איתנו אפשר לדבר על הכל במרחב בטוח, אנונימי וחם

הצ׳אט שלנו פעיל בשעות הערב

אבחון והגורמים להפרעה דו-קוטבית

כמו כל מחלה נפשית אחרת, הפרעה דו-קוטבית לא ניתנת לזיהוי בצורה פיזיולוגית, כמו באמצעות בדיקת-דם או סריקה של המוח. לכן, דיאגנוזה של הפרעה דו-קוטבית נעשית על בסיס התסמינים שהוזכרו לעיל, היסטוריית המחלה, וכשיש – גם היסטוריה משפחתית. הקריטריונים לאבחון של הפרעה דו-קוטבית מתוארים ב-Diagnostic and Statistical Manual for Mental Disorders, fourth edition (DSM-IV)

תיאורים של אנשים עם הפרעה דו-קוטבית מעניקים מידע בעל-ערך על כל אחד ממצבי הרוח המקושרים למחלה:

דיכאון: "אני מטיל ספק ביכולתי לעשות משהו כראוי. נראה כי מוחי נעשה איטי והגיע למצב של חוסר יעילות לחלוטין, אני מוטרד מחוסר התקווה לגבי כל דבר. אחרים אומרים 'זה רק זמני, זה יעבור, אתה תתגבר על זה', אבל כמובן שאין להם מושג איך אני מרגיש, למרות שהם בטוחים שיש להם. אם אני לא יכול להרגיש, לזוז, לחשוב או שיהיה לי איכפת ממשהו, אז מה הפואנטה?"

היפומאניה: "בהתחלה כשאני בהיי, זה אדיר. רעיונות מהירים, כמו לעקוב אחרי כוכבים נופלים – כל פעם מופיע אחד זוהר יותר. כל העכבות נעלמות, יש את כל המילים וההבעות הנכונות, אנשים ודברים לא מעניינים פתאום הופכים למעניינים מאוד. החושניות רבה, הרצון לפתות ולהתפתות הוא בלתי-נשלט. המוח שלך מוצף ברגשות בלתי-יאומנו של שלווה, כוח, כל-יכול, אופוריה, אתה יכול לעשות הכל, אבל איפה שהוא זה משתנה".

מאניה: הרעיונות המהירים פתאום נעשים מהירים מידי ורבים מידי. בלבול עצום מחליף את הצלילות. אתה מפסיק לעקוב, הזיכרון דוהה. הומור מדבק מפסיק להצחיק. החברים שלך פתאום מפחדים, הכל פתאום הפוך, אתה עצבני, כועס, מפוחד, לא ניתן לשליטה וכלוא.

התאבדות

יש אנשים עם הפרעה דו-קוטבית שהופכים לאובדניים. כל אחד ששוקל התאבדות זקוק לתשומת-לב מיידית, עדיף ממישהו מקצועי בתחום בריאות-הנפש או רופא. צריך להתייחס ברצינות לכל אחד שמדבר על התאבדות. סיכון להתאבדות הנו גבוה יותר בשלבים הראשוניים של המחלה. לכן, זיהוי ההפרעה הדו-קוטבית בשלב מוקדם ולמידה איך להתמודד איתה – יכולים להפחית את הסיכון למוות בהתאבדות.

סימנים ותסמינים שיכולים ללוות תחושות אובדניות כוללים:
• דיבורים על רצון להתאבד או רצון למות
• תחושת אובדן תקווה, ששום דבר לא ישתנה או יהיה טוב יותר
• תחושת חוסר-אונים, ששום דבר שעושים לא ישנה
• תחושת של להיות נטל על המשפחה או על חברים
• שימוש באלכוהול או סמים
• סידורים שונים, כגון ארגון כספים, או מסירת רכוש כהכנה למוות
• כתיבת מכתב התאבדות
• התנהגות ברת סיכון עד כדי סכנת מוות

אם אתה מרגיש אובדני או אתה מכיר מישהו שמרגיש כך:
• התקשר לרופא, חדר מיון או מוקד חירום על מנת לקבל עזרה
• וודא כי אתה, או האדם האובדני לא ת/ישאר לבד
• וודא כי אין גישה לתרופות, לנשק, או לדברים אחרים שיכולים לשמש לפגיעה עצמית

בעוד שחלק מניסיונות ההתאבדות הם מתוכננים לאורך זמן, חלקם הם אימפולסיביים ללא חשיבה על פרטים עד הסוף. לכן, הנקודה הסופית בסעיפים למעלה יכולה להיות אסטרטגיה ארוכת טווח לאנשים עם הפרעה דו קוטבית. בכל מקרה, חשוב להבין שרגשות ומעשים אובדניים הם תסמינים של מחלה שניתנת לטיפול. עם טיפול נכון ניתן להתגבר על תחושות אובדניות.

מהו המסלול של ההפרעה הדו-קוטבית?

אפיזודות של מאניה ודפרסיה בדרך-כלל חוזרות לאורך החיים. בין אפיזודות, החולים בהפרעה דו- קוטבית משוחררים מתסמינים, אבל לכשליש מהחולים יש שרידים של אלו. אחוז קטן מהחולים חווה תסמינים מתמידים למרות הטיפול.

הצורה הקלאסית של המחלה, שמלווה באפיזודות חוזרות ונשנות של מאניה ודפרסיה נקראת הפרעה דו-קוטבית. יש חולים, שלא יפתחו מאניה חריפה, אבל במקום זאת יחוו אפיזודות מתונות יותר של היפומאניה שמתחלפת בדפרסיה. תצורה זאת נקראת הפרעה דו-קוטבית II. כאשר ארבע אפיזודות או יותר של המחלה מתרחשים בתוך פרק זמן של 12 חודשים, אומרים שלחולה יש הפרעה דו קוטבית במחזוריות מהירה. יש אנשים שחווים אפיזודות רבות בתוך שבוע, או אפילו בתוך יום אחד. מחזוריות מהירה נוטה להתפתח בשלבים המאוחרים יותר של המחלה והיא שכיחה יותר בקרב נשים מאשר גברים.

אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים לנהל חיים בריאים ומועילים כאשר המחלה מטופלת כראוי. בלי טיפול, המהלך הטבעי של המחלה נוטה להחמיר. עם הזמן האדם יכול לחוות אפיזודות חריפות יותר ובתדירות גבוהה יותר של מאניה ושל דפרסיה מאשר אלו שהופיעו כאשר המחלה רק התחילה. אבל ברוב המקרים, טיפול נאות יכול להפחית את התדירות וחומרת האפיזודות ויכול לעזור לחולים בהפרעה דו-קוטבית לשמור על איכות חיים טובה.

ילדים ונוער יכולים לחלות בהפרעה דו-קוטבית?

גם ילדים ובני נוער יכולים לפתח הפרעה דו-קוטבית. היא בעלת סיכוי גבוה יותר להופיע אצל ילדים של הורים החולים במחלה.

בניגוד להרבה מבוגרים עם הפרעה דו-קוטבית, שהאפיזודות שלהם נוטות להיות יותר ברורות, ילדים ובני נוער החולים במחלה לעיתים חווים תנודות חדות במצבי-הרוח בין דפרסיה ומאניה מספר פעמים ביום. ילדים עם מאניה סביר שיהיו עצבניים ונוטים להתקפי הרס יותר מאשר לשמחת-יתר והתרוממות-רוח. תסמינים מעורבים שכיחים גם הם בקרב צעירים עם הפרעה דו-קוטבית. מתבגרים מבוגרים יותר שמפתחים את המחלה לרוב יחוו תסמינים ואפיזודות אשר יותר אופייניים למבוגרים.

הפרעה דו-קוטבית בילדים ומתבגרים יכולה להיות קשה לזיהוי יותר מבעיות אחרות שיכולות להופיע בגילאים האלה. לדוגמא: עצבנות ותוקפנות יכולים להצביע על הפרעה דו-קוטבית, אבל יכולים גם להעיד על סינדרום של היפראקטיביות שקשור להפרעה בקשב וריכוז, על הפרעת התנהגות, או על סוגים אחרים של מחלות נפשיות דיכאון או סכיזופרניה. שימוש בסמים גם יכול לבוא לידי ביטוי בתסמינים דומים.

בכל אופן, טיפול נכון לכל מחלה תלוי באבחון מתאים. ילדים או מתבגרים עם תסמינים רגשיים או התנהגותיים צריכים להיות מאובחנים ע"י איש מקצוע בתחום בריאות-הנפש. כל ילד או נער שיש לו תחושות אובדניות, מדבר על התאבדות, או מנסה לבצע התאבדות – צריך להתייחס אליו ברצינות וצריך שיקבל עזרה מיידית מאיש-מקצוע בתחום בריאות-הנפש.

מה גורם להפרעה דו-קוטבית?

מדענים לומדים על הגורמים האפשריים להפרעה דו-קוטבית באמצעות מחקרים רבים ושונים. רוב המדענים מסכימים שאין סיבה יחידה להפרעה דו-קוטבית, אלא מספר גורמים אפשריים המביאים להתפתחות המחלה.

מכיוון שהפרעה דו-קוטבית נוטה להיות תורשתית, חוקרים מחפשים את הגנים (המרכיבים המיקרוסקופיים של ה-DNA בתוך התאים אשר משפיעים על הצורה שבה הגוף והנפש מתפקדים ומתפתחים) שעברו מדור לדור ועלולים להגביר את הסיכוי של האדם לפתח את המחלה. מחקרים על תאומים זהים, שחולקים את אותם הגנים, מראים שגם גנים וגם גורמים אחרים משחקים תפקיד מפתח לגבי הפרעה דו-קוטבית. אם הפרעה דו-קוטבית הייתה נגרמת רק בגלל הגנים, אזי התאום הזהה של חולה במחלה היה בהכרח תמיד מפתח את המחלה, אך מחקרים מראים שזה לא המקרה. עם זאת, אם תאום אחד חולה במחלה, לתאום השני יש סיכויים גבוהים יותר לפתח את המחלה מאשר לאח אחר.

בנוסף, ממצאים מחקרים גנטיים מרמזים שהפרעה דו-קוטבית, כמו כל מחלה נפשית אחרת, לא מתרחשת בגלל גן אחד בלבד. נראה כי כמה גנים ביחד, בנוסף לגורמים אחרים באדם או בסביבתו, הם אלה שגורמים למחלה. קשה מאד לזהות את הגנים האלה, אשר כל אחד תורם חלק קטן לפיתוח המחלה. אבל מדענים מצפים שהכלים המחקריים המתקדמים שעושים בהם היום שימוש יובילו לממצאים הללו ולטיפול חדש וטוב יותר בהפרעה הדו-קוטבית.

מחקרים המשתמשים בהדמיה מוחית עוזרים למדענים ללמוד מה לא בסדר במוח שגורם להפרעה דו-קוטבית ומחלות נפשיות אחרות. טכניקות חדשות מאפשרות לחוקרים לצלם את המוח בפעולה, לנתח את המבנה והפעילות שלו, ללא צורך בניתוח או פעולות חודרניות אחרות. הטכניקות האלה כוללות MRI, PET, ו-fMRI. יש ראיות לכך שקיימים הבדלים מסויימים בין אזורים במוח של חולים במחלה לבין אלה של אנשים בריאים. ככל שההבדלים נעשים ברורים יותר וקלים לזיהוי באמצעות המחקר, מדענים יבינו טוב יותר את הגורמים למחלה ולבסוף אולי יצליחו לנבא איזה סוג של טיפול יהיה אפקטיבי יותר.

* מאמר זה תורגם מפרסום רשמי של מחלקת בריאות הנפש במשרד הבריאות האמריקאי והותאם לעברית ולהוויה הישראלית.    ניתן למצוא רשימה ביבליוגרפית מלאה באתר האמריקאי. 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן