איתנו אפשר לדבר על הכל במרחב בטוח, אנונימי וחם

הצ׳אט שלנו פעיל בשעות הערב בין תשע לחצות

משמרת עצובה עברה עלי

משמרת עצובה עברה עלי.
הפעם דווקא לא היו מקרים מהסוג היותר קשה.
לא היו פניות של אנשים צעירים שמספרים על מחשבות אובדניות, על פגיעות עצמיות או דיכאונות עמוקים ומתמשכים.
זה היה לילה רגיל,
של מקרים **כביכול** רגילים,
של צעירים רגילים ושל חייהם הרגילים.
ודווקא זה היה כל כך עצוב.

נערה מתקוטטת עם אמה בגלל היחס שהיא מקבלת מבן הזוג החדש של האמא.
המריבה מתעצמת והנערה יוצאת בכעס מהבית. האמא גוררת בכוח את הנערה, עדיין ילדה, הביתה, והנערה, מושפלת, בוכה, מדוכאת, אבל מבינה שגם אמא שלה כלואה בתוך הסיטואציה.
בלב מרגישה שאין לה חברים ואין מי שיאהב אותה…
ואחריה החיילת שנפגעה מינית בהיותה ילדה ומאז חייה הפכו הפקר. היא נזרקה מהבית ומצאה עצמה ברחוב.
ועכשיו כשהיא מנסה להשתקם היא חשה שהיא עצמה אשמה על נסיבות חייה. מאשימה את עצמה ואומרת לא מגיע לאדם כמוני אושר.
ואז ההודעה מהבחור שמכנה את עצמו “סתם אחד” וגם מרגיש כך.
והודעה שכותרתה – “אני חייב עזרה”, כמו זעקתו של טובע בים.

אני קורא אותם וצצים בי זיכרונות ילדות על רגעי עצב ופחד ואכזבה וייאוש.
ואני רוצה לחבק אותם, לעודד אותם, לעטוף אותם, לתת להם קצת אהבה.
אם הם היו הילדים שלי, הייתי הופך עולמות כדי לגונן עליהם.
אבל יש לי רק מקלדת, אמפתיה, אוצר של מילים סה”ריות ושלוש שעות קצרות מידי.
האם זה יכול טיפה לחזק אותם, ולו לרגע קצר?

ואני נשאר לבד, שעת לילה מאוחרת, איך אפשר להירדם כשהסיפורים הדומעים עדיין חיים אצלך בתוך הראש.

פוסטים נוספים

התגובות שלכם

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן