהלך תקופת הילדות, הלטנטיות וההתבגרות, הם מנבאים שניתן לסמוך עליהם לגבי כמות ורצינות הפציעות. ככל שההתעללות החלה מוקדם יותר, כך סביר יותר שהפרט יפצע את עצמו ושהפציעות תהיינה חמורות יותר. קורבנות התעללות מינית הם הצפויים ביותר לפצוע עצמם. הם מסכמים:

"…הזנחה היא המנבא החזק ביותר להתנהגות של פציעה עצמית. זה מצביע על כך שלמרות שטראומות ילדות תורמות רבות להתפתחות של התנהגות של פציעה עצמית, הרי שחוסר בקשרים בטוחים משמר אותה. אלה… שלא יכלו לזכור הרגשה שהיו מיוחדים או נאהבים ע"י מישהו בילדותם, הם הפחות מסוגלים לשלוט בדחפיהם להרס עצמי."

באותו מאמר הם מציינים שדיסוציאציה והתנסויות דיסוציאטיביות נראות קשורות לנוכחות של התנהגות של פציעה עצמית. דיסוציאציה בבגרות אף היא קשורה להתעללות, הזנחה או טראומה בילדות.

תמיכה נוספת לתיאוריה לפיה התעללות פיזית ו/או מינית וטראומה הם מקדמים חשובים של התנהגות זו, באה ממאמר ב-American Journal of Psychiatry. סמואל וגרינשפן (1989) מציגים מקרים בהם נשים ללא כל פתולוגיה נפשית קודמת, החלו לפצוע עצמן לאחר אונס טראומטי.

סביבה לא מאשרת (ללא קשר להתעללות)

למרות שהתעללות פיזית ומינית נראית כמזרזת התנהגות של פציעה עצמית ההיפך אינו תופש: רבים מאלו שפוצעים עצמם לא היו קורבנות התעללות בילדותם. לאור מחקרים רבים כמו גם מצפייה אישית, נעשה לי ברור שקיים איזשהו אפיון בסיסי באנשים שפוצעים את עצמם שאינו קיים באלה שאינם פוצעים את עצמם, ושזה פקטור יותר עדין מאשר התעללות. עיון בעבודתה של Linehan (1993a) מספק רעיונות טובים באשר למהות הפקטור הזה.

היא מדברת על אנשים שפוצעים את עצמם שגדלו ב- "סביבה לא מאשרת/מטילה ספק". בעוד שבתים מתעללים בהכרח עונים על הפקטור הזה, הרי שהוא קיים גם במצבים אחרים, "נורמליים". היא אומרת:

"סביבה לא מאשרת היא זו שבה תקשורת של התנסויות פרטיות נתקלת בתגובות לא קבועות, לא מתאימות או קיצוניות. במילים אחרות, ביטוי ההתנסויות האישיות לא מקבל אישור; במקום זאת לעיתים קרובות בא עונש או המעטת-ערך. אין התייחסות להתנסויות ברגשות מכאיבים. האינטרפרטציות העצמיות של הפרט, כולל ניסיון הבנת המוטיבציות והכוונות של ההתנהגות – נדחים…

לסביבה לא מאשרת יש שני אפיונים עיקריים. ראשית, זה אומר לפרט שהוא טועה הן בתיאור וניתוח ההתנסות שלו עצמו, במיוחד באשר לראייה שלו את הגורמים לרגשותיו, אמונותיו ומעשיו. שנית, זה זוקף את התנסויותיו לחובת אופיו או כישוריו האישיותיים הבלתי-מקובלים חברתית."

חוסר אישור זה יכול ללבוש מספר צורות:

* "אתה אומר לא אבל אתה מתכוון לכן. אני יודע"
* "אתה כן עשית (משהו שלאמיתו של דבר לא עשית). תפסיק לשקר"
* "אתה כועס אבל אתה לא מוכן להודות בזה"
* "אתה יותר מדי רגיש"
* "לא אתן לך לעשות עלי מניפולציות כאלה"
* "תתעודד. צא מזה. אתה יכול להתגבר על זה"
* "אם רק תפסיק להיות פסימי ותסתכל על הצד הטוב…"
* "אתה פשוט לא משתדל מספיק"
* "אני אתן לך משהו אמיתי לבכות עליו"

כל אחד חווה חוסר אישור כזה בהזדמנות זו או אחרת, אבל בשביל אנשים שגדלו בסביבה לא מאשרת, אלה הם מסרים תמידיים וקבועים. יכול להיות שההורים מתכוונים לטוב, אבל הם מרגישים כל-כך לא נוח מול רגשות שליליים, עד שהם אינם מרשים לילדיהם לתת להם ביטוי, והתוצאה היא חוסר אישור לא מכוון. חוסר אישור כרוני יכול להוביל לחוסר-אישור וחוסר-אמון עצמיים תת-מודעים, ולהרגשה אותה היא מתארת ש-"אני אף-פעם לא משמעותי".

סיפוק חושי

היפותיזה שקיימת כבר זמן רב היא שהפוצעים עצמם מתכוונים להשיג השפעה על רמת העוררות הרגשית שלהם. פציעה עצמית יכולה להגביר את העוררות הרגשית (רבים מאלו שפוצעים את עצמם אמרו שזה גורם להם לחוש יותר ממשיים), או להפחית אותה ע"י הסוואת התשומה החושית, שהיא קשה אף יותר מהפציעה העצמית.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן