עד היום כשאני מתעוררת בלילות אני חושבת עליה.
על הנערה שכל כולה רגש.
הרגשתי אותה חוששת ומבולבלת.
הרגשתי שהיא לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות.
הרגשתי אותה כל כך ורציתי לעזור.
רציתי שכשניפרד יהיה מי שידאג לה,
רציתי לדעת שכאשר השיחה בינינו תתנתק היא תהיה מוגנת ותהיה לה תמיכה.
היא מצידה סירבה לספר, להוריה או לכל דמות אחרת.
אמרה שהיא מפחדת שיכעסו עליה, שיגידו שהיא אשמה, ושהיא תהיה עוד יותר לבד.
ואני, אני נותרתי חסרת אונים.
רציתי לשכנע, לעזור, לחבק מרחוק, שתדע שהיא לא לבד.
ידעתי שאסור לי לוותר.
למרות שכשהיא אמרה שאמא שלה לא תקבל את המצב ותכעס עליה, היא כל כך האמינה בזה שהתחלתי לפחד גם…
אך בחרתי לא לוותר,
החשש שהיא לא תתגבר על העניין בו שיתפה אותי, הדהד בי ואמר לי שזו חובתי לדאוג שמישהו בסביבתה הקרובה ידע!
אחרי שעה של שיחה היא הסכימה לשתף את אמא שלה.
זה היה הרגע הכי משמעותי שלי עד כה בהתנדבות .
ידעתי שעזרתי לה לקבל החלטה גורלית. שכעת בזכותי היא כבר לא לבד עם חוויה כל כך קשה.
ההודיה שלה אחרי ששיתפה את אמא שלה מילאה לי את הלב.
שתינו חשנו הקלה. הרגשתי שאני איתה בחדר עכשיו, ושסוף סוף אני מצליחה באמת לחבק אותה.
דרך המילים.